מנחותפא.
טוען את הדף…
וְכִי מַפְרִישִׁין תְּחִלָּה לְמוֹתָרוֹת? יָתֵיב רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: וְלַיְיתֵי בְּהֵמָה וְלֶחֶם, וְלֵימָא: אִי הָךְ דְּקָיְימָא תְּמוּרָה הִיא – הָא תּוֹדָה וְהָא לַחְמָהּ, וְאִי הָךְ דְּקָיְימָא תּוֹדָה הִיא – הָא לַחְמָהּ וְהָא תִּהְוֵי תְּמוּרָה. אֲמַר לֵיהּ: עֲנִי מָרִי, אַרְבְּעִין בְּכַתְפֵּיהּ, וְכָשֵׁר?! רַב עִילָּא חֲלַשׁ, עָל לְגַבֵּיהּ אַבָּיֵי וְרַבָּנַן, וְיָתְבִי וְקָא אָמְרִי: אִם אִיתַהּ לִדְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר: חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה קָדוֹשׁ, לַיְיתֵי לֶחֶם וְלוֹתְבַהּ חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה, וְלֵימָא: אִי הָךְ דְּקָיְימָא תּוֹדָה הִיא – הָא לַחְמָהּ, וְאִי לָא – לִיפּוֹק לְחוּלִּין. מִשּׁוּם דְּאִיכָּא אַרְבַּע לְהָנִיף, הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לַנְפִינְהוּ אַבָּרַאי? ״לִפְנֵי ה׳״ כְּתִיב! גַּוַּואי? קָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה! הִלְכָּךְ, לָא אֶפְשָׁר. מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: אִם אִיתַהּ לִדְחִזְקִיָּה, דְּאָמַר קָדְשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים – לַיְיתֵי בְּהֵמָה, וְלַיְיתֵי שְׁמוֹנִים בַּהֲדַהּ, וְלֵימָא: אִי הָךְ דְּקָיְימָא תּוֹדָה הִיא – הָא נָמֵי תֶּיהְוֵי תּוֹדָה, וְהָא שְׁמוֹנִים דְּתַרְוַיְיהוּ; אִי הָךְ דְּקָיְימָא תְּמוּרָה הִיא – הָא תּוֹדָה וְהָא לַחְמָהּ, וְלִיקְדְּשׁוּ לְהוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים! מִשּׁוּם דְּקָא מְמַעֵט בַּאֲכִילָה דְּאַרְבָּעִים. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא: אִם אִיתָא לִדְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: הִפְרִישׁ חַטָּאת מְעוּבֶּרֶת וְיָלְדָה – רָצָה בָּהּ מִתְכַּפֵּר, רָצָה בִּוְולָדָהּ מִתְכַּפֵּר, לַיְיתֵי בְּהֵמָה מְעוּבֶּרֶת וְיַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד, וְלַיְיתֵי שְׁמוֹנִים בַּהֲדַהּ, וְלֵימָא: אִי הָךְ דְּקָיְימָא תְּמוּרָה הִיא – הָא וּוְלָדָהּ תּוֹדָה הִיא, וְהָא שְׁמוֹנִים דְּתַרְוַויְיהוּ; וְאִי הָךְ דְּקָיְימָא תּוֹדָה הִיא – הָא נָמֵי תּוֹדָה הִיא, וְהָא שְׁמוֹנִים דְּתַרְוַויְיהוּ הוּא, וְהַאי לֶיהֱוֵי מוֹתָר דְּתוֹדָה. אֲמַר לֵיהּ: מַאן לֵימָא לַן דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אִם שִׁיְּירוֹ מְשׁוּיָּיר? דִּלְמָא אִם שִׁיְּירוֹ אֵינוֹ מְשׁוּיָּיר, וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ. רָבִינָא אִיקְּלַע לְדַמְהַורְיָא, אֲמַר לֵיהּ רַב דִּימִי בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִדַּמְהַורְיָא לְרָבִינָא: וְלַיְיתֵי בְּהֵמָה, וְלֵימָא ״הֲרֵי עָלַי״, וְלַיְיתֵי בְּהֵמָה אַחֲרִיתִי, וְלַיְיתֵי שְׁמוֹנִים בַּהֲדַהּ, וְלֵימָא: אִי הָךְ דְּקָיְימָא תְּמוּרָה הִיא – הָנֵי תַּרְתֵּי תּוֹדוֹת, וְהָא שְׁמוֹנִים דְּתַרְוַיְיהוּ; וְאִי הָךְ דְּקָיְימָא תּוֹדָה הִיא – וְהָא דְּאָמְרִי ״עֲלַי״ נָמֵי לֶיהֱוֵי תּוֹדָה, וְהָא שְׁמוֹנִים דְּתַרְוַיְיהוּ, וְאִידַּךְ תִּהְוֵי לְאַחְרָיוּת. אֲמַר לֵיהּ: הַתּוֹרָה אָמְרָה ״טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ: לֵיקוּם וְלִינְדּוֹר בַּתְּחִילָּה?! מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה״ – יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין.וכי מפרישין תחילה - שום קרבן על מנת שיהא מותר זבח: ארבעין בכתפיה וכשר - הוא חייב ללקות ארבעים על שהמיר כדתנן (תמורה דף ב.) שאם המיר מומר וסופג את הארבעים ואת אמרת יפריש לכתחילה לשם תמורה דבר שהוא אסור ומתחייבים מלקות: אם איתא לדרבי יוחנן - דאמר לעיל חוץ לחומת העזרה נמי קדש הלחם בשחיטת הזבח אם הוא לפנים מחומת בית פאגי אמאי לא עביד כדאמר מעיקרא: ולייתי לחם וכו' - ודקמהדר לה וכי מכניסין חולין לעזרה לייתי לחם ויניח חוץ לחומת העזרה בבית פאגי במקום שמתקדש בשחיטת הזבח ואפילו הויא תמורה דהוו חולין ליכא איסורא דהא לא נכנסו לעזרה: משום דאיכא ארבע - חלות דתרומה שצריך להניף ובכל מקום מצינו הלחם למעלה וצריך להניפו בעזרה במקום שמניף הבשר ואי קשיא הא דאמר לעיל (מנחות דף סב.) כל מקום שיש לחם הלחם למעלה ואמר היכא אמר רב פפא במילואים אמאי לא אמר נמי בתודה איכא לתרוצי עיקר מילתא נקט כדתרצינן נמי לעיל: לפני ה' כתיב בשלמים ותודה היא בכלל שלמים: קמעייל חולין לעזרה - שמא תמורה היא: ולייתי שמונים - חלות ולינחינהו בחוץ כרבי יוחנן וליפריש מינייהו שמונה חלות ולותבינהו גוואי: ולימא אי הך כו' - וליקדשו ארבעים מתוך שמונים והני שמונה דגוואי לא הוי ארבעה מינייהו חולין בעזרה ממה נפשך דאי הך דקיימא תודה הויא הוו שתי תודות ושמונה חלות תרומה ואי הך דקיימא תמורה ולא הוה אלא חדא תודה הני שמנה ליחשבינהו מהני מ' דקדשו ולא הוו חולין בעזרה: ומשני לא אפשר בהכי משום דממעט באכילה דארבעים - גבי הבעלים דכהן אינו רוצה לאכול כי אם ארבעה דסבור שמא אין כאן אלא תודה אחת ואין לכהן לאכול כי אם ארבעה מהן והבעלים נמי חוששין שמא שתיהן תודות הן וכל שמונה קדשות ונמצא אותן ארבעה חלות אבודים ולעיל דאמרינן אי לא ליפוק לחולין ליכא למימר קממעט באכילה דארבעים דהתם ליכא אלא ארבעים חלות וממה נפשך אית ליה לפרושי ד' לתרומה אבל הכא דהפריש שני חלות איכא למימר דארבעים שלא לצורך הן וקא ממעט לבעלים באכילה דארבעים. ענין אחר דקא ממעט באכילה דארבעה דאילו בעלמא היכא דליכא אלא חד קרבן אי יקדשו מ' מתוך שמונים אין נאכלין לכהנים אלא ארבעה ואידך כולהו נאכלין לבעלים וכיון דליכא אלא ארבעה יש ספוק בידך לאוכלן ביום אחד אבל הכא דאיכא לכהנים שמונה ושל בעלים יכולין להאכיל מחלקן לכל מי שירצו ולא אתו לידי שריפה אבל שמונה דלכהנים כיון דאין נאכלין אלא לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם דלמא לא מצו אכלי לכולהו שמונה ביום אחד והוי המותר בשריפה ושמא לא הויא אידך תודה ולא קדשו אלא ארבעים וליכא דקדיש אלא ד' ונמצאת ממעט באכילה דאלו ד' ושריף שלא כדין מ"ר. ענין אחר ממעט באכילה דמ' דילמא לא קדשי כלל דאידך לא הויא תודה וכי מתותרי למחר שרף להו ועבר משום בל תשחית (דברים כ) כך שמעתי: רצה בה מתכפר רצה בוולדה מתכפר - דלא חשיב לה כולד חטאת הואיל והפרישה מעוברת דדעתיה הוה נמי להתכפר בעובר ומתכפר באיזו מהם שירצה ודכוותיה גבי תודה יכול לעשותן שתיהם תודות אבל נתעברה לאחר שהקדיש אין מתכפר בולדה משום דכשהקדישה לא הוה דעתיה אהאי ולד דאכתי לא נתעברה: לייתי בהמה מעוברת - משום הכי אמר בהמה מעוברת ולא בהמה וולדה משום דכי מפריש לה לא הויא אלא חדא ואיכא למימר דמפריש תחילה למותרות: והאי ליהוי מותר בתודה - והכא ליכא למימר וכי מפרישין תחילה למותרות שהרי מקצתה הויא עיקר קרבן דבשעה שהפרישה לא הויא אלא חדא גופא ועכשיו קרב מקצתו או האם או הולד אבל לעיל דלא הוי אלא חד והיא גופיה מייתי מתחילה לשם מותר איכא למיפרך וכי מפרישין וכו': מאן לימא לן - טעם דרבי יוחנן התם היינו משום דעובר לאו ירך אמו הוא ואם שיירו לעובר שלא הקדישו כשהקדיש לאם הוי משוייר דלא חשיב כוולדה דבעי למימר דכוותיה גבי תודה שיהו האם והולד תודות דילמא ס"ל התם אם שיירו אינו משוייר שאין יכול לשיירו לקרבן לפני עצמו אלא מתה וה"נ אין יכול לעשות הוולד קרבן ואין יכול להקריב שניהם האם והוולד ולחמם עמהם אלא היינו טעמא דר' יוחנן דאמר רצה בוולדה מתכפר משום דאדם מתכפר בשבח הקדש בוולד דכי הפרישה מעוברת הוה דעתיה אכל שבחא ולאחר שנתכפר באם פוסל הוולד ה"נ מתכפר באיזו תודה שירצה ולחמה עמה אבל להביא שניהם ולחמם לא: ולימא עלי - כדי שיהא חייב באחריותה: ולייתי אחרת - לאחריות דראשונה: התורה אמרה טוב אשר לא תדור - ומוקמינן ליה (חולין דף ב:) דאמר עלי: ואת אמרת ליקום ולנדור לכתחילה - דלימא עלי דס"ל טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר: מתני' האומר הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין - דכיון דאמר עלי נתחייב בה והוה ליה דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין כדאמרינן לקמן וכיון דאמר הרי עלי תודה אע"ג דלא אמר ולחמה מתחייב בשתיהן דלחם גלל תודה:אם איתא לדחזקיה כו'. בחנם נקט אם איתא דהא אפי' רבי יוחנן מודה היכא דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים כדאמרינן לעיל ושמא דדוקא היכא דלא מיכוין כדאמר (לו) לייתי חולין לעזרה דהוי צורך קרבן ואיכא בינייהו ארבעים דודאי הוו חולין וליקדשו להו ארבעים מתוך שמונים ואידך הוו ליה כמפריש לאחריות דהכי אמר חזקיה לעיל דלאחריות קא מיכוין והלכך ליכא למפרך דמעייל חולין לעזרה כיון דלאחריות קא מיכוין צורך קרבן נינהו ושפיר דמי אע"פ שהן חולין כדתניא בהלל הזקן (פסחים דף סו:) מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה אבל בהנך דלעיל דליכא אלא חדא בהמה ודלמא תמורה היא ולא חזיא ללחם מעיקרא חולין לעזרה קא מעייל ועל חנם פי' כן בקונט' ואע"ג דלעיל בפרק התכלת (מנחות דף מח.) גבי שחט שני כבשים על ארבעים חלות חשבינן להו חולין בעזרה היינו משום דפריק להו בפנים דבחוץ לא מצי פריק להו דלא ליפסלו ביוצא: דלמא אם שיירו אינו משוייר. לעיל פירשתי דקשיא מתמורה פרק כיצד מערימין (תמורה דף כה.) דמשמע דהך הוא מסקנא דשמעתא דקסבר רבי יוחנן אם שיירו אינו משוייר: התורה אמרה טוב אשר לא תדור. ואפילו רבי יהודה לא קאמר אלא דאמר הרי זו אבל אמר הרי עלי לא כדאיתא בריש חולין (דף ב.) והא דאמרינן בפרק שני נזירין (נזיר נט:) גבי מת אחד מהם יביא אחר מן השוק וידור כנגדו תיקוני גברא שאני והאיש מדיר בנו בנזיר (שם דף כח:) היינו נמי כדי לחנכו במצות: