מנחותסד:
טוען את הדף…
דְּעַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָתָם, אֶלָּא דְּכִי מְמַעֵט בַּאֲכִילָה קָא מְמַעֵט קְצִירָה, אֲבָל הָכָא דְּכִי קָא מְמַעֵט בַּאֲכִילָה קָא מַפְּשָׁא קְצִירָה, וַדַּאי שָׁלֹשׁ מַיְיתִינַן. מַתְנִי׳ מִצְוַת הָעוֹמֶר לְהָבִיא מִן הַקָּרוֹב, לֹא בִּיכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם – מְבִיאִין אוֹתוֹ מִכׇּל מָקוֹם. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא הָעוֹמֶר מִגַּגּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם ״כַּרְמֶל״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, מִשּׁוּם דְּאֵין מַעֲבִירִין עַל הַמִּצְוֹת. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא [הָעוֹמֶר] מִגַּגּוֹת צְרִיפִין. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁצָּרוּ מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנַאי זֶה עַל זֶה, וְהָיָה הוּרְקָנוֹס מִבַּחוּץ וַאֲרִיסְטוֹבְּלוּס מִבִּפְנִים, בְּכׇל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין לָהֶן דִּינָרִין בְּקוּפָּה וּמַעֲלִין לָהֶן תְּמִידִין. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחׇכְמַת יְוָונִית, לָעַז לָהֶם בְּחׇכְמַת יְוָונִית, אָמַר לָהֶן: כׇּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִין בַּעֲבוֹדָה אֵין נִמְסָרִין בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁלְשְׁלוּ לָהֶן דִּינָרִין בְּקוּפָּה, וְהֶעֱלוּ לָהֶן חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי חוֹמָה, נָעַץ צִפׇּרְנָיו בַּחוֹמָה, וְנִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אָרוּר שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִיר, וְאָרוּר שֶׁיְּלַמֵּד בְּנוֹ חׇכְמַת יְוָונִית. וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁנִינוּ: מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא עוֹמֶר מִגַּגּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר. כִּי מְטָא עוֹמֶר, לָא הֲווֹ יָדְעִי מֵהֵיכָא אַיְיתִי עוֹמֶר. אַכְרֻזוֹ, אֲתָא הָהוּא חַרְשָׁא, אוֹתֵיב חֲדָא יְדָא אַאִיגָּרָא וַחֲדָא יְדֵיהּ אַצְּרִיפָא. אֲמַר לְהוּ מׇרְדֳּכַי: מִי אִיכָּא דּוּכְתָּא דִּשְׁמֵהּ ״גַּגּוֹת צְרִיפִין״ אוֹ ״צְרִיפִין גַּגּוֹת״? בְּדַקוּ וְאַשְׁכְּחוּהּ. כִּי בָּעֵי לְאֵתוֹיֵי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, לָא הֲווֹ יָדְעִי מֵהֵיכָא לְאֵתוֹיֵי, אַכְרוּז. אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא חַרְשָׁא, אוֹתֵיב יְדֵיהּ אַעֵינֵיהּ וַחֲדָא יְדָא אַסִּיכְרָא. אֲמַר לְהוּ מׇרְדֳּכַי: וּמִי אִיכָּא דּוּכְתָּא דִּשְׁמֵהּ ״עֵין סוֹכֵר״ אוֹ ״סוֹכֵר עַיִן״? בְּדַקוּ וְאַשְׁכַּחוּ. הָנְהוּ שָׁלֹשׁ נָשִׁים דְּאַיְיתוֹ שָׁלֹשׁ קִינִּין, חֲדָא אָמְרָה: ״לְזִיבָתִי״, וַחֲדָא אָמְרָה: ״לְיַמָּתִי״, וַחֲדָא אָמְרָה: ״לְעוֹנָתִי״. סְבוּר מִינָּה ״זִיבָתִי״ – זָבָה מַמָּשׁ, ״לְיַמָּתִי״ – לְיַמָּתִי מַמָּשׁ, ״לְעוֹנָתִי״ – לְעוֹנָתָהּ, דְּכוּלְּהוּ חֲדָא חַטָּאת וַחֲדָא עוֹלָה. אֲמַר לְהוּ מׇרְדֳּכַי: שֶׁמָּא בְּזוֹב סִיכְּנָה, שֶׁמָּא בַּיָּם סִיכְּנָה, שֶׁמָּא בְּעֵינָהּ סִיכְּנָה, דְּכוּלְּהוּ עוֹלוֹת נִינְהוּ. בְּדוּק וְאַשְׁכֻּח.דעד כאן לא קאמר רבי ישמעאל - במתני' למיבצר בלקיטת התבואה: אלא משום דכי ממעט באכילה - כלומר בתבואה ממעטת קצירה דלא קצר אלא שלשה סאין אבל הכא דכי ממעט בהנאת האוכל מפיש בקצירה דתליש שתי עוקצין לא אמר דלימעוט באוכל: מתני' (בשלשה בג' מגלות) לא ביכר - לא בישל כל צרכו: גגות צריפין ועין סוכר - רחוק מירושלים מאד: גמ' מאי טעם - בעינן מן הקרוב: כרמל - תקריב רך ומלא שתהא התבואה רכה ונמללת ביד ואי מייתי מרחוק נשיב לה זיקא ומתקשה בדרך. האי כרמל במנחת העומר כתיב (ויקרא כג): ואין מעבירין כו' - והלכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר אותה שמוצא ראשון נוטל דאין מעבירין על המצות: הורקנוס ואריסטובלוס - שני אחים היו: והיה שם זקן אחד - מבפנים: חכמת יוונית - רמיזות: על אותה שעה כו' - שאותן החיילות החריבו כל סביבות ירושלים: מטא עומר - זמן עומר: אכרוז - הכריזו כל מי שיודע תבואה שיודיענה: ההוא חרשא - חרש שומע ואינו מדבר: אאיגרא - גג: צריפא - בורזי"ל שאין לו גג אלא חד מלמעלה ומן ערבה הוא: מרדכי - שהיה בימי אחשורוש: שתי הלחם - של חטין: סיכרא - חור שבמזוזת הדלת שבו תוחבים הבריח לנעול: אעינא - בעינו: קן - שני עופות: לזיבתי - אני מביא הקן זה [וכן] לימתי [וכן] לעונתי: לזיבתה ממש - דזבה מביאה לאחר ימי ספירה קן א': לימתי ממש - היינו זבה ששופעת כים: לעונתה ממש - היינו נמי לעונת קרבן זיבתה ליום שמיני שלה: דכולהו - תלתא קינין חדא פרידה חטאת וחדא עולה דקן יולדת וזבה אחד חטאת ואחד עולה: בזוב סיכנה - שהיתה שופעת דם יותר ונסתכנה למות ונדבה לקינה להביא דהויין תרוייהו עולת נדבה וזו שאמרה לימתי בים סיכנה וזו שאמרה לעונתי בעינה סיכנה:משום כרמל. תקריב פירוש רך ומלא ואין זה גורעין ומוסיפין באמצע תיבה דהוי כמו שמלה שלמה: איבעית אימא אין מעבירין על המצות. בפ' איזהו מקומן (זבחים דף מז.) גבי פרים הפנימיים דתנן שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון מפ' בגמ' מ"ט דאמר קרא אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד ההוא דפגע ברישא פי' בקונט' דמאשר פתח אוהל מועד דריש דמשמע יסוד שכנגד הפתח וזהו מערבי של מזבח שהוא כנגד פתח ההיכל ולא גרסינן ההוא דפגע ברישא דמשמע מטעם שאין מעבירין על המצות וכפירושו נראה מדקאמר (זבחים ד' נג.) גבי שירי הדם של חטאות הציבור והיחיד ר' ישמעאל אומר זה וזה יסוד מערבי דקסבר ילמד סתום מן המפורש [מחטאת פנימי] משמע דמפורש בהדיא ועוד דלמ"ד (שם) יסוד דרומי קאמר ולמד ירידתו מן הכבש ליציאתו מן ההיכל מהיכן פשוט לו זה יותר מזה ועוד אמר בפ' קדשי קדשים (זבחים נח:) שיריים בהדיא כתיב בהו אשר פתח אהל מועד והשתא קשיא דהיא גופה למה לי קרא תיפוק ליה דאין מעבירין על המצות כדאשכחן הכא ובפ"ג דיומא (דף לג.) דפריך מאי שנא דיהיב מזרחית צפונית ברישא וכו' וגבי דישון מזבח הפנימי והמנורה אמרי' [דישון] דמזבח קודם משום דאין מעבירין וכן עבורי דרעא אטוטפתא אסור ומתרצין דלא שייך אין מעבירין על המצות אלא כשיש שתי מצות לפניו כגון דישון מזבח והמנורה או כגון מצות קרנות שאין ידוע מהיכן יתחיל וכן בהך דשמעתין שנוטל מן הקרוב אבל לקבוע מקום אשפיכת שיריים לא קבעו מהאי טעמא אי לא דגלי קרא בהדיא: ארור אדם אשר ילמד את בנו חכמת יוונית. והא דמשמע לקמן בסוף שתי הלחם (מנחות דף צט:) דמי שלמד כל התורה כגון בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שרי אי לאו משום דכתיב לא ימוש ולמ"ד אפי' לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש משמע דשרי היינו היכא דאיכא צורך דשמא היה קרוב למלכות כדאשכחן בסוטה (דף מט:) דשל בית רבן גמליאל התירו להם ללמוד חכמת יוונית מפני שקרובין למלכות ומה שלא התיר לו ר' ישמעאל שמא לא היה כל כך צורך ציבור כמו בר"ג ורבינו שמואל מפרש דקודם גזירה היה ואי אפשר להיות דר' ישמעאל לאחר חורבן היה שפדאו ר' יהושע בפ' הניזקין (גיטין נח.) ותינוק היה ואפי' ר' ישמעאל אחר שהיה מעשרה הרוגי מלכות לא קדם כ"כ דרשב"ג נהרג עמו ואמרינן הלל וגמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה ומלכות בית חשמונאי קדמו טובא כדאיתא בפ"ק דע"ז (דף ט.) דמלכות בית חשמונאי פסק בפני הבית מאה ושלש שעמד הורדוס ואם תאמר והלא בפולמוס של טיטוס גזרו כדאיתא בפ' בתרא דסוטה (דף מט.) דגזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו חכמת יוונית ופולמוס של טיטוס היה בשעת חורבן ומלכות בית חשמונאי קדמו טובא כדאיתא בפ"ק דע"ז (דף ט.) דמלכות בית חשמונאי פסק בפני הבית מאה ושלש ותירץ ה"ר יעקב ברבי שמעון דמעיקרא גזרו ולא קיבלו מינייהו ולבסוף גזרו וקיבלו מינייהו ועוד יש לומר דמעיקרא קאי בארור בעלמא ואי בעי לקבולי עלי' לטותא דרבנן שרי ולבסוף גזרו ואסרו לגמרי ומיהו קשה דהא אמרי' (שבועות דף לו.) ארור בו קללה בו נדוי: ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא עומר מגגות צריפין. בירושלמי דשקלים (פ"ה ה"ב) תני לה אאידך עובדא שפעם אחת נשדפה ארץ ישראל כו' ובמסכת עדיות (פ"ו מ"א) תניא עובדא דהכא על ההיא דתמיד של שחר קרב בד' שעות ורש"י פי' בתפלת השחר (ברכות דף כד) דבימי שלמה היה כשנשא בת פרעה שישן עד ד' שעות והיו מפתחות של בית המקדש תחת מראשותיו והכי נמי איתא בפסיקתא: אמר להו מרדכי. פירש בקונטרס דהוא מרדכי שהיה בימי אחשורוש ותימה הוא לומר שהאריך ימים כל כך ונראה על שם מרדכי הראשון היו נקראין הממונים על שמו לפי שאינם ממנים אלא בקיאים בעלי שכל ומדע: אסיכרא. פירש בקונטרס חור שבמזוזת הדלת שתוחבין בו הבריח לנעול וכן פירש בערוך ועוד יש לפרש סיכרא קבר כמו (מגילה כט.) מאבולא עד סיכרא ועוד יש לפרש מקום סכר הנהר כמו (ישעיהו י״ט:י׳) עושי שכר אגמי נפש: