טוען את הדף…
נַעֲשָׂה כּוֹמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַב נַחְמָן: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: כֹּהֵן שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה, וְשָׁב, קׇרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ. בְּמַאי? אִילֵּימָא בְּשׁוֹגֵג – מַאי ״וְשָׁב״? שָׁב וְעוֹמֵד הוּא! אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּמֵזִיד, וְאִי בִּזְרִיקָה – כִּי שָׁב מַאי הָוֵי? הָא עֲבַד לֵהּ שֵׁירוּת! אֶלָּא לָאו בִּשְׁחִיטָה. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר לָךְ, לְעוֹלָם בְּשׁוֹגֵג, וְהָכִי קָאָמַר: אִם שָׁב מֵעִיקָּרוֹ, דְּכִי עֲבַד בְּשׁוֹגֵג עֲבַד – קׇרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ, וְאִם לָאו – אֵין קׇרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ. הִשְׁתַּחֲוָה לַעֲבוֹדָה זָרָה – רַב נַחְמָן אָמַר: קׇרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵין קׇרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ. הוֹדָה לַעֲבוֹדָה זָרָה – רַב נַחְמָן אָמַר: קׇרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵין קׇרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָךְ קַמַּיְיתָא – בְּהַהִיא קָאָמַר רַב שֵׁשֶׁת מִשּׁוּם דַּעֲבַד לֵיהּ שֵׁירוּת, אֲבָל שְׁחִיטָה דְּלָא עֲבַד לֵיהּ שֵׁירוּת – אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַב נַחְמָן. וְאִי אַשְׁמְעִינַן שְׁחִיטָה, מִשּׁוּם דְּעָבֵד לֵיהּ עֲבוֹדָה, אֲבָל הִשְׁתַּחֲוָה דְּלָא עֲבַד לֵיהּ עֲבוֹדָה – אֵימָא לָא. צְרִיכָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הִשְׁתַּחֲוָאָה, מִשּׁוּם דְּעָבֵיד לֵיהּ מַעֲשֶׂה, אֲבָל הוֹדָה דְּדִיבּוּרָא בְּעָלְמָא – אֵימָא לָא. צְרִיכָא. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר דָּבָר אַחֵר [וְכוּ׳]. מִדְּקָאָמַר: אֵין צָרִיךְ לוֹמַר דָּבָר אַחֵר, מִכְּלָל דְּבֵית חוֹנְיוֹ לָאו עֲבוֹדָה זָרָה הוּא. תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר בֵּית חוֹנְיוֹ לָאו עֲבוֹדָה זָרָה הוּא, דְּתַנְיָא: אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁמֵּת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, אָמַר לָהֶן: שָׁנָה זוֹ הוּא מֵת, אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶן: כׇּל יוֹם הַכִּפּוּרִים נִזְדַּמֵּן לִי זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ לְבָנִים, וְנִתְעַטֵּף לְבָנִים, וְנִכְנַס עִמִּי וְיָצָא עִמִּי. שָׁנָה זוֹ נִזְדַּמֵּן לִי זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ שְׁחוֹרִים, וְנִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים, וְנִכְנַס עִמִּי וְלֹא יָצָא עִמִּי. לְאַחַר הָרֶגֶל, חָלָה שִׁבְעַת יָמִים וָמֵת, וְנִמְנְעוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם. בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ, אָמַר לָהֶם: חוֹנְיוֹ בְּנִי יְשַׁמֵּשׁ תַּחְתַּי. נִתְקַנֵּא בּוֹ שִׁמְעִי אָחִיו, שֶׁהָיָה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה. אָמַר לוֹ: בֹּא וַאֲלַמֶּדְךָ סֵדֶר עֲבוֹדָה. הִלְבִּישׁוֹ בְּאוּנְקְלִי, וַחֲגָרוֹ בְּצִילְצוֹל, (העמידו) [וְהֶעֱמִידוֹ] אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. אָמַר לָהֶם לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים: רְאוּ מָה נָדַר זֶה וְקִיֵּים לַאֲהוּבָתוֹ: ״אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁאֶשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהוּנָּה גְּדוֹלָה אֶלְבּוֹשׁ בְּאוּנְקְלִי שֶׁלִּיכִי וְאֶחְגּוֹר בְּצִילְצוֹל שֶׁלִּיכִי״. בִּקְּשׁוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לְהׇרְגוֹ, רָץ מִפְּנֵיהֶם, וְרָצוּ אַחֲרָיו. הָלַךְ לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, וּבָנָה שָׁם מִזְבֵּחַ, וְהֶעֱלָה עָלָיו לְשׁוּם עֲבוֹדָה זָרָה. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: מָה זֶה שֶׁלֹּא יָרַד לָהּ – כָּךְ, הַיּוֹרֵד לָהּ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא לֹא קִיבֵּל עָלָיו חוֹנְיוֹ, שֶׁהָיָה שִׁמְעִי אָחִיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה, וְאַף עַל פִּי כֵן נִתְקַנֵּא בּוֹ חוֹנְיוֹ בְּשִׁמְעִי אָחִיו. אָמַר לוֹ: בֹּא וַאֲלַמֶּדְךָ סֵדֶר עֲבוֹדָה, וְהִלְבִּישׁוֹ בְּאוּנְקְלִי, וַחֲגָרוֹ בְּצִילְצוֹל, וְהֶעֱמִידוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. אָמַר לָהֶם לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים: רְאוּ מָה נָדַר זֶה וְקִיֵּים לַאֲהוּבָתוֹ ״אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהוּנָּה גְּדוֹלָה אֶלְבּוֹשׁ בְּאוּנְקְלִי שֶׁלִּיכִי וְאֶחְגּוֹר בְּצִילְצוֹל שֶׁלִּיכִי״. בִּקְּשׁוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לְהׇרְגוֹ, סָח לָהֶם כׇּל הַמְאוֹרָע, בִּקְּשׁוּ לַהֲרוֹג אֶת חוֹנְיוֹ, רָץ מִפְּנֵיהֶם, וְרָצוּ אַחֲרָיו, רָץ לְבֵית הַמֶּלֶךְ, וְרָצוּ אַחֲרָיו, כׇּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר: זֶה הוּא, זֶה הוּא, הָלַךְ לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, וּבָנָה שָׁם מִזְבֵּחַ, וְהֶעֱלָה עָלָיו לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״(וְהָיָה) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה׳ בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַה׳״. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: וּמָה זֶה שֶׁבָּרַח מִמֶּנָּה כָּךְ, הַמְבַקֵּשׁ לֵירֵד לָהּ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה: בַּתְּחִלָּה, כׇּל הָאוֹמֵר ״עֲלֵה לָהּ״ – אֲנִי כּוֹפְתוֹ וְנוֹתְנוֹ לִפְנֵי הָאֲרִי; עַתָּה, כׇּל הָאוֹמֵר לִי לֵירֵד מִמֶּנָּה – אֲנִי מֵטִיל עָלָיו קוּמְקוּם שֶׁל חַמִּין. שֶׁהֲרֵי שָׁאוּל בָּרַח מִמֶּנָּה, וּכְשֶׁעָלָה בִּקֵּשׁ לַהֲרוֹג אֶת דָּוִד. אֲמַר לֵיהּ מָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְאַבָּיֵי: רַבִּי מֵאִיר, הַאי קְרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מַאי עָבֵיד לֵיהּ? לְכִדְתַנְיָא: לְאַחַר מַפַּלְתּוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב, יָצָא חִזְקִיָּה וּמָצָא בְּנֵי מְלָכִים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל זָהָב, הִדִּירָן שֶׁלֹּא לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַןנעשה משרת - והא דאמרינן לעיל בשחיטה לא מיפסלא מוקי לה רב ששת בשוגג: הודה לעבודת ככובים - אמר לה אלי אתה: קמייתא - שגג בזריקה: אבל שחיטה אימא מודה ליה לרב נחמן - ואפילו הזיד: נכנס עמי - לפני ולפנים: אמר ליה - שמעי לחוניו בא ואלמדך סדר עבודה: אונקלי - מלבוש של עור: צילצול - אזור: לאהובתו - לאשתו: זה שלא ירד לה - שמעי שלא ירד לה לגדולה כך נתקנא באחיו: היורד לה על אחת כמה וכמה - שאין מורידין אותו שלא יקלקל עצמו: בא ואלמדך - חוניו היה חכם משמעי: שברח ממנה - שלא רצה לקבלה מתחילה: כל האומר עולה [או] מנחה בתחילה קודם שיפריש קרבנו ואמר עלי עולה או מנחה אני מטיל עליו כו' משום דאין טוב לומר עלי שמא לא יקיים וכתיב (דברים כ״ג:כ״ג) וכי תחדל לנדור לשון אחר בתחילה כל האומר עלה אני כופתו ומניחו לפני ארי ועכשיו כל האומר לירד הימנה אני מטיל עליו קומקום של חמין בתחילה הייתי שונא את הרבנות וכל האומר לי עלה לגדולה וכו' ועכשיו שעליתי לגדולה וכו' רבי יהושע בן פרחיה נשיא היה במסכת חגיגה (דף טז.): מדברות שפת כנען - שפת ישראל היושבים בארץ כנען וסיפא דקרא נשבעים בשם ה' צבאות:נזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים. בירושלמי פריך והכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ואפי' מלאכים דכתיב ודמות פניהם פני אדם ומשני דשמא שכינה היתה: חוניו בני ישמש תחתי. תימה הא דרשינן בת"כ תחת אביו בזמן שהוא ממלא מקום אביו וזה לא היה יודע סדר עבודה דהא קאמר ליה בא ואלמדך סדר [עבודה] ויש לומר דביראת חטא היה ממלא מקום אבותיו ואם תאמר וכי לא ראה כהן גדול משמש מעולם שהיה לובש באונקלי וחגור בצילצול ועוד הא אינו נעשה כהן גדול עד שיעשה סגן ויש לומר דלא היה יודע ובא ליכנס בכהונה גדולה תחילה: והעלה עליו עולה לשם שמים. תימה הרי יש כאן איסור שחוטי חוץ ונראה דלבני נח היה מעלה (לעובדי כוכבים) הנודרים נדרים ונדבות: בתחילה כל האומר עולה [או] מנחה. בתחלה קודם שיפריש קרבנו ואומר הרי עלי עולה ומנחה אני מטיל עליו כו' משום דאין טוב לומר עלי שמא לא יקיים וכתיב (דברים כ״ג:כ״ג) וכי תחדל לנדור וגו' כך פירש הקונטרס עוד פירש בקונט' פירוש אחר גרסינן בתחילה כל האומר עלה אני כופתו ומניחו לפני ארי עכשיו כל האומר לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין בתחילה הייתי שונא הרבנות וכל האומר לי עלה לגדולה כו' ועכשיו שעליתי לגדולה רבי יהושע בן פרחיה נשיא היה במסכ' חגיגה (דף טז.) עד כאן לשונו ואותו לשון ראשון היה כתוב בספר ולעיל הוה ליה לאיתויי גבי הרי עלי עולה ורבינו קלונימוס אביו של רבי משולם הגיה כלשון שני בשעת פטירתו והסופר טעה בין עלה לעולה ושלשה דברים הגיה כמפי נבואה בשעת פטירתו זאת ועוד אחרת שהיה כתוב בספרים בפרק בית שמאי בזבחים (דף מה:) דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול חייבין עליהם משום נותר וטמא חוץ מן הדם ונומי רבי שמעון מחייב בדבר שדרכו להיאכל פי' אמר רבי שמעון ועוד הגיה בשבועות (דף יב:) שהיה כתוב בספרים קרבנות ציבור סכין מושכתן למשהו ולא היו יודעין מהו ואמר דגרסינן למה שהן: