מנחותפג:
טוען את הדף…
מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מִנַּיִן לְמוֹתַר הַפֶּסַח שֶׁקָּרֵב שְׁלָמִים? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר״, וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים! אֶלָּא מוֹתַר הַפֶּסַח יְהֵא לְדָבָר הַבָּא מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר. וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא? מִדַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל נָפְקָא, דִּכְתִיב: ״אִם מִן הַצֹּאן קׇרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים״, וְאָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: דָּבָר הַבָּא מִן הַצֹּאן יְהֵא לְזֶבַח שְׁלָמִים. וְאַכַּתִּי מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא! וְהָתַנְיָא: ״כֶּבֶשׂ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַפֶּסַח לְאַלְיָה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אִם כֶּבֶשׂ״ – לְהָבִיא פֶּסַח שֶׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ, וּשְׁלָמִים הַבָּאִים מֵחֲמַת פֶּסַח, לְכׇל מִצְוַת שְׁלָמִים: שֶׁיִּטְעֲנוּ סְמִיכָה, וּנְסָכִים, וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְאִם עֵז״ – הִפְסִיק הָעִנְיָן, לִימֵּד עַל הָעֵז שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה אַלְיָה. תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיב: חַד לְעִבְּרָה זְמַנּוֹ וְעִבְּרָה שְׁנָתוֹ, וְחַד לְעִבְּרָה זְמַנּוֹ וְלֹא עִבְּרָה שְׁנָתוֹ, וְחַד לְלֹא עִבְּרָה זְמַנּוֹ וְלֹא עִבְּרָה שְׁנָתוֹ. וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן עִבְּרָה זְמַנּוֹ וְעִבְּרָה שְׁנָתוֹ, מִשּׁוּם דְּאִידְּחִי לֵיהּ לִגְמָרֵי, אֲבָל עִבְּרָה זְמַנּוֹ וְלֹא עִבְּרָה שְׁנָתוֹ, דַּחֲזֵי לְפֶסַח שֵׁנִי, אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן עִבְּרָה זְמַנּוֹ וְלֹא עִבְּרָה שְׁנָתוֹ, דְּאִידְּחִי לֵיהּ מִפֶּסַח רִאשׁוֹן, אֲבָל לֹא עִבְּרָה זְמַנּוֹ וְלֹא עִבְּרָה שְׁנָתוֹ, דַּאֲפִילּוּ לְפֶסַח רִאשׁוֹן נָמֵי חֲזֵי, אֵימָא לָא, צְרִיכָא. הֲדַרַן עֲלָךְ הַתּוֹדָה הָיְתָה בָּאָה. כׇּל קׇרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר וְהַיָּחִיד בָּאִין מִן הָאָרֶץ וּמֵחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, חוּץ מִן הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ. וְכוּלָּן אֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הַמּוּבְחָר, וְאֵיזֶהוּ מוּבְחָר שֶׁלָּהֶם? (מִכְנֵיס וְזַטְחָא) [מִכְמָס וְזוֹנֵחָא] – אַלְפָּא לַסֹּלֶת, שְׁנִיָּיה לָהֶן – עֲפוֹרַיִים בַּבִּקְעָה. כׇּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִין. גְּמָ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: עוֹמֶר הַבָּא מִן הַיָּשָׁן – כָּשֵׁר, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הַבָּאוֹת מִן הַיָּשָׁן – כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא שֶׁחִיסֵּר מִצְוָה. עוֹמֶר – דִּכְתִיב ״תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ״, וַאֲפִילּוּ מִן הָעֲלִיָּיה. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – דִּכְתִיב: ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ״, וְלֹא מִן חוּצָה לָאָרֶץ. ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ – וַאֲפִילּוּ מִן הָעֲלִיָּיה. הָא אַפֵּיקְתֵּיהּ? אָמַר קְרָא ״תָּבִיאּוּ״, וַאֲפִילּוּ מִן הָעֲלִיָּיה. וְהַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ, שֶׁכֹּל שֶׁאַתָּה מֵבִיא מִמָּקוֹם אַחֵר – הֲרֵי הוּא כָּזֶה! אִם כֵּן, לִיכְתּוֹב קְרָא ״תָּבִיא״, מַאי ״תָּבִיאּוּ״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. וְהָכְתִיב ״רֵאשִׁית״? לְמִצְוָה. הָכְתִיב ״חֲדָשָׁה״? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: רַבִּי נָתָן וְרַבִּי עֲקִיבָא אָמְרוּ: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הַבָּאוֹת מִן הַיָּשָׁן – כְּשֵׁרוֹת, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״חֲדָשָׁה״? שֶׁתְּהֵא חֲדָשָׁה לְכׇל הַמְּנָחוֹת. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בְּחָדָשׁ,מותר הפסח - כגון שהפריש מעות לפסחו וניתותרו (לשלמים) והיינו מותר פסח. ענין אחר שהפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון והוא מותר פסח מנין שקרב שלמים: לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר - היינו שלמים: אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים - לא הוה צריך למיכתב משום דהא כתיב (ויקרא ג׳:ו׳) אם זבח שלמים קרבנו: ואמר אבוה דשמואל וכו' דבר הבא מן הצאן - דהיינו פסח: כשב לרבות פסח לאליה - דמשום דמשמע שיהיה שלם שיהא עמו האליה הוצרך הכתוב זה לרבותו דאילו שאר אימורים נפקי מאך בכור שור או בכור כשב ואמרי' (זבחים דף לז.) דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונים מתן דמים ואימורין אבל אליה איצטריך קרא אחרינא כבש לרבותו משום דפסח בעינן שיהא שלם ואילו הוה שקיל לאליה לא הוה הפסח שלם ולהכי איצטריך האי קרא לרבותו דגבי כבש כתיב אליה: ושלמים הבאין מחמת הפסח - היינו מותר פסח: כשהוא אומר ואם עז - ולא כתיב אם הפסיק הענין למעט מאליה לימד על העז ועל פסח הבא מן העז שאינם טעונים אליה: וצריכי - הני שלשה קראי למילף דמותר פסח הוי שלמים: חד לעברה זמנו - לאחר י"ד: לא עברה זמנו ולא שנתו - כגון שאבד קודם חצות והפריש אחר תחתיו ונמצא דאם רצה לשוחטו קודם חצות קרב שלמים ואע"ג דעדיין חזי לפסח: דחזי לפסח שני - בארבעה עשר באייר: אימא לא - יהא קרב שלמים: דאפילו לפסח ראשון נמי חזי - אימא לא יקרב שלמים קא משמע לן: מתני' כל הקרבנות - היינו מנחות: אלפא לסלת - שכשם שהאלף היא ראש לכל האותיות כך סלת של אלו שני מקומות מכניס וזטחא ראש לכל הסלתות. ענין אחר אלפא אלף היינו אחד כך סלת של שני מקומות מיוחדין לכך שסלתן מובחר עיקר מכל הסלתות כך שמעתי: כל הארצות - שבארץ ישראל כגון יהודה ועבר הירדן והגליל כשרות: אלא מכאן היו מביאין - משום דמצוה להביא מן המובחר: גמ' מן העלייה - מחיטין ואפילו ישנים בעלייה: והא אפיקתיה - ממושבותיכם ולא מחוצה לארץ והיכי דרשת ליה ואפי' מן העלייה: שמעת מינה תרתי - חד דאפילו מן העלייה וחד לכל ביאות שאתה מביא וכו' כדאמרינן בפירקין דלעיל (מנחות דף עז:) תביאו ריבויא הוא לגמרי דלא בעי לגופיה: והכתיב ראשית - דמשמע מן החדש ולא מן הישן: שתהא חדשה לכל המנחות - כלומר שיביאו שתי הלחם קודם שיביאו שום מנחה מן החדש אבל שתי הלחם גופייהו באות אפי' מן הישן: עד כאן לא פליגי - תנא דמתני' ותנא דבריית' אלא בחדש:ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים. פי' בקונטרס (בזבחים דף ט.) חגיגת ארבעה עשר וכן בסוף כל הפסולין (זבחים דף לו.) גתודה שנאכלת ליום ולילה קאמרינן מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח תלמוד לומר שלמיו ופי' בקונטרס שלמי פסח חגיגת ארבעה עשר וקשה דבפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף עא:) דריש מקרא בהדיא דחגיגת ארבעה עשר נאכלת לב' ימים ולילה א' והא דכתיב בפרשה (ויקרא ז׳:י״ח) ובשר תודת זבח שלמיו (מרבי חגיגת י"ד לשני ימים ולילה אחד) ושלמים הבאין מחמת פסח ליום ולילה ונראה דודאי שלמי פסח דכל הפסולין היינו מותר הפסח כי ההוא דתורת כהנים ובפסחים בפרק האשה (דף פט.) גבי חמשה שנתערבו פסחיהם דקאמרינן ונייתי מותר הפסח דנאכל ליום ולילה ובפ"ק דראש השנה (דף ה.) קרי למותר הפסח שלמי הפסח דחשיב פסח גבי בל תאחר ופריך פסח זימנא קביעא ליה כו' ומשני מאי פסח שלמי פסח (שלמי פסח) ס"ד אמינא הואיל ומחמת פסח קאתו כו' ועל כרחין לאו היינו חגיגת ארבעה עשר דכיון דקתני פסח לא שביק מותר הפסח דמיקרי פסח טפי דהיינו פסח ממש ומוקי לה בחגיגת ארבעה עשר ומיהו שלמים הבאין מחמת פסח דשמעתין על כרחין לאו היינו מותר הפסח דכבר תנא ליה ובפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צו:) פי' בקונטרס דהיינו תמורת פסח עצמו ואע"ג דדרשינן התם הוא קרב ואין תמורתו קריבה הא מוכח התם דכל היכא דפסח קרב גם תמורתו קרב ובריש ב"ש בזבחים (דף לז:) דקדקתי: חד לעברה שנתו וזמנו. הוא הדין שנתו בלא זמנו ואע"פ שבשעה שהקדישו לא היה ראוי לפסח דכשיגיע זמנו תעבור שנתו ואפילו מפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים תורת שלמים עליו כדתנא במי שהיה טמא (פסחים דף צז:) ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים: מן החדש ומן הישן. פי' בקונטרס במנחות קאמר ונראה דשייך נמי בזבחים כדאשכחן במעשר בהמה אלא דהוה ליה למיתני חוץ מבכור ומעשר דאין באין מחוצה לארץ כדתנן בתמורה פרק אלו קדשים (תמורה דף כא.) ובתוספתא (רפ"ט) תניא כל קרבנו' הציבור והיחיד באין מארץ וחוצה לארץ אפילו מבין העובדי כוכבים חוץ מבכור ומעשר שאין באין אלא מן הארץ ואין באין אלא מישראל ובההיא בבא לא תני חדש וישן אבל בתר הכי תני כל המנחות באות מארץ ומחוצה לארץ ומן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ וכולן אין באין אלא מן המובחר שנאמר (דברים י״ב:י״א) וכל מבחר נדריכם: עפריים. עיר היא בדברי הימים (ב' יג) וילכוד אביה את עפריים: מתני' דלא כי האי תנא. דאינן באין לאו לכתחילה משמע חוץ מהנך דתניא לא יביא ואם הביא כשר: והא כתיב חדשה. אלמא שנה לעכב ולכך לא משני הכא למצוה כדמשני גבי ראשית: