מנחותפד.
טוען את הדף…
אֲבָל בָּאָרֶץ לָא פְּלִיגִי, דְּעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מֵאָרֶץ – אִין, מֵחוּצָה לָאָרֶץ – לָא. כְּמַאן? דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹמֶר בָּא מֵחוּצָה לָאָרֶץ, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ״? שֶׁלֹּא נִתְחַיְּיבוּ בָּעוֹמֶר קוֹדֶם שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ. וְקָסָבַר חָדָשׁ בְּחוּצָה לָאָרֶץ דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם״, כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתֶּם יוֹשְׁבִין מַשְׁמַע, וְכִי ״תָבֹאוּ״ זְמַן בִּיאָה הִיא, וְכֵיוָן דְּאוֹרָיְיתָא הִיא – אַקְרוֹבֵי נָמֵי מַקְרִיבִין. תְּנַן הָתָם: שׁוֹמְרֵי סְפִיחִין בַּשְּׁבִיעִית, נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. רָמֵי לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא: תְּנַן שׁוֹמְרֵי סְפִיחִין בַּשְּׁבִיעִית נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, וּרְמִינְהוּ: ״לְאׇכְלָה״ – וְלֹא לִשְׂרֵיפָה. אֲמַר לֵיהּ: רַחֲמָנָא אָמַר לָךְ ״לְדֹרֹתֵיכֶם״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ תִּיבְטַל? אֲמַר לֵיהּ: וּמִי קָאָמֵינָא אֲנָא תִּיבְטַל?! לַיְיתֵי מִדְּאֶשְׁתָּקַד! בָּעֵינָא ״כַּרְמֶל״, וְלֵיכָּא. וְלַיְיתֵי מִכַּרְמֶל דְּאֶשְׁתָּקַד? אָמַר קְרָא: ״כַּרְמֶל תַּקְרִיב״, בָּעֵינָא כַּרְמֶל בִּשְׁעַת הַקְרָבָה, וְלֵיכָּא. אִיתְּמַר: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר ״כַּרְמֶל תַּקְרִיב״, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר ״רֵאשִׁית קְצִירְךָ״ – רֵאשִׁית קְצִירְךָ, וְלֹא סוֹף קְצִירְךָ. מוֹתֵיב רַבָּה: ״וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים״ – בְּמִנְחַת הָעוֹמֶר הַכָּתוּב מְדַבֵּר. מֵהֵיכָן הִיא בָּאָה? מִן הַשְּׂעוֹרִים. אַתָּה אוֹמֵר מִן הַשְּׂעוֹרִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִן הַחִיטִּין? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״אָבִיב״ בְּמִצְרַיִם, וְנֶאֱמַר ״אָבִיב״ לְדוֹרוֹת. מָה ״אָבִיב״ הָאָמוּר בְּמִצְרַיִם – שְׂעוֹרִים, אַף ״אָבִיב״ הָאָמוּר לְדוֹרוֹת – אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַשְּׂעוֹרִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מָצִינוּ יָחִיד שֶׁמֵּבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַחִיטִּין, וּמֵבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַשְּׂעוֹרִין, וְאַף צִיבּוּר מֵבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַחִיטִּין וּמֵבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַשְּׂעוֹרִין. אִם אַתָּה אוֹמֵר מִן הַחִיטִּין – לֹא מָצִינוּ צִיבּוּר שֶׁמֵּבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַשְּׂעוֹרִין! דָּבָר אַחֵר: אִם אַתָּה אוֹמֵר עוֹמֶר בָּא מִן הַחִיטִּין – אִין שְׁתֵּי הַלֶּחֶם ״בִּיכּוּרִים״. אַלְמָא מִשּׁוּם ״בִּיכּוּרִים״ הוּא, תְּיוּבְתָּא. תְּנַן הָתָם: אֵין מְבִיאִין בִּיכּוּרִים חוּץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין, וְלֹאאבל בארץ לא פליגי - דצריך להביא מן הארץ ולא מן חוצה לארץ: ומה אני מקיים וכי תבואו - דמשמע דאין בא אלא מן הארץ: קסבר חדש בחוצה לארץ - קודם לעומר אסור דאורייתא דהא דכתיב (ויקרא כ״ג:י״ד) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו נוהג אפי' בחוצה לארץ: דמושבותיכם - דכתיב בההוא קרא כל מקום שאתם יושבים משמע וכי תבואו לא ממעט חוצה לארץ אלא זמן ביאה הוא לומר שלא נתחייבו בעומר אלא לאחר שבאו לארץ אבל לאחר שבאו לארץ אסור חדש קודם הקרבת העומר וכיון דמדאורייתא אסור דנוהג איסור חדש בחוצה לארץ ה"נ אקרובי מקרבינן עומר מחוצה לארץ: נוטלין שכרן מתרומת הלשכה - לפי שהם הפקר וצריך לשומרן מפני החיה ומפני העניים שלא ילקטוהו קודם לעומר כדי שיהא העומר בא מהם: לאכלה ולא לשריפה - והיכי מקרבינן קומץ לשורפו על גבי המזבח: רחמנא אמר - בעומר לדורותיכם: ואת אמרת תיבטל - שאם אינו מביא של שביעית נמצא עומר בטל: לייתי מדאשתקד - שעורים שגדלו אשתקד: בעינן כרמל - שתהא כרמל רך למלול בשעת קצירה: ולייתי מכרמל דאשתקד - מתבואה שנקצרה אשתקד כשהיא כרמל: איתמר רבי יוחנן אמר - משום הכי אין מביאים מתבואה ישנה משום דבעינן כרמל תקריב: רבי אלעזר אמר - משום דראשית קצירכם אמר רחמנא דבשעת הבאה ליהוי ראשית קציר דהאי תבואה ואי מייתי משל אשתקד אינו מביא מראשית קציר שהרי נקצר מאשתקד וסוף קציר שנה שעברה הוא בשעת הבאה: אלמא משום בכורים הוא - דבעי' שיהו בכורים בקציר והיינו כר' אלעזר דאמר ראשית קצירכם ותיובתא דר' יוחנן דאמר כרמל תקריב דמשמע שיכול להקריב כרמל אע"פ שאינו בכורים:שומרי ספיחים בשביעית. וא"ת היאך עומר בא מן המשומר הא בעינן (יחזקאל מה) ממשקה ישראל ובסוף יבמות (דף קכב. ושם) מוכח דאסור גבי עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן של נטע רבעי הן לא אמר כלום ופי' בקונט' בשם רבותיו של ערלה הן פירות נטיעות הן וישנן משובחים מפירות אילן זקן של עזקה הן מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנת שביעית לא אמר כלום לאוסרם על כך אלא הלך אחר הרוב שזה משקר ולהשביח מקחו מתכוין וכן בנטע רבעי להודיע שפירות נטיעה הן והקשה בקונטר' מה איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ולא שנא מן המופקר אסורין וקודם הזמן אלו ואלו מותרין ופי' דהאי עזקה שם עיר שבא"י כדכתיב (יהושע י) ויכם עד עזקה ופירותיה משובחים ואם היה עובד כוכבים זה בחוצה לארץ ומשבח לאמר מעזקה הבאתים אין חוששין לומר אמת דבריו ושמא לא נתעשרו וישראל מכרם לו אלא להשביח מקחו אומר כן ובערוך פירש של עזקה פירות שביעית שנחרשו בשביעית כלומר לא תהא סבור שבשדה בור גדלו אלא נחרש יפה ונעזק כמו (ישעיהו ה) ויעזקהו וכן עוזק תחתיהן של זיתים דלקמן (מנחות דף פה:) פי' חופר ומשליך אבנים ועל ויעזקהו דקרא פירש דיש מפרשין הסביבו גדר כטבעת תרגום עיזקא ורבינו תם מקיים פירוש רבותיו דעזקה לשון גדר כמו ויעזקהו ויסקלהו וכן בית יעזק היתה נקראת דתנן בר"ה (דף כג:) ובתוספתא (פ"ה דדמאי) נמי גרסינן עזק כלומר פירות משומרים ואסורין בשביעית כדדרשינן בתורת כהנים את ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר ואמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה לט:) במה דברים אמורים בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפילו בכחצי איסר אסור ובקונט' פירש שם כיון דחשוד לשמור חשוד להניח דמים לאחר הביעור וקשה לפי' דאם הוה חשוד אפי' מן המופקר נמי ועוד קתני התם הפיגם והריבוזין כולם נלקחין מכל אדם בשביעית לפי שאין כיוצא בהן נשמר ואי טעמא משום דחשוד להניח דמים אחר הביעור אפי' הני נמי אלא ודאי משומר אסור באכילה וא"כ היכי שריא הכא להביא עומר מספיחים המשומרים הא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואין לומר משום דכתיב לדורותיכם כדבסמוך דהא יכול להביא מן המופקר ויש לומר דמדאורייתא בצירה דווקא אסור אבל באכילה שרי דקרא בתורת כהנים בבצירה מיירי ולא באכילה ובפרק קמא דמועד קטן (דף ג.) נמי אמרינן מכדי זמירה. תולדה דזריעה היא זמירה דכתב רחמנא למה לי ועוד יש לפרש דשומרי ספיחים דהכא לא היו מונעים בני אדם מליקח אבל היו מודיעין להן והם פורשין מאליהן אי נמי קצירך ונזירך אמר רחמנא דידך אין ולא של הקדש ומהאי טעמא שריא קצירה אי נמי קצירה שרי משום דכתיב לדורותיכם דהא אפי' שבת דחי לר' אלעזר בר' שמעון דסוף פרק ר' ישמעאל (לעיל מנחות עב.) וא"ת ולר"ע דאמר (פסחים דף נא:) ספיחין אסורין הא בעינן ממשקה ישראל לאו פירכא היא דבשאר שנים נמי לאו ממשקה ישראל הוא ושרייה רחמנא דאמרי' בפ"ק (לעיל מנחות ה:) משום דמצוותה בכך שאני בשביעית נמי לר"ע הרי מצוותה בכך: רחמנא אמר לדורותיכם ואת אמרת תיבטל. הקשה רבינו תם דאמרינן בסוף פ' קמא דבכורות (דף יב: ושם) בהמת שביעית פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ופריך מהאוכל מעיסת שביעית שלא הורמה חלתה חייב מיתה אמאי כיון דאילו מיטמיא בת שריפה היא ורחמנא אמר לאכלה ולא לשריפה ומשני שאני התם דכתיב לדורותיכם ופריך וניגמר מיניה ומשני הכא מעיקרא לאכילה הכא מעיקרא לשריפה והשתא אכתי נילף ממנחת העומר דמעיקרא לשריפה וי"ל מה לעומר שכן ציבור ודוחה שבת וטומאה ועוד שאני עומר דמצותו בכך ולא מיקיימא מצותו אלא בשל שביעית וניחא נמי שתי הלחם הבאות בפני עצמן בשביעית למאן דאמר דלשריפה קאתיין בפרק התכלת (לעיל מנחות דף מו:): בעינא כרמל וליכא. תימה ולר' יוסי בר ר' יהודה נייתי מחוצה לארץ ושמא הך ברייתא דלא כוותיה: אלמא דשתי הלחם משום בכורים הוא. דבכורים בעינן וה"ה לעומר דהא בכורים נמי כתיב ביה והיינו כר"א וקשה לרבי יוחנן כך פירש בקונטרס ונראה דלתרוייהו פריך דהא רבי אלעזר פירש טעמא משום דכתיב ראשית קצירך ולא סוף קצירך ואם תאמר ומאי טעמא הוי תיובתא לימא דחד למצוה וחד לעכב ויש לומר דתרי בכורים כתיב: