טוען את הדף…
אָמְרִי: דִּילְמָא מִיצּוּי דְּבָתַר הַזָּאָה הוּא, דְּאָמַר מָר: מִיצָּה דָּמָהּ בְּכׇל מָקוֹם בַּמִּזְבֵּחַ כְּשֵׁירָה. חַטַּאת הָעוֹף שֶׁהִזָּה דָּמָהּ לְמַטָּה לְשֵׁם עוֹלַת הָעוֹף תְּרַצֶּה, דְּמַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ דְּחַטַּאת עוֹף הִיא, דְּאִי עוֹלַת הָעוֹף הִיא – לְמַעְלָה הֲוָה עָבֵיד לַהּ, וּמִיצּוּי הֲוָה עָבֵיד לַיהּ! הָכִי נָמֵי, אֶלָּא לְפִי שֶׁאֵין הַמְּנָחוֹת דּוֹמוֹת לַזְּבָחִים קָאָמַר – לַזְּבָחִים, וְלֹא לָעוֹפוֹת. קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּצָּפוֹן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים, לִירַצּוֹ, מַעֲשֵׂיהֶן מוֹכִיחִין עֲלֵיהֶן דְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים נִינְהוּ, דְּאִי קָדָשִׁים קַלִּים – בַּדָּרוֹם הֲוָה עָבֵיד לְהוּ. אֵימוֹר דְּאָמַר רַחֲמָנָא אַף בַּדָּרוֹם, בַּדָּרוֹם וְלֹא בַּצָּפוֹן מִי אָמַר? דִּתְנַן: שְׁחִיטָתָן בְּכׇל מָקוֹם בָּעֲזָרָה. קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם לְשֵׁם קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים לִירַצּוֹ, מַעֲשֵׂיהֶן מוֹכִיחִין עֲלֵיהֶן, דְּקָדָשִׁים קַלִּים נִינְהוּ, דְּאִי קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים – בַּצָּפוֹן הֲוָה עָבֵיד לְהוּ. אָמְרִי: קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים נִינְהוּ, וּמִיעְבָּר הוּא דַּעֲבַר, וּשְׁחַט לְהוּ בַּדָּרוֹם. אִי הָכִי, מַחֲבַת לְשֵׁם מַרְחֶשֶׁת נָמֵי, הַאי דְּקָא קָמֵיץ לֵהּ לְמַרְחֶשֶׁת, אֲמַר: הַאי בְּמַרְחֶשֶׁת נְדַר, וְהָא דְּמַיְיתֵי לַהּ בְּמַחֲבַת – דְּמַרְחֶשֶׁת הִיא, וּמִעְבָּר הוּא דַּעֲבַר וְאַתְיַיהּ בְּמַחֲבַת! הָתָם, כִּי נָמֵי בְּמַרְחֶשֶׁת נָדַר, כִּי מַיְיתֵי לַהּ בְּמַחֲבַת – מַחֲבַת הָוְיָא. כְּדִתְנַן: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי בְּמַחֲבַת״ וְהֵבִיא בְּמַרְחֶשֶׁת, ״בְּמַרְחֶשֶׁת״ וְהֵבִיא בְּמַחֲבַת – מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי נִדְרוֹ לֹא יָצָא. וְדִילְמָא אָמַר ״זוֹ לְהָבִיא בְּמַחֲבַת״ וְהֵבִיא בְּמַרְחֶשֶׁת, כְּדִתְנַן: זוֹ לְהָבִיא בְּמַחֲבַת וְהֵבִיא בְּמַרְחֶשֶׁת, בְּמַרְחֶשֶׁת וְהֵבִיא בְּמַחֲבַת – הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. לְרַבָּנַן הָכִי נָמֵי, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, כֵּיוָן דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: ״אַף יְדֵי נִדְרוֹ יָצָא״, אַלְמָא קְבִיעוּתָא דְמָנָא וְלָא כְּלוּם הוּא, וְלָא שְׁנָא אָמַר ״זוֹ״, וְלָא שְׁנָא אָמַר ״עָלַי״. אֶלָּא מֵעַתָּה, עוֹלָה שֶׁשָּׁחַט לְשֵׁם חַטָּאת תְּרַצֶּה, דְּהַאי זָכָר וְהַאי נְקֵבָה, כֵּיוָן דְּאִיכָּא שְׂעִיר נָשִׂיא דְּזָכָר הוּא – לָא יְדִיעַ. אָמַר: ״לְשֵׁם חַטַּאת יָחִיד״, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְתוּ, חַטַּאת יָחִיד שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם עוֹלָה תְּרַצֶּה, דְּחַטָּאת נְקֵבָה וְעוֹלָה זָכָר? מִיכַּסְּיָא בְּאַלְיָה. הָתִינַח הֵיכָא דְּאַיְיתִי כִּבְשָׂה, אַיְיתִי שְׂעִירָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא, בֵּין זְכָרִים לִנְקֵבוֹת לָאו אַדַּעְתַּיְיהוּ דְאִינָשֵׁי. פֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ לְשֵׁם אָשָׁם לִירַצֵּי, דְּהַאי בֶּן שָׁנָה, וְהַאי בֶּן שְׁתַּיִם, כֵּיוָן דְּאִיכָּא אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע, לָא פְּסִיקָא לֵיהּ. אָמַר: ״לְשׁוּם אֲשַׁם גְּזֵילוֹת וּלְשׁוּם אֲשַׁם מְעִילוֹת״, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְתוּ, אֲשַׁם גְּזֵילוֹת וַאֲשַׁם מְעִילוֹת שֶׁשְּׁחָטָן לְשׁוּם פֶּסַח לִירַצּוֹ, דְּפֶסַח בֶּן שָׁנָה וְהָנֵי בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים! אֶלָּא, בֵּין בֶּן שָׁנָה לְבֵין בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים לָאו אַדַּעְתַּיְיהוּ דְאִינָשֵׁי, דְּאִיכָּא בֶּן שָׁנָה דְּמִיחֲזֵי כְּבֶן שְׁתַּיִם, וְאִיכָּא בֶּן שְׁתַּיִם דְּמִיחֲזֵי כְּבֶן שָׁנָה. שָׂעִיר שֶׁשְּׁחָטוֹ לְשׁוּם אָשָׁם לִירַצֵּי, דְּהַאי צֶמֶר וְהַאי שֵׂיעָר, אָמְרִי: דִּיכְרָא אוּכָּמָא הוּא. עֵגֶל וּפַר שֶׁשְּׁחָטָן לְשׁוּם פֶּסַח וְאָשָׁם, לִירַצּוֹ, דְּעֵגֶל וּפַר בְּפֶסַח וְאָשָׁם לֵיכָּא! אִין הָכִי נָמֵי,אמרי - אינשי ודאי חטאת היא והך מיצוי דבתר הזאה הוא והאי דקעביד לה למעלה הא קאמר וכו': הכי נמי - דודאי מודה ר"ש בה דכשירה: ולא לעופות - דודאי לעופות דומין דעופות עלו לשם חובה כגון חטאת העוף שהזה דמה למטה לשם עולת העוף: אימר דאמר רחמנא אף בדרום - דלא קבע להו צפון כדקבע לחטאת ואשם ועולה דכתיב בעולה על ירך המזבח צפונה (ויקרא א) וכתיב בחטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת (שם ו) וכן באשם: והא דקא קמיץ לה במרחשת - כלומר לשם מרחשת: מחבת הויא - ומידע ידעי דמכזב: הכי גרסינן ודילמא זו אמר - כלומר אכתי לא מינכרא דסברי קושטא קאמר דלשום מרחשת נדר ומיעבר עבר ואתייה במחבת ודקא אמרת כיון דאתייה במחבת מחבת הויא איכא למימר לא היא דדילמא מנחה זו אביא במרחשת אמר דתו לא מצי לשנוייה למחבת: לרבנן - דאמרי ה"ז פסולה הכי נמי דאיכא למימר ולמיפרך הכי ואנן כרבי שמעון קמיירי ור"ש אומר התם האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת אף ידי נדרו יצא אלמא קביעותא דמנא לאו כלום היא: לא שנא אמר עלי ולא שנא אמר ה"ז - הילכך כי אתייה במחבת מחבת הויא וכי קמץ לה לשום מרחשת מחשבה דמינכרא הויא אבל גבי זבחים איכא למימר מיעבר עבר ושחטינהו בדרום ואי קשיא גבי חטאת העוף לישני ליה הכי דסברי עולת העוף הוא ומיעבר עבר הא ליכא למיפרך דתרי איסורי לא מחזקינן ליה חדא דעביד ליה הזאה ועוד דקא עביד ליה למטה: עולה זכר וחטאת נקבה: אמר הריני שוחטה לשם יחיד מאי איכא למימר - הא ודאי ידעינן דחטאת יחיד נקבה היא כשבה או שעירה: ותו דחטאת יחיד - נקבה היא והביא נקבה לעזרה ושחטה לשם עולה מאי איכא למימר: מיכסיא - נקבות דרחל באליה בזנבה ולא ידיעה: שעירה - דאין לה זנב מאי איכא למימר: אשם נזיר ומצורע - כתיב בהו כבש וכל כבש בן שנה הוא במסכת פרה (פ"א מ"ג): אשם גזילות - דכתיב בויקרא והשיב את הגזילה אשר גזל וגו' ואת אשמו יביא וגו' (ויקרא ה׳:כ״ג) ואשם מעילות בני ב' שנים נינהו דכתיב בהו איל (שם): ותו אשם גזילות ומעילות - דאיתנהו בדינייהו בני ב' שנים ושחטן לשם פסח לירצו: אשם - אינו בא אלא מן הכבשים: דהאי צמר - אשם כבשים יש לו צמר ושעיר אין לו צמר אלא שיער בעלמא ודבר גלוי לכל הוא: אמרי דיכרא אוכמא הוא - סברי איל שחור הוא ולהכי נקט אוכמא דסתם שעירים שחורים הן: עגל ופר - חטאת כגון פר כהן משיח ששחטו לשם פסח ואשם שאין באין אלא מן הצאן לירצו:מיצה דמה בכל מקום במזבח כשירה. אע"ג דכתיב בה יסוד כדכתיב (ויקרא ה׳:ט׳) ימצה אל יסוד המזבח האמרינן בפרק חטאת העוף (זבחים דף סה: ושם) דמיצוי לא מעכב אפי' לא מיצה כלל ופלוגתא היא בפ"ב דמעילה (דף ח:): חטאת העוף שהזה דמה. לפי שהתחיל להקשות ממיצוי והזאה מקשה כמו כן עתה אבל כמו כן (עתה) היה יכול להקשות ממליקת חטאת שמלקה למטה לשם עולה דמליקת עולת העוף למעלה כדאמרי' בזבחים בפרק קדשי קדשים (זבחים דף סה. ושם) מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה: דאי קדשים קלים בדרום הוה עביד להו. ס"ד משום דלא ליתי למיטעי ולומר שהם קדשי קדשים: ומיעבר הוא דעבר ושחטינהו בדרום. הא דלא משני הכי לעיל גבי קושיא דחטאת העוף שהזה דמה למטה לשם עולת העוף פי' בקונטרס משום דאיכא תרתי ולא טעי שיעשה הזאה ולמטה ולפירושו קשה דא"כ תקשי לו מחטאת בהמה לשם עולה דאיכא תרתי שינויי כדפרישנא לעיל ונראה דהשתא חוזר בו משינויא דלעיל דלזבחים ולא לעופות דאכולהו איכא לשנויי דאמרי' מיעבר עבר: אלמא קביעותא דמנא לאו כלום הוא. ובפרק בתרא (לקמן מנחות דף קד:) תנן פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא חמשתן ומוקי לה בגמרא כר"ש והיכי אתיא כוותיה דר"ש הא לר"ש אפי' פירש מחבת והביא מרחשת יצא ושמא התם בבא לצאת ידי שמים ואי נמי כגון דאיכא חדא דמייתי וקאמר אם זו נדרתי תהא לנדרי ואם לאו תהא נדבה: לא שנא אמר עלי ולא שנא אמר זו. הקשה הרב ר' יצחק בן הר"ר מאיר תינח מחבת לשם מרחשת אלא חריבה לשם בלולה אמרי הא בלולה היא ומיעבר הוא דעבר ועביד לה חריבה וכן בלולה לשם חריבה ויש לומר דבהא לא טעי אינש שיעשה חריבה בלולה ובלולה חריבה ועוד י"ל דניחא בלאו הכי בין למ"ד מנחה קדושה בלא שמן בין למ"ד אין מנחה קדושה בלא שמן לקמן צ"ע: כיון דאיכא שעיר נשיא. ואם עולה זו איל אמרי שעיר נשיא הוא כדאמרינן בסמוך אמרי דיכרא אוכמא הוא: אמר לשם אשם גזילות לשם אשם מעילות מאי איכא למימר. וא"ת אכתי אמרי דאי עבר עבר ומייתי ליה בן שנה דהאמר בתמורה בפרק אלו קדשים (תמורה דף יט:) אשם בן שנה והביאו בן שתים בן שתים והביאו בן שנה כשירה אלא שלא עלו לשם חובה ויש לומר דרבי שמעון לטעמיה דאמר התם כל עצמה אינה קדושה: דהאי צמר והאי שיער. צמר לבן כדכתיב (ישעיהו א׳:י״ח) אם יאדימו כתולע כצמר יהיו שיער שחור כדמשמע בריש המוציא יין (שבת דף עז:) מאי טעמא עיזי מסגי ברישא והדר אימרי כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא והיינו דקאמר הכא אמרי דיכרא אוכמא הוא ובקונטרס לא פירש כן: