מנחותכא:
טוען את הדף…
תָּנוּ רַבָּנַן: מֶלַח שֶׁעַל גַּבֵּי הָאֵבֶר – מוֹעֲלִין בּוֹ, שֶׁעַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ וְשֶׁבְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ – אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. (ואמר) [אָמַר] רַב מַתְנָה: מַאי קְרָאָה? ״וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי ה׳ וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לַה׳״. תְּנַן הָתָם: עַל הַמֶּלַח וְעַל הָעֵצִים, שֶׁיְּהוּ הַכֹּהֲנִים נְאוֹתִין בָּהֶן. אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְקׇרְבָּנָם, אֲבָל לַאֲכִילָה – לָא. קָא סָלְקָא דַּעְתִּין, מַאי לְקׇרְבָּנָם – לִמְלוֹחַ קׇרְבָּנָם. לֶאֱכוֹל – אֲכִילַת קָדָשִׁים. הַשְׁתָּא לִמְלוֹחַ עוֹרוֹת קָדָשִׁים יָהֲבִינַן, לַאֲכִילַת קֳדָשִׁים לָא יָהֲבִינַן? דְּתַנְיָא: נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר, בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הַמֶּלַח נְתוּנָה: בְּלִשְׁכַּת הַמֶּלַח, וְעַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, וּבְרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. בְּלִשְׁכַּת הַמֶּלַח – שֶׁשָּׁם מוֹלְחִין עוֹרוֹת קָדָשִׁים, עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ – שֶׁשָּׁם מוֹלְחִים אֶת הָאֵבָרִים, בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ – שֶׁשָּׁם מוֹלְחִין הַקּוֹמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטוֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ וּמִנְחַת נְסָכִים, וְעוֹלַת הָעוֹף. אֶלָּא מַאי לְקׇרְבָּנָם – לַאֲכִילַת קׇרְבָּנָם, וּמַאי לַאֲכִילָה – אֲכִילָה דְחוּלִּין. חוּלִּין, פְּשִׁיטָא! מַאי בָּעוּ הָתָם? אַף עַל גַּב דְּאָמַר מָר ״יֹאכְלוּ״, שֶׁיֹּאכְלוּ עִמָּהּ חוּלִּין וּתְרוּמָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נֶאֱכֶלֶת עַל הַשּׂוֹבַע, אֲפִילּוּ הָכִי מֶלַח דְּקָדָשִׁים לָא יָהֲבִינַן לְהוּ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מַאי לְקׇרְבָּנָם – לִמְלוֹחַ, טַעְמָא דְּאַתְנִי בֵּית דִּין, הָא לָא אַתְנִי בֵּית דִּין – לָא? הַשְׁתָּא לְיִשְׂרָאֵל יָהֲבִינַן, לְכֹהֲנִים לָא יָהֲבִינַן? דְּתַנְיָא: יָכוֹל הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי מִנְחָה״ – יָבִיא מֶלַח מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁמֵּבִיא לְבוֹנָה מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ? וְדִין הוּא: נֶאֱמַר הָבֵיא מִנְחָה וְהָבֵיא מֶלַח, וְנֶאֱמַר הָבֵיא מִנְחָה וְהָבֵיא לְבוֹנָה, מָה לְבוֹנָה מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ – אַף מֶלַח מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: נֶאֱמַר הָבֵיא מִנְחָה וְהָבֵיא מֶלַח, וְנֶאֱמַר הָבֵיא מִנְחָה וְהָבֵיא עֵצִים – מָה עֵצִים מִשֶּׁל צִיבּוּר, אַף מֶלַח מִשֶּׁל צִיבּוּר! נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה, דָּנִין דָּבָר הַנּוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים מִדָּבָר הַנּוֹהֵג בְּכׇל הַזְּבָחִים, וְאַל תּוֹכִיחַ לְבוֹנָה שֶׁאֵינָהּ נוֹהֶגֶת בְּכׇל הַזְּבָחִים. אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: דָּנִין דָּבָר הַבָּא עִמָּהּ בִּכְלִי אֶחָד, מִדָּבָר הַבָּא עִמָּהּ בִּכְלִי אֶחָד, וְאַל יוֹכִיחוּ עֵצִים שֶׁאֵינָן בָּאִין עִמָּהּ בִּכְלִי אֶחָד! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם״, מָה לְהַלָּן מִשֶּׁל צִיבּוּר, אַף כָּאן מִשֶּׁל צִיבּוּר. אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי: הָכִי קָאָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְבֶן בּוּכְרִי. דִּתְנַן: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הֵעִיד בֶּן בּוּכְרִי בְּיַבְנֶה: כׇּל כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹקֵל אֵינוֹ חוֹטֵא. אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: לֹא כִי, אֶלָּא כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ שׁוֹקֵל חוֹטֵא, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים דּוֹרְשִׁין מִקְרָא זֶה לְעַצְמָן: ״וְכׇל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל״, הוֹאִיל וְעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ הִיא, הֵיאַךְ נֶאֱכָלִין? וּלְבֶן בּוּכְרִי, כֵּיוָן דִּלְכַתְּחִילָּה לָא מִיחַיַּיב לְאֵיתוֹיֵי, כִּי מַיְיתֵי נָמֵי חוֹטֵא הוּא, דְּקָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה, דְּמַיְיתֵי וּמָסַר לְהוֹן לְצִיבּוּר. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא:שעל הכבש כו' - שנופל שם כשמולחין (את הקומץ) את האברים כדאמרן לקמן בשלשה מקומות נתונה: אין מועלין בו - דשוב אינו ראוי: מאי קראה - דשעל גבי האבר מועלין דכתיב והשליכו עליהם הכהנים מלח והעלו אותם עולה אלמא דאבר עם מלחו שניהם קרויין עולה: תנן התם - במסכת שקלים על שבעה דברים התנו ב"ד ואלו שנים מהם על המלח ועל העצים של קדש: שהכהנים ניאותין בהן - נהנין מהן: למלוח קרבנם - עולותם ומנחתם שהן מביאין: לאכילת קרבנם - כלומר לאכילה המגיע לחלקם כגון חזה ושוק חטאות ואשמות שהיחיד מביא והן אוכלין: מאי בעו התם - חולין בעזרה: הכי גרסינן יאכלו שיאכלו עמה כולה בתורת כהנים קא דריש (עמה כו') האי קרא והנותרת ממנה וגו' דכתיב ברישיה דקרא יאכלו אהרן ובניו ובסיפיה כתיב יאכלוה ודריש התם יאכלו שיאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מעוטה יאכלוה דסיפא שלא יאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה: לבונה מתוך ביתו - דכתיב (ויקרא ב׳:ב׳) ונתן עליה לבונה והדר והביאה אל בני אהרן: והביא עצים - דכתיב על העצים אשר על האש: עצים משל ציבור - מפרש לקמן: עצים ומלח נוהגים בכל הזבחים - מלח בא עם הקומץ בכלי: ברית עולם - בלחם הפנים כתיב: מה להלן משל ציבור - דכתיב מאת בני ישראל: לא נצרכא - להתנות לבית דין שיהו כהנים מולחין קרבנם משל הקדש: אלא לבן בוכרי - האומר אין כהנים חייבים בשקלים: כל כהן ששוקל - שמביא שקלו ללשכה באדר: אינו חוטא - מדקאמר אינו חוטא מכלל דלכתחילה לא מיחייב וטעמא מפרש במס' שקלים דכתיב כל העובר על הפקודים ושבט לוי לא נפקד ואע"ג דאיכא למימר הא מייתי חולין לעזרה אפילו הכי אינו חוטא כדמפרש לקמן: כל כהן שאינו שוקל חוטא - בשקלים מפרש טעמא דכתיב זה יתנו זה בגימטריא שנים עשר שבטים והיינו שבט לוי וכל העובר מפרש התם כל העובר בים סוף: לעצמן - להנאתן וקא פריך ולבן בוכרי כו': סד"א וכו' - והשתא מפרש לא נצרכא דלעיל:בלשכת המלח ששם מולחין עורות קדשים. תימה דבמסכת מדות (פ"ה מ"ג) דחשיב שש לשכות שבעזרה קתני לשכת המלח ששם היו נותנין מלח לקרבן לשכת הפרוה ששם היו מולחים עורות קדשים וי"ל דהא דקאמר הכא ששם מולחין עורות קדשים לאו דוקא אלא כלומר משם היו נוטלין מלח למלוח עורות קדשים בלשכת הפרוה והמלח לא היה נתון בלשכת המלח למלוח כי אם להצניעו שם והא דקתני עלה במסכת מדות (גם זה שם) ששם היו נותנין מלח לקרבן היינו כלומר הצניעו לצורך קרבנות כגון למלוח עורות וכל דבר וקשיא לפירוש זה דא"כ היתה מלח בד' מקומות והכא לא חשיב אלא שלשה: והקטרת. ואם תאמר למה מולחין את הקטורת בראשו של מזבח יותר מעל הכבש והלא במזבח הפנימי היה קרב וי"ל לפי שעל הכבש היה מתלכלך בדם האברים אבל על המזבח היו מולחין דבר יבש קומץ ולבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ואע"פ שהיו מולחין שם עולת העוף היה מועט: חולין פשיטא מאי בעו התם. פי' בקונטרס משום דמכניס חולין לעזרה ומשני אע"ג דאמר מר יאכלו שיאכלו עמה חולין ותרומה ופי' בקונטרס כלומר חוץ לעזרה יאכלו חולין ותרומה ויכניסו ויאכלוה על השובע ותימה הואיל והני חולין צורך אכילת קדשים הן ליתיב להו מלח לקדש ומיהו אפילו בעזרה מכניסים תבלי חולין דתנן בפ' כל התדיר (זבחים דף צ:) וכולן רשאין הכהנים לתת לתוכן תבלי חולין ותרומה ונפקא ליה בגמ' מדכתיב למשחה לגדולה ושמא באותן תבלין פשיטא שיכול ליתן מלח של קודש כמו בקדשים עצמן: ת"ל ברית מלח עולם הוא. ר"ת גורס מלח ברית כדפרישית לעיל (מנחות דף יט:): כל כהן ששוקל אינו חוטא. לבן בוכרי אפילו לוים פטורים כמו כהנים כדפריש טעמא במסכת שקלים כל העובר על הפקודים ושבט לוי לא נפקד אבל רבן יוחנן בן זכאי דריש כל העובר עובר בים סוף אף על גב דכתיב בפרשת אלה פקודי מאת ככר ואלף ותשעה היינו לתרומת האדנים דשלש תרומות היו כדמפרש בקונטרס בפרשת כי תשא ובאותה של האדנים לא היה שבט לוי אבל באותה של צורך קרבנות היו והשתא ניחא טפי הא דכתיב כל העובר בים סוף [משמע] (על הפקודים דהא) [והא] דכתיב על הפקודים משום תרומת אדנים ומיהו בלא"ה יש לפרש כל העובר על הפקודים שנפקדו בין לבדם בין עם ישראל: שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן. משמע דרבן יוחנן בן זכאי לא היה כהן והא דתניא בסיפרי גבי פרה שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו מה שעשו ושרתו ידי שכחתי לאו דהוא עצמו קאמר אלא כלומר ע"פ הוראתו והא דמסקינן התם ויש אומרים הילל היה אלא שלא היה יכול לומר מה שעשו ושרתו ידי היינו טעמא לפי שלא שרפו פרה בימיו: