מנחותמז:
טוען את הדף…
דִּתְנַן: אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצְאוּ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. מַאי? מִדִּזְרִיקַת פִּיגּוּל קָבְעָה לְלֶחֶם בְּפִיגּוּל בְּיוֹצֵא כְּבָשָׂר, זְרִיקָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נָמֵי שָׁרְיָא לֵיהּ לְלֶחֶם, אוֹ דִלְמָא לְחוּמְרָא אָמְרִינַן, לְקוּלָּא לָא אָמְרִינַן. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: וּמִמַּאי דְּכִי אִיתַנְהוּ אַבָּרַאי פְּלִיגִי? דִּילְמָא בִּדְאִיתַנְהוּ אַבָּרַאי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאֵין זְרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא, וּבַהֲדַר עַיְּילִינְהוּ פְּלִיגִי, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לַהּ כְּרַבִּי, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה מְקַדְּשָׁא, וְאִיפְּסִלוּ לְהוּ בְּיוֹצֵא. וְרַבִּי עֲקִיבָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה לָא מְקַדְּשָׁא, וְלָא מִיפַּסְלִי בְּיוֹצֵא. הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבִּי עֲקִיבָא כְּרַבִּי סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה מְקַדְּשָׁא לְהוּ, הַיְינוּ דְּקָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא דְּקָדְשִׁי לְהוּ בִּשְׁחִיטָה, וְאָתְיָא זְרִיקָה קָבְעָה לְהוּ בְּפִיגּוּל. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ, כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: זְבִיחָה לָא מְקַדְּשָׁא, זְרִיקַת פִּיגּוּל מִי מְקַדְּשָׁא? וְהָאָמַר רַב גִּידֵּל, אָמַר רַב: זְרִיקַת פִּיגּוּל אֵינָהּ מְבִיאָה לִידֵי מְעִילָה, וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה מִידֵי מְעִילָה. אֵינָהּ מְבִיאָה לִידֵי מְעִילָה – בְּאֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים. וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה מִידֵי מְעִילָה – בִּבְשַׂר קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים. לָאו אִיתּוֹתַב דְּרַב גִּידֵּל אָמַר רַב? בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן לִשְׁמָן, וְאָבַד הַלֶּחֶם – מַהוּ שֶׁיִּזְרוֹק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן לְהַתִּיר בָּשָׂר בַּאֲכִילָה? אֲמַר לֵיהּ: יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ?! וְלָא?! וַהֲרֵי פֶּסַח קוֹדֶם חֲצוֹת, דְּאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ! הָכִי קָא אָמֵינָא: יֵשׁ לָךְ דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה לִשְׁמוֹ, וְנִדְחֶה מִלִּשְׁמוֹ, וְאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ?! וְלָא? וַהֲרֵי פֶּסַח אַחַר זְמַנּוֹ, בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה קוֹדֶם חֲצוֹת! הָכִי קָאָמֵינָא: יֵשׁ לָךְ דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה לִשְׁמוֹ, וְנִשְׁחָט לִשְׁמוֹ, וְנִדְחֶה מִלִּשְׁמוֹ, וְאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ? וְלָא?! וַהֲרֵי תּוֹדָה! שָׁאנֵי תּוֹדָה, דְּרַחֲמָנָא קַרְיַיהּ ״שְׁלָמִים״. תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁחַט שְׁנֵי כְּבָשִׂים עַל אַרְבַּע חַלּוֹת – מוֹשֵׁךְ שְׁתַּיִם מֵהֶן וּמְנִיפָן,קדשים קלים - ממון בעלים הן ואין בהן מעילה אלא באימורים כדאמרינן בפ' כל הבשר בסופו (חולין דף קיז.) כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה: אין מועלין בהם - דלא מעליא בהו הך זריקה לברר אותם לחלק גבוה דאין זריקה מועלת ליוצא ופיגול נמי לית בהו דהא פסולין הן כבר: מאי - כלומר אליבא דר"ע מיבעיא ליה לרבי שמואל בר רב יצחק מאי מדזריקת פיגול קבע לי' ללחם בפיגול ואע"ג דזריקה פסולה היא דהא יוצא הוא קבעה ללחם בפיגול כי בשר כשאר בשר שלא יצא אלמא לחם כגוף הכבשים דכי היכי דגוף הכבשים מפוגלים לחם נמי מפוגל זריקה שלא לשמן נמי דפסולה היא שרי להו דהא קיי"ל (זבחים ד' ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ולחם נמי כגוף הכבשים דמו ומדכבשים נאכלין לחם נמי נאכל: או דלמא לחומרא אמרי' לקולא - להיות לחם נאכל לא אמרי' לענין זריקה שאינה הוגנת כגון שלא לשמן דליהוי לחם כגוף הכבשים להיות לחם נאכל ככבשים: וממאי דבאיתנהו - לשתי הלחם אבראי בשעת זריקה פליגי רבי אליעזר ור"ע דתימא אפי' בזריקה שאינה הוגנת מדמי ר"ע ללחם כגוף הכבשים דילמא בדאיתנהו אבראי דהויא זריקה שאינה הוגנת דכ"ע לא מקבע לחם בפיגול דאין זריקה מועלת ליוצא ואע"ג דפליגי באימורי קדשים קלים דהתם כי גופיה דזבח דמו ומודה ר"ע דלחם לא הוי כגוף של כבשים ובזריקה שלא לשמן נמי לא משתרי כבשים ללחם אלא ר"ע סבר כרבי אלעזר בר' שמעון דאמר לא קדשתינהו שחיטה ולא איפסול ביוצא הלכך הואי זריקה הוגנת שאין בה פסול אחר הלכך מקבע לחם בפיגול ודכוותה היכא דליכא פסול ואיזריק ליה זריקה הוגנת כגון לשמן משתרי לחם כמו כבשים אבל בזריקה שלא לשמן לא: אלא אי אמרת כר' אלעזר וכו' - אכתי איכא למיפרך: זריקת פיגול מי מקדשא - למיקבע בפיגול אי לא קדוש מעיקרא בשחיטה: דאמר רב גידל זריקת פיגול אינה מביאה לידי מעילה - באימורי קדשים קלים דממון בעלים הוא דלית בהו מעילה דלא קרינא ביה מקדשי ה' עד לאחר זריקה דהוברר בשר להדיוט וחלב לגבוה דקרינא ביה חלב קדשי ה' שם זריקת פיגול לא מקבע בקדושה למעול בהן דלא זריקה כשרה היא: ואינה יוצאה - מידי מעילה בבשר קדשי קדשים דממון גבוה הם מחיים ויש בהן מעילה קודם זריקת דם וזריקת דם הוציאה הבשר מידי מעילה שהרי מתירתו לכהנים ואמר במסכת מעילה (דף ב.) כלל אמר ר' יהושע כל שיש לו שעת היתר לכהנים אין מועלין בהן וכל שאין לו שעת היתר לכהנים מועלין בהן הך זריקת פיגול לא מפקע להו מידי מעילה אלמא לאו זריקה היא וגבי כבשי עצרת נמי כיון דלאו זריקה היא היכי מיקדשא להו והיכי מקבעי להו בפיגול: לאו איתותב רב גידל - בתמיה בפ"ק דמעילה (דף ג:): מהו שיזרוק דמן שלא לשמן - אלא לשם שלמים להתיר בשר באכילה דודאי לשמן לא הוו זריקה כדאמרי' לעיל (מנחות דף מו.) הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה מעכבין זה את זה: פסח בשאר ימות השנה כשר לשלמים - בפ' תמיד נשחט (פסחים דף סד.): פסח קודם חצות היום - של ארבעה עשר אינו כשר לשמו עד בין הערבים וכשר לשלמים: שנראה לשמו - כגון הנך כבשים קודם אבידת הלחם: ונדחה מלשמו - לאחר אבידת הלחם: פסח אחר חצות - נראה לשמו וכשעבר היום נדחה מלשמו וכשר לשלמים: והרי תודה - דאמרן בהאי פירקין (ד' מו.) מששחטה נפרס לחמה הדם יזרק לשם שלמים והבשר יאכל וידי נדרו לא יצא הא הכא שנשחטה לשמו ונדחית מלשמו וכשרה שלא לשמו: תודה רחמנא קרייה שלמים - תודת שלמיו כדאמרן לעיל (שם) מה שלמים קרבי בלא לחם אף תודה קרבה בלא לחם ומעולם לא נדחה מלשמו: ומניפן - עם הכבשים דכבשי עצרת טעונין תנופה חיים ושחוטין לקמן בפ' כל המנחות (מנחות ד' סא.):דתנן אימורי קדשים קלים כו'. תימה דלא מייתי רישא דתנן בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים רבי אליעזר אומר וכו': פיגול. מפרש התם כהרצאת כשר כך הרצאת פסול ומה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתירין וכו' וטמא הניתר לטהורים חייבין עליהם משום טומאה שאינו ניתר לא ונותר יליף חילול מטמא: קבעה לחם בפיגול. כי בשר אלמא כגופיה דזיבחא דמי הכא נמי כיון דזבח ניתר בזריקה שלא לשמן לחם נמי כיון דכגופי' דזבח דמי או דלמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן שיהא כי גופיה דזבח: ובהדר עיילינהו פליגי. אלחם קאי אבל אאימורין (אפי') כי לא הדר עיילינהו פליגי וכן מוכח פ' התדיר (זבחים ד' צ.): ואינה מוציאה מידי מעילה. בבשר קדשי קדשים תימה דהא תנן פ"א דמעילה (דף ב.) איזו היא שלא היתה לה שעת היתר לכהנים שנשחטה חוץ לזמנה משמע דכי נשחטה בהיתר לא מצי משכח ולאו קושיא היא: ולאו איתותב רב גידל. ולא חשיב שינויא דהתם דריש מעילה דרב פפא הוא דמקשה לה התם ולא ס"ל ההוא שינויי' מיהו תימה דהתם בסוף שמעתין (גם זה שם) מייתי ליה סיוע ואית דגרסי ולא איתותב רב גידל בניחותא ואינו נראה: מהו שיזרוק דמן שלא לשמן. לר' ירמיה דאמר תנופה עושה זיקה אבד הלחם אבדו הכבשים דקודם שחיטה לא שרינן לשנויי אבל היכא דכבר נשחטה שרינן לשנויי כדי לתקוני זבחא: והרי פסח אחר חצות. מצי לשנויי כדמשני פ' בתרא דזבחים (דף קטו.) שאני פסח דבשאר ימות השנה שלמים הוי: והרי תודה. דאם נפרס הלחם או שאבד ונזרק הדם לשמה פסולה דהא אבד הלחם אבדה התודה דלית ליה סוגיא דלעיל (מנחות דף מו:) אלא קסבר דשלא לשמן [בעי למזרק] וכי זריק שלא לשמה כשר ומשני שאני תודה דקרייה רחמנא שלמים הלכך לכתחלה יכול לזרוק לשם שלמים כי אבד הלחם והמקשה היה יכול להקשות כמו שהקשה למעלה והא כיון דשחיטה עושה זיקה איפסיל לחם תיפסיל נמי תודה וקשה מאי שני שאני תודה דקרייה רחמנא שלמים הול"ל לאו מילתא היא דלשמו נמי כשר אלא נראה לפרש דודאי לשם תודה פסולה ופריך שפיר ומשני דלשם שלמים נמי לשמה מיקרי והילכך לא מיפסלא בהכי אבל לשם תודה פסול דלא הוי בלא לחם ואפי' בפסח דלא בעי עקירה הכא שאני דכבר נשחטה [לשם תודה מש"ה בעי עקירה]: מושך שתים מהן ומניפן. למאי דמוקי לה כרבי צריך לומר שמניף כולם דהא לא ידעי' הי אקדיש ותימה דכיון דבתנופה שאחר שחיטה איירי א"כ לימא וזורק את הדם עליהן כדמזכיר תנופה דלא צריך ועוד דלישנא לא משמע שיניף הד' ונראה לפרש נוטל אחת ומניף השלש אחרות עמהן זו אחר זו וכן בשניה וכן בשלישית וכן ברביעית והשתא אורי לן שצריך שלא יניף הד' בבת אחת כדי שיהא ניכר שלא יזרק הדם רק על השתים: