מנחותקז.
טוען את הדף…
מוּרְאָה וְנוֹצָה. וְהָאִיכָּא נְסָכִים, לַשִּׁיתִין אָזְלִי. וְהָאִיכָּא מִנְחַת נְסָכִים? כֵּיוָן דְּאִיכָּא מִנְחָה דְּאָכְלִי כֹּהֲנִים מִינַּהּ, לָא פְּסִיקָא לֵיהּ. ״הֲרֵי עָלַי זָהָב״ – לֹא יִפְחוֹת מִדִּינַר זָהָב. וְדִלְמָא נְסָכָא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דְּאָמַר ״מַטְבֵּעַ״. וְדִלְמָא פְּרִיטֵי? אָמַר רַב פָּפָּא: פְּרִיטֵי דְּדַהֲבָא לָא עָבְדִי אִינָשֵׁי. ״כֶּסֶף״ – לֹא יִפְחוֹת מִדִּינָר. וְדִלְמָא נְסָכָא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דְּאָמַר ״מַטְבֵּעַ״, וְדִלְמָא פְּרִיטֵי? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בְּאַתְרָא דְּלָא סָגוּ פְּרִיטֵי דְכַסְפָּא. ״נְחוֹשֶׁת״ – לֹא יִפְחוֹת מִמָּעָה כֶּסֶף. תַּנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר – לֹא יִפְחוֹת מִצִּינּוֹרָא קְטַנָּה שֶׁל נְחֹשֶׁת. לְמַאי חַזְיָא? אָמַר אַבָּיֵי: שֶׁמְּחַטְּטִין בָּהּ פְּתִילוֹת, וּמְקַנְּחִין בָּהּ נֵרוֹת. בַּרְזֶל, תַּנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: לֹא יִפְחוֹת מִכָּלְיָה עוֹרֵב, וְכַמָּה? אָמַר רַב יוֹסֵף: אַמָּה עַל אַמָּה. אִיכָּא דְאָמְרִי: לֹא יִפְחוֹת מֵאַמָּה עַל אַמָּה. לְמַאי חַזְיָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: לְכָלְיָה עוֹרֵב. מַתְנִי׳ ״הֲרֵי עָלַי יַיִן״ – לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה לוּגִּין, ״שֶׁמֶן״ – לֹא יִפְחוֹת מִלּוֹג, רַבִּי אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה לוּגִּין. ״פֵּירַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא כְּיוֹם מְרוּבֶּה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֶזְרָח״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין יַיִן, וְכַמָּה? שְׁלֹשָׁה לוּגִּין. וּמִנַּיִן שֶׁאִם רָצָה לְהוֹסִיף יוֹסִיף? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִהְיֶה״. יָכוֹל יִפְחוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה״. שֶׁמֶן – לֹא יִפְחוֹת מִן הַלּוֹג, רַבִּי אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה לוּגִּין. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: בְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ, בְּדוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵים בְּאַתְרַהּ – קָא מִיפַּלְגִי. רַבָּנַן סָבְרִי: דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ, מָה מִנְחָה מִתְנַדְּבִין – אַף שֶׁמֶן נָמֵי מִתְנַדְּבִין, וּמִינַּהּ: מָה מִנְחָה בְּלוֹג – אַף שֶׁמֶן בְּלוֹג. וְרַבִּי סָבַר: דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ, מָה מִנְחָה מִתְנַדְּבִין, אַף שֶׁמֶן נָמֵי מִתְנַדְּבִין, וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ כִּנְסָכִים, מָה נְסָכִים שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין, אַף שֶׁמֶן נָמֵי שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין. אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: אִי מִמִּנְחָה גָּמַר לַהּ רַבִּי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ, אֶלָּא רַבִּי מֵ״אֶזְרָח״ גְּמִיר לַהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פָּפָּא: וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי? וְהָתַנְיָא: ״קׇרְבָּן״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין שֶׁמֶן, וְכַמָּה? שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין? רַבִּי, וְקָא מַיְיתֵי לַהּ מִ״קׇּרְבָּן״. אֲמַר לֵיהּ: אִי תַּנְיָא תַּנְיָא. ״פֵּירַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא כְּיוֹם מְרוּבֶּה. תְּנָא: כְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. מַתְנִי׳ ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״ – יָבִיא כֶּבֶשׂ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אוֹ תּוֹר אוֹ בֶּן יוֹנָה. ״פֵּירַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא פַּר וְעֵגֶל. ״מִן הַבְּהֵמָה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא פַּר וְעֵגֶל, אַיִל, שָׂעִיר, גְּדִי וְטָלֶה. ״פֵּירַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה פֵּירַשְׁתִּי״ –מוראה ונוצה - נזרקין אצל מזבח (הפנימי) ונבלעין במקומן כדאמרי' במס' יומא בפ' קמא (דף כא.): לא פסיקא ליה - דלימא דבר הקרב כולו למזבח משום מנחת נסכים הואיל ואיכא מנחת נדבה דאינה כולה למזבח: נסכא - חתיכה אחת של זהב שקורין פלט"א: מצינורא קטנה - מזלג קטן: מחטטין - מפילין ראש הפתילה כשהוא שרוף ובלע"ז ממוקי"ר: ומקנחין בה נרות - של מנורה מאפרה שבתוכה: כליה עורב - מסמרות חדין תוחבין בראש גג ההיכל לכלות העורבין שלא ישבו עליו: מתני' הרי עלי יין - לנסכים לא יפחות משלשה לוגין שהן פחותין שבנסכים: שמן לא יפחות מן הלוג - דחזי למנחת נדבה ואע"ג דהוא מתכוין להקריבו בפני עצמו כנסכים והך סתמא כר' טרפון דאמר בפירקין דלעיל (מנחות דף קד.) אף מתנדבין שמן: גמ' אזרח - בפרשת נסכים כתיב (במדבר ט״ו:י״ג) כל האזרח יעשה ככה וגו' קרא יתירא הוא: שלשה לוגין - דבציר מהכי לא חזו: יהיה - התם כתיב ככם כגר כאזרח יהיה משמע יהיה לכם עוד נסכים אחריני: דון מינה - דשמן דבא נדבה גמרינן ממנחת נדבה כדאמר לקמן קרבן מלמד שמתנדבין שמן וההוא גבי מנחת נדבה כתיב (ויקרא ב׳:א׳) כי תקריב קרבן מנחה: ואוקי באתרה - בנסכים דשמן הבא בפני עצמו הוי כנסכים דומיא דיין: מאזרח גמר לה - כי היכי דגמרינן לעיל יין הכי נמי גמר רבי אזרח מלמד שמתנדבין שמן ודון מינה כל הנסכים שלשה לוגין: קרבן מנחה מלמד כו' - אלמא ממנחת נדבה גמר לה: מתני' יביא כבש - פחות שבעולות עולה ליכא לספוקי אלא בזכרים: פירשתי - אחד מקרבנות הבהמה ואיני יודע איזה מהם פירשתי: יביא - מכל מיני בהמה הזכרים גדולים דהיינו פר ועגל ואיל ושעיר גדי וטלה: פירשתי - את המין ואיני יודע אם מן הבהמה ואם מן העוף:ודילמא נסכא. נראה דנסכא פחות מדינר דמטפי לא קשיא ליה דאזלינן בתר הפחות כדקאמר (לעיל מנחות דף קד:) הרי עלי עשרונות יביא שנים אבל טפי לא הרי עלי עולה יביא תור או בן יונה וכן כולם ובפ' בתרא דכתובות (דף קי:) ובבבא בתרא (דף קסה:) אמר כתוב בו כסף מגביהו דינר ופריך ואימא נסכא ובכל דוכתא קיי"ל דיד בעל השטר על התחתונה ובמס' שקלים (דף יא) אמרינן הרי עלי זהב יביא דינר זהב אמר ר' אלעזר והוא שהזכיר צורה אבל לא הזכיר צורה מביא אפילו צינורא משמע דצינורא פחותה מדינר והיינו נסכא כדי לעשות צינורא וקשיא מהא דאמרי' בהגוזל בתרא (ב"ק דף צו:) נסכא ועבדינהו זוזי משמע דזוזא פחות מנסכא וי"ל דהתם בזוזי פשיטי דהוא שמיני שבצורי ואע"ג דנקט זוזי סתם הכי נמי תנן בפ' אע"פ (כתובות דף סה:) כלים של חמשים זוז ומפרש בגמ' חמשין זוזי פשיטי ובפרק הישן (סוכה דף כב:) אמר כזוזא מלעיל כאיסתירא מלתחת וקים לן איסתירא פלגא דזוזא אלא ההוא זוזא הוא זוזי פשיטי דארבע מנייהו קיימי באיסתירא באתרא דלא סגי פריטי דכספא הכא ובגט פשוט (ב"ב קסה:) משני הכי ותימה דבפ' בתרא דכתובות (דף קי:) אמרי' פריטי דכספא לא עבדי אינשי ועוד קשיא דבגט פשוט (ב"ב שם.) אמרי' מגביהו דינר ובכתובות (דף קי:) קתני מגביהו לוה כל מה שירצה וי"ל דפריטי דהכא ובגט פשוט לאו דווקא והכי פריך ואימא פריטי כלומר פונדיונים או מעות איסרים כי התם בכתובות ומשני באתרא דלא סגי ובכתובו' פריך ואימא פרוטות ממש ואע"ג דקתני מגביהו לוה כל מה שירצה לא משמע ליה שיוכל להגבותו פרוטות מדלא קתני מגביהו פרוטות שהוא הגרוע שבכל המטבעות: שמוחטין בה את הפתילות לאו של מנורה דמלקחיים אית להן אלא [של] שאר נרות שהיו במקדש כדתנן בתמיד (דף ל) ובפ"ק דסנהדרין (דף יד:) דאמרי' אפי' צינורא קטנה של הקדש צריכה עשרה בני אדם לפדותה לא כמו שפי' שם בקונטרס שטווין בה זהב אלא כי הכא שמוחטין בה את הפתילות אשכחן צינורא כדתנן (כלים פ"ט מ"ו) כוש שבלע את הצינורא: כליה עורב. פירש בקונטרס מסמרות חדין תוחבין בראש גג ההיכל לכלות העורבים שלא ישבו עליו ובמקום אחר פירש כמין טבלא חדה זקופה על צידה וחדודה לחתוך כמו סכין ובערוך ערך כל פי' שעשו צורה להבריח בה העופות מגג ההיכל כדרך שעושין עכשיו שומרי זרעים וקראו אותה כליה עורב ועוד פירש בערוך מקדש ראשון ששכינה שרוייה בו לא היו צריכין כליה עורב שלא היו עופות פורחין עליו אבל במקדש שני שלא היתה קדושתו כקדושת ראשון הוצרכו לכליה עורב ובפ' שני דמועד קטן (דף ט.) לא משמע כן גבי בית שעשה שלמה דאכלו ביוה"כ דקאמר איבעי לשיורי בבנין פורתא ומשני שיורי בנין לא משיירי איבעי ליה לשיורי באמת כליה עורב משמע שהיה שם כליה עורב ושמא תחלה עשה כליה עורב שלא היה יודע אחרי כן כשראה קדושתו שמטו: אי תניא תניא. ולעולם כאן בדון מינה פליגי וה"נ אית ליה לרב פפא בפ' כל התדיר (זבחים דף צא.) ובפ' כל שעה (פסחים דף לג.) והא דלא קאמר הכי בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות סב:) דיחויא בעלמא הוא: רבי אלעזר בן עזריה אומר יביא תור או בן יונה. בגמ' אמרי' דל"פ דמר כי אתריה ואע"פ שהיו רגילין לקנות קרבנות בירושלים כדאמרי' (ב"מ כו.) מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה ואמרו (כריתות ח:) מעשה ועמדו קינים ברבעתיים מ"מ דעת הנודר לפי מה שרואה בעיר: פירשתי מן הבהמה כו'. ה"ג יביא פר עגל ואיל שעיר גדי וטלה ויש ספרים דלא כתיב שעיר ועל כרחין גרסי' ליה כדקתני גבי שלמים שעירה: