מנחותעא:
טוען את הדף…
מַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁל חָרוּב וְשֶׁל שִׁקְמָה, וּפוֹרְצִין פְּרָצוֹת בְּגַנּוֹתֵיהֶן וּבְפַרְדְּסוֹתֵיהֶן כְּדֵי לְהַאֲכִיל נֶשֶׁר לַעֲנִיִּים בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים, וְנוֹתְנִין פֵּאָה לַיָּרָק, וּמִיחוּ בְּיָדָם. וְלִיטַעְמָיךְ, שִׁשָּׁה? שִׁבְעָה הָווּ! אֶלָּא סְמִי מִכָּאן קְצִירָה. קוֹצֵר לְשַׁחַת וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה. תְּנַן הָתָם: וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה – הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הַיָּחִיד הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהַבּוֹר, וְהַנִּיר, וְזֶרַע אַחֵר. וְקוֹצֵר לְשַׁחַת מַפְסִיק, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מַפְסִיק אֶלָּא אִם כֵּן חָרַשׁ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי מֵאִיר בְּשִׁיטַת רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲמָרָהּ, דְּאָמַר: יִקְצוֹר וְיַאֲכִיל אַף מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ, אַלְמָא קָסָבַר כֹּל לְשַׁחַת לָאו קְצִירָה הִיא. יָתֵיב רַבָּה וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ רַב אַחָא בַּר הוּנָא לְרָבָא: אֲכָלָהּ חָגָב, קַרְסְמוּהָ נְמָלִים, שִׁבְּרַתָּהוֹ הָרוּחַ – הַכֹּל מוֹדִים חָרַשׁ מַפְסִיק, לֹא חָרַשׁ אֵינוֹ מַפְסִיק. ״הַכֹּל מוֹדִים״ – מַאן? רַבִּי מֵאִיר. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מַתְנִיתִין בְּשֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, בָּרַיְיתָא דְּחָרַשׁ – אִין, לֹא חָרַשׁ – לֹא, בְּשֶׁהֵבִיא שְׁלִישׁ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מַתְנִיתִין נָמֵי בְּשֶׁהֵבִיא שְׁלִישׁ, הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם דִּקְצִירָה דְּהָתָם אָמַר רַבִּי מֵאִיר: לֹא שְׁמָהּ קְצִירָה, הָכָא – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא, רַבִּי מֵאִיר בְּשִׁיטַת רַבִּי יְהוּדָה אֲמָרָהּ, דְּאָמַר: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ, אֲבָל אִם הִתְחִיל עַד שֶׁהֵבִיא שְׁלִישׁ – אָסוּר. אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה לִבְהֵמָה, לְאָדָם מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? דְּאִם כֵּן, הָווּ לְהוּ תְּלָתָא תַּנָּאֵי. אֶלָּא, כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: רַבִּי מֵאִיר בְּשִׁיטַת רַבִּי עֲקִיבָא רַבּוֹ אָמַר, אַף לְאָדָם נָמֵי לָא הָוְיָא קְצִירָה. דִּתְנַן: הַמְנַמֵּר שָׂדֶה וְשִׁיֵּיר בּוֹ קְלָחִים לַחִים, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: פֵּאָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מֵאֶחָד עַל הַכֹּל, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא חִיֵּיב רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא בִּמְנַמֵּר לִקְלָיוֹת, אֲבָל בִּמְנַמֵּר לָאוֹצָר – לֹא. אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אַף בִּמְנַמֵּר לָאוֹצָר.מתירין גמזיות של הקדש - בהנאה ענפים של חרוב ושקמה שהיו אומרים אבותינו לא הקדישו אלא קורות עיקר האילן ואנו נתיר גמזיות וקא סברי אין מעילה בגידולין ולהכי נקט חרוב ושקמה דסתמייהו לקורות קיימי: להאכיל נשר - פירות שתחת האילן שנשרו ורבנן גזרו שמא יעלה ויתלוש: ונותנים פאה לירק - ואין פאה נוהגת בה דכלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר ומכניסן לקיום ואמרינן (שבת דף סח.) מכניסו לקיום למעוטי ירק וכי יהבי פאה מפקעי לה להך פאה ממעשר שלא כדין: מפסיקין לפאה - לתת שתי פאות: שלולית - מקום שמי גשמים שוללים שם ואם יש שם זריעה מכאן ומכאן נותן פאה לכל אחד ואחד דההיא שלולית מפסקא להו: ודרך היחיד - ארבע אמות: ודרך הרבים - ט"ז אמה: ושביל רבים או יחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים - אי לא קביע לא מפסיק דמקום צר הוא ולא חשוב: והבור - שדה בור שבין שתי זריעות וכן שדה ניר וזרע אחר שזרע עדשים בין שתי ערוגות של חטין: וקוצר לשחת מפסיק - לתת פאה לכל אחד כשתגמר בישולו לקצור: וחכ"א אין מפסיק - קוצר לשחת אלא א"כ חרש מקום הקרחה והוה ליה שדה ניר אבל לא חרש לא דקוצר לשחת תחילת קצירה היא וכי גמר בישוליה וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה אחת על הכל: רבי מאיר - דלא חשיב קוצר לשחת קצירה בשיטת רבי שמעון אמרה: להא שמעתא - דא"ר יוחנן רבי מאיר בשיטת רבי שמעון דמתני' אמרה: אכלה חגב - לאמצע שדהו דרך חגב לאכול מלמעלה דרך נמלה לקרסם קנה השבולת מלמטה: רבי מאיר - דאמר קוצר לשחת מפסיק בלא חרש הכא מודי: אי אמרת בשלמא מתניתין - דפאה דקתני לשחת מפסיק לר"מ בלא הביא שליש דלאו קצירה היא וברייתא דחגב ונמלים דקתני חרש אין לא חרש לא משום דתחילת קצירה היא בשהביא שליש שפיר ולא כרבי שמעון סבירא ליה דאפילו בהביא שליש קאמר רבי שמעון דלשחת לאו קצירה היא: השתא ומה התם - דקתני קוצר לשחת מפסיק דאדם קא קצר ליה אמר ר"מ לאו קצירה היא: הכא - חגב ונמלים קצרי לה: לא כל שכן - דלא תיהוי קצירה: אלא ר"מ - דאמר לא הביא שליש לא הויא קצירה וכי הביא שליש הויא קצירה: בשיטת ר' יהודה - דמתני' אמרה: לאדם מי שמעת ליה - דאפילו לאדם כי לא הביא שליש לא תיהוי קצירה ור"מ אפילו בקוצר לאדם כגון שחת לקליות נמי אמר דקתני קוצר לשחת ומפסיק ולא קתני קוצר לשחת לבהמה מפסיק: דאם כן - דאף לאדם נמי א"ר יהודה: הוו להו תלתא תנאי - במתני' תנא קמא אומר בהדיא לבהמה ואתא רבי יהודה למימר אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש ואפילו לאדם נמי שרי ורבי שמעון אומר אף יקצור לכתחילה מאכיל לאדם משהביא שליש אם כן אתא רבי יהודה לחלוק וקיימא לן בסנהדרין בפ' זה בורר (סנהדרין דף כה.) כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש ובמה לחלוק: אף לאדם נמי לא הויא קצירה - עד שלא הביא שליש: המנמר - קוצר שורה ומניח שורה דהוי שדה מנומר: קלחים לחים - דאי הוו גדלי כל צרכן דכ"ע פאה אחת על הכל דתחילת קצירה היא: ואמר רב יהודה כו' לקליות - דהיינו דומיא דשחת שלא הביאה שליש שקצרו לאדם דקליות לאדם נינהו ואפ"ה לר"ע לא הויא קצירה: לאוצר - שבישל כל צרכו ומלקט ע"מ לאצרו וליישנו: אף במנמר לאוצר - ורבי מאיר בשהביא שליש אית ליה דקצירה היא כדקתני לעיל אכלה חגב וכו':ומתירין גמזיות של הקדש. וא"ת ויחללו שוה מנה על שוה פרוטה דבזמן הזה שרי אפילו לכתחילה כדמוכח בסוף המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) וי"ל דאסרום בקונם וכן יש לפרש מסותא דשנים אוחזין (ב"מ דף ו:) אי נמי דוקא בעלים הוא דיכול לפדות שוה מנה על שוה פרוטה דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שוה פרוטה ויקחנו לעצמו: ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמים. לפי שהיו מפקיעין הפאה ממעשר כדפירש בקונט' וא"ת והא כיון דהוי הפקר. פטור ממה נפשך וי"ל דהתנן (פאה פ"ו מ"א) ב"ה אומרים עד שיהיה הפקר בין לעניים בין לעשירים כשמיטה ואפי' לב"ש דאמרי הפקר לעניים הוי הפקר הכא הפקר בטעות הוא ופאה דפטור לב"ה כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך: הנחל והשלולית. משנה זו במסכת פאה פרק שני ומפרש בירושלמי בגמרא שלולית כל שהיא מושכת נחל אע"פ שאינו מושך ופריך התם מכיון דתנינן דרך היחיד דרך הרבים מה צריכא אתא למימר לך אפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן אלא גדר פירוש דקתני בתר הך בבא הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר והדר פריך מכיון דתנינן שביל הרבים ושביל היחיד מה צורכה ונראה דגרסינן איפכא דזו אינה קושיא דהא איצטריך לאשמועינן דאפילו שביל היחיד מפסיק אבל איפכא פריך שפיר דכיון דתנא שביל היחיד שביל הרבים מה צריכא דאי משום אילן דסיפא אפי' דרך הרבים לא מפסיק ומשני להוציא הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים: דרך הרבים ודרך היחיד. בסוף המוכר פירות (ב"ב ק:) תניא דרך היחיד ד' אמות דרך הרבים ט"ז אמה דרך מעיר לעיר שמנה אמות דרך ערי מקלט שלשים ושנים אמות: אלא אי אמרת אידי ואידי בהבאת שליש כו'. ואם תאמר ולימא מתני' בהבאת שליש וברייתא בתבואה העומדת ליקצר ויש לומר דהתם אפי' חרש לא מהני א"נ אהא לא הוה צריך לאשמועינן דבעי חרש א"נ אין לחלק בין הביא שליש לעומדת ליקצר: אימור דשמעת ליה לרבי יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה. בפרק כל שעה (פסחים דף כג.) גבי לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע ופריך והרי חדש דרחמנא אמר לא תאכלו ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה ופי' שם בקונטרס קוצר לשחת להאכיל לאדם ומאכיל לבהמה חטין גמורין והקשה ה"ר יעקב דאורליינ"ש דהכא משמע בהדיא דלבהמה איירי וכולה חדא מילתא קתני והא דדייק התם מהכא דשרי אסיפא סמיך דקאמר רבי יהודה אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש אלמא שרי אפילו משהביאה שליש: לאדם מי שמעת ליה. הא דלא פריך כה"ג לעיל דקאמר ר"מ בשיטת ר"ש דאימר דשמעת ליה לר"ש לבהמה לאדם מי שמעת ליה משום דהכא לא פריך אלא מכח דא"כ הוי להו תלתא תנאי: במנמר לקליות. היינו לא הביאה שליש דהא לר"מ בלא הביא שליש איירי כדאמרן לעיל ומנמר לאוצר היינו הביאה שליש: