מנחותז:
טוען את הדף…
וְאִילּוּ מַגְבִּיהַּ אֶת הַשּׁוּלְחָן לָא קָתָנֵי. לָאו אָמְרַתְּ הָתָם, סֵדֶר עֲבוֹדוֹת נָקֵט? הָכָא נָמֵי סֵדֶר עֲבוֹדוֹת נָקֵט. מִי דָּמֵי? הָתָם לָא נָחֵית לְמִנְיָינָא דְּכֹהֲנִים, הָכָא נָחֵית לְמִנְיָינָא דְּכֹהֲנִים. אִם אִיתָא – לִיתְנֵי מַגְבִּיהַּ! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: קוֹמְצִין מִכְּלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא לִי, קוֹמֵץ מִכְּלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע – שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּסִילּוּק בָּזִיכִין. מְקַדְּשִׁין מִנְחָה בִּכְלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע – שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּסִידּוּר בָּזִיכִין. בָּעֵי רָבָא: קִידּוּשׁ קוֹמֶץ מַאי? מִמִּנְחָה יָלְפִינַן לַהּ, אוֹ מִדָּם יָלְפִינַן לַהּ? הֲדַר פַּשְׁטַהּ: מִדָּם יָלְפִינַן לַהּ. וּמִי אָמַר רָבָא הָכִי? וְהָא אִתְּמַר: קוֹמֶץ שֶׁחִלְּקוֹ בִּשְׁנֵי כֵּלִים, רַב נַחְמָן אָמַר: אֵינוֹ קָדוֹשׁ, וְרָבָא אָמַר: קָדוֹשׁ. וְאִם אִיתָא, לֵילַף מִדָּם! הֲדַר בֵּיהּ רָבָא מֵהַהִיא. וָדָם מְנָלַן דְּלָא קָדוֹשׁ לַחֲצָאִין? דְּתָנֵי רַב תַּחְלִיפָא בֶּן שָׁאוּל: קִידֵּשׁ פָּחוֹת מִכְּדֵי הַזָּאָה בִּכְלִי זֶה, וּפָחוֹת מִכְּדֵי הַזָּאָה בִּכְלִי זֶה – לֹא קִידֵּשׁ. וְאִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּדָם מַאי? הִלְכְתָא הִיא, וּמֵהִלְכְתָא לָא יָלְפִינַן. אוֹ דִלְמָא הָתָם מַאי טַעְמָא – דִּכְתִיב ״וְטָבַל בַּמַּיִם״, הָכָא נָמֵי הָכְתִיב ״וְטָבַל בַּדָּם״? וְאִיתְּמַר, אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף בְּדָם לֹא קִידֵּשׁ. אָמַר רָבָא: תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, בִּפְנֵי כֹּהֵן מַנִּיחַ, ״וְטָבַל״ וְלֹא מְסַפֵּיג. ״בַּדָּם״ – שֶׁיְּהֵא בַּדָּם שִׁיעוּר טְבִילָה מֵעִיקָּרוֹ, ״מִן הַדָּם״ – מִן הַדָּם שֶׁבָּעִנְיָן. וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״וְטָבַל״, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״בַּדָּם״, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְטָבַל״ הֲוָה אָמֵינָא: אַף עַל גַּב דְּלֹא קִיבֵּל שִׁיעוּר טְבִילוֹת, דְּהַיְינוּ הַזָּאָה שֶׁבַע פְּעָמִים מֵעִיקָּרוֹ, כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּדָּם״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּדָּם״, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ מְסַפֵּיג, כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְטָבַל״. ״מִן הַדָּם״ שֶׁבָּעִנְיָן, לְמַעוֹטֵי מַאי? אָמַר רָבָא: לְמַעוֹטֵי שִׁירַיִם שֶׁבָּאֶצְבַּע, מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: שִׁירַיִם שֶׁבָּאֶצְבַּע פְּסוּלִין. אֲמַר לֵיהּ רָבִין בַּר רַב אַדָּא לְרָבָא: אָמְרִי תַּלְמִידָךְ אָמַר רַב עַמְרָם, תַּנְיָא: הָיָה מַזֶּה וְנִתְּזָה הַזָּאָה מִיָּדוֹ, אִם עַד שֶׁלֹּא הִזָּה – טָעוּן כִּיבּוּס, מִשֶּׁהִזָּה – אֵין טָעוּן כִּיבּוּס. מַאי לָאו עַד שֶׁלֹּא גָּמַר הַזָּאָתוֹ, וּמִשֶּׁגָּמַר הַזָּאָתוֹ? שְׁמַע מִינַּהּ דְּשִׁירַיִם שֶׁבָּאֶצְבַּע כְּשֵׁרִים. לֹא, עַד שֶׁלֹּא יָצְתָה מִיָּדוֹ הַזָּאָה – טָעוּן כִּיבּוּס, וּמִשֶּׁיָּצְאָה הַזָּאָה מִיָּדוֹ וְנִתְּזָה מִמַּה שֶּׁנִּשְׁאַר – אֵין טָעוּן כִּיבּוּס. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: גָּמַר מִלְּהַזּוֹת – מְקַנֵּחַ יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה. גָּמַר – אִין, לֹא גָּמַר – לָא. אֲמַר לֵיהּ: גָּמַר – מְקַנֵּחַ יָדוֹ, לֹא גָּמַר – מְקַנֵּחַ אֶצְבָּעוֹ. בִּשְׁלָמָא גָּמַר מְקַנֵּחַ יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה, דִּכְתִיב: ״וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו״, אֶלָּא לֹא גָּמַר מְקַנֵּחַ אֶצְבָּעוֹ, בְּמַאי מְקַנֵּחַ? דְּאִי אָמְרַתְּ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה, אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיתְנֵי: מְקַנֵּחַ יָדוֹ וְאֶצְבָּעוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה! מִדְּלָא קָתָנֵי הָכִי, שְׁמַע מִינַּהּ דְּלָא בָּעֵי קִינּוּחַ. אָמַר אַבָּיֵי: בִּשְׂפַת מִזְרָק, כְּדִכְתִיב: ״כְּפוֹרֵי זָהָב וְגוֹ׳״. וּמִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי? וְהָא אִיתְּמַר: חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינָהּ קְדוֹשָׁה לַחֲצָאִין, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: מִתּוֹךְ שֶׁקְּרֵבָה לַחֲצָאִין, קְדוֹשָׁה לַחֲצָאִין.ואילו מגביה לא קתני - שיהא אחר מגביה השולחן בשעת סילוק הבזיכין אלמא מכלי שעל קרקע היו סילוק בזיכין ובזיכין מתירין את הלחם כקומץ שמתיר את המנחה דקומץ מיקרי אזכרה ובזיכין נמי מיקרי אזכרה דכתיב (ויקרא כ״ד:ז׳) והיתה ללחם לאזכרה וקומץ מתיר שירים לאכול דכתיב (שם ב) והנותרת מן המנחה וגו' מאשי ה': סדר עבודות נקט - והגבהה לאו מן העבודות חשובות היא: מקדשין מנחה - כשמביאה מביתו נותנה בכלי שעל גבי קרקע: שכן מצינו בסידור בזיכין - שמסדר (על) הלחם שהוא שירים ובזיכין שהן קומץ על השולחן שעל גבי קרקע דהיינו דומיא דמנחה כשמביאה מביתו דמעורבין יחד הקומץ והשירים: קידוש קומץ מאי - דלא אשכחן בבזיכין כשהוא מסלקן דהיינו קמיצה שיהא נותנו לשום כלי אלא מיד מקטירו הלכך ליכא למפשט קידוש קומץ מהתם: מדם - מקבלת [דם] דכתיב (שם א) והקריבו בני אהרן ואמרינן בתורת כהנים והקריבו זו קבלת הדם וקידוש קומץ כנגד ארבע עבודות של דם קמיצה כנגד שחיטה וקידוש קומץ כנגד קבלה והולכה כי הולכה והקטרה כנגד (ד' עבודות של דם קמיצה כנגד שחיטה וקידוש כנגד) זריקה: ומי אמר רבא הכי - דמדם ילפינן: לילף מדם - ודם לא קידש לחצאין אם קבל שיעור הזאות דדם אשם מצורע או דם פרים ושעירים הנשרפין בשני כלים לא עשה כלום כדאמרינן לקמן: מההיא - דודאי אינו קידוש דמדם ילפינן: קידש - מי חטאת: כדי הזאה - כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה: לא קידש - ואע"פ שחזר ועירבו לאחר קידוש נתינת מים על האפר: בדם מאי - אם קיבל מדם שעירים ופרים הנשרפים שטעונין הזייה וקיבל שיעור ג' הזאות בכלי זה ושיעור ד' הזאות בכלי זה מהו: אמר רבא תניא - דבדם לא קידש: וטבל בדם ולא מספג - מקנח אצבעו בדופני הכלי: בדם - משמע [שיהא שיעור] דם מעיקרא: והזה מן הדם שבענין - לקמן מפרש מאי היא: הוה אמינא אע"ג דלא קבל שיעור טבילות - כל הזאות מעיקרו ובלבד שיהא בשעת כל טבילה וטבילה כדי שיעור: כתב רחמנא בדם - דמשמע [שיהא שיעור] דם מעיקרא: למעוטי שירים שבאצבע - שצריך לטבול באצבעו בין כל הזאה והזאה דהכי משמע והזה מן הדם האמור בענין למעלה וטבל הכהן באצבעו בדם מאותו דם שבכלי שטובל בו יזה כל הזאות ולא שבאצבע: היה מזה - מדם חטאת כגון פרים ושעירים הנשרפין: עד שלא הזה - דאכתי חזי ההוא דם שנפל על הבגד להזאת פנים חשיב דם: וטעון הבגד כבוס - כדכתיב ואשר יזה מדמה על הבגד וגו' (ויקרא ו׳:כ׳) ואם משהזה נפל לא חשיב דם: מאי לאו עד שלא גמר - כל ז' הזאות קתני דטעון כיבוס ואפילו לא נפל אלא משירי אצבע אלמא כשרין להזאה: עד שלא יצתה הזאה מידו - על הפרוכת נפל על הבגד טעון כיבוס דעיקר הזאה נפל עליו אבל משיצתה הזאה מידו נפל על הבגד דהיינו משירים שבאצבע אין טעון כיבוס: גמר מלהזות - הזאת דם פרה אדומה בהר המשחה אל נכח פני אהל מועד: לא גמר לא - אלמא שיריים שבאצבע כשרים ולא צריך קינוח: ומשני גמר מקנח כל ידו לא גמר מקנח אצבעו - בין כל הזאה והזאה: בשלמא גמר מקנח כל ידו בגופה של פרה - שהרי פרה לפניו נשרפת לאחר שיורד מן ההר דכתיב (במדבר י״ט:ה׳) ושרף את הפרה לעיניו: אלא אצבעו - בין כל הזאה והזאה: במאי מקנח - וכי בין כל הזאה והזאה יורד מהר המשחה לקנח בגוף הפרה: בשפת מזרק - והיינו דקרי למזרקין כפורי זהב בספר עזרא על שם שמקנח ידו בו כדאמרינן במס' גיטין (דף נו.) גבי (נבוזר אדן) וכפר ידיה בההוא גברא: ומי א"ר אלעזר הכי - אף בדם לא קידש לחצאין: חביתי כהן גדול - עשירית האיפה שמקריבין בכל יום ועל שם מחבת קרי לה חביתים דכתיב (ויקרא ו׳:י״ד) על מחבת בשמן תעשה: אינה לחצאין - שאם נתן חצי עשרון בכלי זה וחציו בכלי זה לא קידש ויצאה לחולין: שקריבה לחצאין - מחציתה בבוקר ומחציתה בערב:שכן מצינו בסילוק בזיכין. הא מילתא דלא כרבי חנינא דאמר לקמן (מנחות דף ח.) לא זו קדושה בלא זו דאיהו לא יליף מילתא ממילתא: הדר ביה רבא. מהך סברא דקם רבא בשיטתא דרב נחמן רביה: גמר מלהזות. משנה היא במסכת פרה: מקנח ידו בגופה של פרה. שהרי פרה לפניו נשרפת לאחר שיורד מן ההר דכתיב ושרף את הפרה לעיניו כך פי' רבינו שלמה ונראה דלא מייתי קרא אלא משום דכתיב בסיפיה ואת דמה ישרוף אלמא דמה טעון שריפה ולפיכך מקנח ידו בגוף הפרה ופי' הקונטר' מגומגם: אלא אצבעו במאי מקנח. כאן פי' הקונטרס לפי שהיה מזה מדמה בהר המשחה אל פני אהל מועד ופרה לפניו נשרפת לאחר שיורד מן ההר והיאך היה יורד בין כל הזאה והזאה מהר המשחה לקנח בגוף הפרה ובזבחים בפ' דם חטאת (זבחים דף צג:) פירש שלא היה יכול לקנח אצבעו בגוף הפרה שלא יתלכלך אצבעו בנימין דהכי נמי חיישינן בנימין בפ' כל כתבי (שבת קטז:) גבי מפשיט את הפסח עד החזה ולפי' הקונטרס דהכא אין להקשות מהא דאמרינן בפרק בתרא דזבחים (דף קיג.) דשחיטה והזאה כנגד פתחו של היכל דבשביל כך לא היו במקום אחד אלא שתיהן היו מכוונות כנגד פתחו של היכל: