טוען את הדף…
תְּנָא אַ״זֹּאת תּוֹרַת הָעֹלָה״ רִיבָּה סְמִיךְ לֵיהּ. תָּנֵי רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה קַמֵּיהּ דְּרַב: כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן לְשׁוּם אֵילִים – כְּשֵׁרִין, וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשׁוּם חוֹבָה. אֲמַר לֵיהּ רַב: עָלוּ וְעָלוּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב בִּכְסָבוּר אֵילִים, וּשְׁחָטָן לְשׁוּם כְּבָשִׂים, שֶׁהֲרֵי כְּבָשִׂים לְשׁוּם כְּבָשִׂים נִשְׁחֲטוּ. אֲבָל כְּסָבוּר אֵילִים, וּשְׁחָטָן לְשׁוּם אֵילִים – לָא. עֲקִירָה בְּטָעוּת הָוְיָא עֲקִירָה; וְרַבָּה אָמַר: עֲקִירָה בְּטָעוּת לָא הָוְיָא עֲקִירָה. אָמַר רָבָא: וּמוֹתְבִינַן אַשְּׁמַעְתִּין, הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּיגְּלוּ בַּמִּקְדָּשׁ מְזִידִין – חַיָּיבִין, הָא שׁוֹגְגִין – פְּטוּרִין, וְתָנֵי עֲלַהּ: פִּיגּוּלָן פִּיגּוּל. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּיָדַע דְּחַטָּאת הִיא, וְקָא מְחַשֵּׁב בַּהּ לְשׁוּם שְׁלָמִים – הַאי שׁוֹגְגִין?! מְזִידִין הָווּ! אֶלָּא לָאו דִּכְסָבוּר שְׁלָמִים הוּא, וְקָא מְחַשֵּׁב בַּהּ לְשׁוּם שְׁלָמִים, וְקָתָנֵי: פִּיגּוּלָן פִּיגּוּל, אַלְמָא עֲקִירָה בְּטָעוּת הָוְיָא עֲקִירָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם דְּיָדַע דְּחַטָּאת הִיא, וְקָא מְחַשֵּׁב בַּהּ לְשׁוּם שְׁלָמִים, וּבְאוֹמֵר ״מוּתָּר״. מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כׇּל מְנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרוֹת, וְעָלוּ לַבְּעָלִים לְשׁוּם חוֹבָה. שֶׁאֵין הַמְּנָחוֹת דּוֹמוֹת לַזְּבָחִים, שֶׁהַקּוֹמֵץ מַחֲבַת לְשׁוּם מַרְחֶשֶׁת – מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ שֶׁהִיא מַחֲבַת, חֲרֵבָה לְשׁוּם בְּלוּלָה – מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ שֶׁהִיא חֲרֵבָה. אֲבָל בִּזְבָחִים אֵינוֹ כֵּן, שְׁחִיטָה אַחַת לְכוּלָּן, קַבָּלָה אַחַת לְכוּלָּן, זְרִיקָה אַחַת לְכוּלָּן. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּיָדַע דְּמַחֲבַת הִיא, וְקָא קָמֵיץ לָהּ לְשׁוּם מַרְחֶשֶׁת – כִּי מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין, מַאי הָוֵי? הָא מִיעְקָר קָא עָקַיר לַהּ! אֶלָּא לָאו דִּכְסָבוּר מַרְחֶשֶׁת הִיא, וְקָא קָמֵיץ לָהּ לְשׁוּם מַרְחֶשֶׁת, וּטְעָה, דְּהָכָא הוּא דְּמַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ, הָא בְּעָלְמָא עֲקִירָה בְּטָעוּת הָוְיָא עֲקִירָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם דְּיָדַע דְּמַחֲבַת הִיא, וְקָא קָמֵיץ לַהּ לְשׁוּם מַרְחֶשֶׁת. וּדְקָא אָמְרַתְּ: כִּי מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ מַאי הָוֵי? רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: מַחְשָׁבָה דְּלָא מִינַּכְרָא – פְּסַל רַחֲמָנָא, מַחְשָׁבָה דְּמִינַּכְרָא – לָא פְּסַל רַחֲמָנָא. מַתְנִי׳ הַתְּמִידִין אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַמּוּסָפִין, וְלֹא הַמּוּסָפִין מְעַכְּבִין אֶת הַתְּמִידִין, וְלֹא הַמּוּסָפִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. לֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבּוֹקֶר – יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהָיוּ אֲנוּסִין אוֹ שׁוֹגְגִין, אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִין וְלֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבּוֹקֶר – לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם. לֹא הִקְטִירוּ קְטוֹרֶת בַּבּוֹקֶר – יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכוּלָּהּ הָיְתָה קְרֵיבָה בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁאֵין מְחַנְּכִין אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב אֶלָּא בִּקְטוֹרֶת הַסַּמִּים, וְלֹא מִזְבַּח הָעוֹלָה אֶלָּא בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְלֹא אֶת הַשּׁוּלְחָן אֶלָּא בְּלֶחֶם הַפָּנִים בְּשַׁבָּת, וְלֹא אֶת הַמְּנוֹרָה אֶלָּא בְּשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בֵּין הָעַרְבַּיִם. גְּמָ׳ בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין מֵרַב חִסְדָּא: צִיבּוּר שֶׁאֵין לָהֶן תְּמִידִין וּמוּסָפִין, אֵי זֶה מֵהֶן קוֹדֵם? הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא תְּמִידִין דְּיוֹמֵיהּ וּמוּסָפִין דְּיוֹמֵיהּ – פְּשִׁיטָא תְּמִידִין עֲדִיפִי, דְּהָווּ לְהוּ תָּדִיר וּמְקוּדָּשׁ! אֶלָּא, תְּמִידִין דְּלִמְחַר וּמוּסָפִין דְּהָאִידָּנָא – תְּמִידִין עֲדִיפִי, שֶׁכֵּן תָּדִיר, אוֹ דִלְמָא מוּסָפִין עֲדִיפִי, דְּהָווּ לְהוּ מְקוּדָּשׁ? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: הַתְּמִידִין אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַמּוּסָפִין, וְלֹא הַמּוּסָפִין מְעַכְּבִין אֶת הַתְּמִידִין, וְלֹא הַמּוּסָפִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאִית לֵיהּ, וּלְקַדֵּם, וְהָתַנְיָא: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר קוֹדֵם לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה״. וְאָמַר רָבָא: ״הָעֹלָה״ – עוֹלָה רִאשׁוֹנָה!תנא אזאת תורת העולה קאי - תורה אחת לכל העולים שאם עלו לא ירדו במסכת נדה בפרק יוצא דופן (נדה דף מ.) והאי דנקט במה אסמכתא וסימנא בעלמא: לשום אילים - דאמר הריני שוחטן לשום אילים: לבעלים - צבור: עקירה בטעות - כגון האי דאי הוה ידע דכבשים נינהו הוה שחיט להו לשם כבשים: ומותבינן אשמעתין - אדידיה גופיה קא מותיב: מזידין חייבין - לשלם לבעלים דמי קרבן: פיגולן פיגול - דשוגגין ואין צריך לומר דמזידין: ומחשב בהו לשום שלמים - לאוכלן שני ימים ולילה אחד דהשתא חישב לאכול חטאת חוץ לזמנו דפיגול הוא דדין חטאת יום ולילה: ובאומר מותר - לשנות דהיינו שוגגין: שנקמצו - מחבת ומרחשת שני כלים הם מחבת עבה ומעשיה קשין ומרחשת עמוקה ומעשיה רכין: חריבה - מנחת חוטא דכתיב (ויקרא ה׳:י״א) לא יתן עליה שמן: ורבא לטעמיה - דאמר בפרק קמא: מחשבה דלא מינכרא - אם הוא מכזב אם לאו פסל רחמנא: מחשבה דמינכרא - שהוא . מכזב לא פסל רחמנא: מתני' התמידין אין מעכבין המוספין - מפרש בגמרא: וכולה היתה קריבה - כל המנחה שלם: שאין מחנכין - בגמ' מפרש מאן דכר שמיה: אלא בקטורת הסמים - שלימה של מנה ובין הערבים ובגמ' מפרש מנלן: גמ' תדיר ומקודש - תדיר בכל יום ומקודש שהיום יום טוב הוא דאי לאו יום טוב ליכא מוסף ומוספין לא הוו אלא מקודש. לשון אחר תמידין מקודשים קודם מוספים דתמידין קרבי ברישא: תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא - כגון דיש להם בשבת שני כבשים לבד התמידין וקא מיבעיא ליה אם יקריבם היום למוספין ולא יהו לו תמיד למחר או יניחם לצורך תמיד מחר: מוספין דהאידנא מקודש נינהו - דהיום שבת קודש ותמידין דלמחר לא הוו להו מקודש דלמחר חול ל"א מוספין הוו מקודש קודם תמידין דמוספין יקרבו היום ותמידין לא יקרבו היום עד למחר: אילימא דאית ליה - תמידין ומוספין: וליקדם - קאמר דאין מעכבין זה את זה דאי בעי תמידין קריב ברישא ואי בעי מוספין מקריב ברישא: העולה - משמע העולה תהא ראשונה לכל הקרבנות:עקירה בטעות הויא עקירה. צ"ע הא דתניא בתוספתא בפרק קמא דזבחים כבשי ציבור ששחטן לשם כבשים ונמצאו אילים עלו לציבור לשם אילים אילים של ציבור ששחטן לשם אילים ונמצאו כבשים עלו לשם כבשים אלמא עקירה בטעות לא הויא עקירה ושמא משום שלמי נדבה קאמר ותנא הוא דלא מפרש: וקא מפרש בה לשלמים. כלומר לאוכלן שני ימים וכפירוש הקונטרס: מתיב ר' זירא ר' שמעון אומר. נראה דר' זירא לית ליה לא כרבה ולא כרב אשי דריש מכילתין (דף ב.) אלא טעמא דנפשיה קאמר כדמשמע ולא מסיק אדעתא קושיא דר"ש אדר"ש וצריך עיון: תדיר ומקודש. לשון א' פירש הקונט' ביום קדוש וכן משמע בסוף כל התדיר (זבחים דף צא.) אטו שבת למוסף אהני לתמיד לא אהני וקצת קשה דהתם לא מייתי הא והכא לא מייתי ההיא דהתם ולשון אחר פירש בקונטר' אותו שזמנו עכשיו מיקרי מקודש והא דנקט תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא דמשמע דתמיד של בין הערבים קודם למוסף והא לא מקודש הוא התם מטעמא אחרינא דהכי קאמר רחמנא כל היכא דאיכא אחד בבוקר עשה שני בין הערבים: תלמוד לומר וערך עליה העולה. תימה דבפרק כל התדיר (זבחים דף פט.) נפקא ליה מדכתיב מלבד עולת הבוקר תעשו את אלה מכלל דתמיד קרב ברישא וי"ל דקרא דהכא איצטריך למנחת חביתין דאע"ג דתדיר וכן משמע בפרק אמר להם הממונה (יומא דף לד.) איברין קודמין למנחה דכתיב וערך עליה העולה ועל כרחך מנחת חביתין קאמר דמנחת נסכים נפקא לן מדכתיב עולה ומנחה כדאיתא לעיל בפירקין (דף מד:) ופר' קמא דתמיד (מנחות דף כח:) נמי אמרינן למימרא דחביתין קדמי והתניא וערך וכו' ומהכא גמרינן לכל מיני דמים דקדמי לחביתין דתנן בפ' כל התדיר (זבחים ד' פט.) העופות קודמין למנחות שהללו מיני דמים ואי לא מהכא מנא ליה הא ומיהו קשיא הכא אמאי לא מייתי מתניתין דלענין מוספין איירי דאין לומר דהכא מיירי דאית ליה ולקדם והתם איירי דלית ליה דהתם נמי איירי דאית ליה דומיא דדם חטאת קודם לדם עולה דתנן התם וי"ל משום דלא יהא דבר קודם משמע טפי עיכובא אייתיה מיהו תימה דבהגוזל קמא (ב"ק דף קיא.) תנן הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא ומפרש בגמרא משום דכתיב מלבד איל הכפורים מכלל דכסף ברישא ופריך אלא מעתה מלבד עולת הבוקר הכי נמי דמוספין קרבי ברישא והתניא וערך עליה העולה והשתא ליפרוך ממתניתין דדרשא מהא איפכא דעולת הבקר קדמה ברישא לכך נראה לפרש דמהכא לא נפקא לן אלא הקטרה דכולי קרא בהקטרה איירי ומהתם נפקא לן עבודת דם דכתיב תעשו משמע עשיית הדם ופ' הגוזל [קמא] (ב"ק קיא.) איצטריך לאיתויי האי קרא דהא לא כתיב אלא הקטרה אשה ריח ניחוח קמי תמיד ודלמא הקטרת מוסף קדמה ועשיות בתר הכי (מלבד איכתיבו) כדכתיב (במדבר כח) מלבד עולת התמיד תעשו את אלה תימה למה לי קרא דתמיד קודם למוסף תיפוק לי' דתדיר קודם דאע"ג דקדמי בקרא אמרינן בזבחים (ד' פט.) דמוספי חודש קדמי למוספי ראש השנה אע"ג דכתי' מלבד עולת החדש לבסוף ואי מיפסיל ביוצא ניחא ובסמוך נפקא דלא מיפסיל וי"ל דהיא גופא שמעינן מה עולה שאין לאחר אף על גב דכתיב מלבד לבסוף והא דאמרינן בריש כל התדיר (זבחים דף פט:) יכול יהא חטאת קודמת למעשה עולה משום דכתיב ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה ת"ל ופר שני בן בקר תקח לחטאת יכול תהא עולה קודמת לכל מעשיה ת"ל ועשה וגו' הא כיצד דם חטאת קודם לדם עולה מפני שמרצים אברי עולה קודמין לחטאת מפני שכולה כליל אלמא בעי לאקדומי אפי' מהקטרה אע"ג דכתיב ועשה דלא משמע אלא עשיית הדם לאו מילתא היא דכיון דגלי גבי תמידין הוא הדין נמי התם אי נמי מוהקריב את אשר לחטאת ראשונה הוה קא דריש דמיניה דרשינן (זבחים דף צ.) זה בנה אב כל החטאות קודמות לעולה אי נמי אי לאו קרא ה"א מאי דבעי בהקטרה מקדים ברישא ותימה למה לי קרא דהעולה בלא האי קרא נמי תיפוק לי מיוקדם דבר שנאמר בו בבקר מדבר שלא נאמר בו אלא ביום דמשמע בעיצומו של יום דמיניה שמעינן בפרק תמיד נשחט (פסחים נח.) דמוספין קרבי עד שש והכי אמרינן פרק אמר להם הממונה (יומא דף לג:) קטורת קודם לאברים יוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בבקר וי"ל אהא לא קשיא מידי דאי לאו העולה הוה דרשינן מלבד כדבעי למדרשי' בהגוזל קמא (ב"ק דף קיא.) אלא אי קשיא לישתוק ממלבד ואי מיפסיל בכך נראה שפיר דמההוא לא שמעינן פסול אי נמי מיוקדם לא שמעי' אלא שמצוה להקדים אבל אם הקדים ושחט יגמור ומהכא שמעינן דלא ותימה הא דאמרינן ריש עירובין (דף ב.) שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין ותיפוק לי דא"כ אקדמינהו קודם תמיד דפשטא דמילתא משמע קודם שנפתחו באותו יום וכן נמי לקמן פרק שתי מדות (מנחות דף פט:) עולת תמיד ששחטה שלא לשמה כשרה ואמאי הא קודם תמיד איתעביד מיהו מהתם לא קשיא מידי דשחיטה לאו עבודה היא דלא הויא בכלל עשיה מיהו תימה דאמרינן פ' אמר להן הממונה (יומא דף כט.) ופרק שתי הלחם (לקמן מנחות דף ק.) לא זו בלבד אמרו אלא אפי' עולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה תצא לבית השריפה ואלילה קאי ותיפוק לי' דקמי תמיד עבדינהו אבל משום קודם פתיחת דלתות ההיכל לא מיפסלי דלא כתיב בהו פתח ושמא כיון דאכתי לא מטא זמן תמיד קרא לא איירי בהכי אי נמי לא מיפסיל בשביל כך כדמסקינן הכא למצוה בעלמא וכן משמע פ' תמיד נשחט (פסחים דף נט:) דעשה דפסח ועשה דאכילת קדשים דחי לעשה דהשלמה דדרשינן עליה השלם כל הקרבנות כולם ואי הוה מיפסל לא שייך ביה דחייה ועליה השלם מהאי קרא (זיקרא ו) דוערך עליה העולה הוא דדרשינן וכיון דהתם לא מיפסל הוא הדין הכא וכן משמע נמי שלהי מי שהיה טמא (פסחים דף צח.) בכור שנתערב בפסח אם חבורת כהנים יאכלו ונתערבו מחיים קאמר מדפריך בגמ' והא אין מביאין קדשים לבית הפסול [ופי' רש"י] והוה ליה למימר ירעו עד שיסתאבו וזמן שחיטת פסח אחר תמיד הוא ואפי' הכי לא מיפסיל הבכור וכן משמע נמי בהאשה (שם דף פח:) חמשה שנתערבו עורות פסחיהן [זה בזה] ונמצאת יבלת באחד מהן [כו'] ופטורין מלעשות (פסח ראשון ו)פסח שני ופריך טובא ונייתי פסח שני וניתני במותר פסח ודחיק טובא לשנויי והשתא אי מפסיל מאי קשיא ליה הא פסח שני זמנו נמי אחר תמיד דלא חשיב ליה בין דברים שבין פסח ראשון לפסח שני ואם כן אי שלמים הוי דמותר הפסח קרב שלמים הא מיפסלי ואין לומר דעשה דפסח דחי לעשה דהשלמה דהא לא הוי אלא ספיקא בעלמא ומיהו קשיא בהכי כיון דאיכא איסורא דאורייתא היכי מקריבין לכתחלה ואין לומר דמשום ספיקת פסח דחי ליה איסורא דאורייתא ותו דמסקינן התם דמשום סמיכה שבקינן ליה דליכא נמי אלא מצוה בעלמא וגבי בכור דוחה נמי (דבמותר הפסח איירי) לכך נראה דודאי בתמיד של שחר דכתיב תעשו הוא דמעכבי עשיות דדם אבל בתמיד של ערב לא מעכבא אלא הקטרה דכולי קרא בהקטרה איירי וכן משמע בריש תמיד נשחט (פסחים דף נט.) דמוקי לה בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה אי נמי בבהמה ומעלה ומלינה בראשו של מזבח ואי קרא לא איירי אלא בהקטרה ניחא דלא מעכבא אלא הקטרה דעליה השלם כל ההקטרות כולן משמע אבל אי מתעשו נפיק דמסתבר לאשוויי תמיד של שחר לתמיד של ערב מאי טעמא לא מעכבא נמי עשייה והשתא ניחא דהני איירי בשלא הקטיר התמיד דהקטרת אימורים כל הלילה כדדרשי' לעיל (מנחות דף כו:) וההוא דריש תמיד נשחט דמוקי לה בחטאת העוף לא בעי לאוקומה כי האי גוונא דאם כן מאי דחייה איכא אבל השתא איכא דחייה מדרבנן מיהא גזירה אטו הקטרה מיהו בשמעתין מוכח דלא הוי אלא למצוה ותימה דבפ' אלו דברים (פסחים עג:) אמרינן שחטו ונודע שמשכו ידיהם קודם או שנטמאו ישרף מיד ופריך ואי אמרת לא בעי עקירה פסולו מחמת מאי הוי ששחטו אחר תמיד של בין הערבים אלמא בהכי מיפסיל וי"ל דהאי דנשרף לפי שלכתחילה אסור להקטירו וממילא יפסל והא דאין מעלה ומלינה דקסבר לינה מועלת בראשו של מזבח ואע"ג דהקטרת אימורים לא מעכב כי אבדו כשר באכילה הני מילי כי איחזו להקטרה אבל הכא הא לא איחזו אי נמי מדרבנן אסור ליזרק ולפירוש זה לא קשיא מידי מה שמביא ריב"א דתניא בתוספתא דפסחים כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעיכבן אחר תמיד הערב פסולין והשתא אי אמרת דמדרבנן פסילי שלא ליזרק ניחא מיהו הקריבו משמע שהקריב כולו ואדרבה אי בשחטן איירי קשיא קודם תמיד של שחר אפי' אסרינן ליזרק אמאי פסלינן ליה הלא יזרוק היטב אחר התמיד לכך נראה דמדרבנן מיפסיל אפילו הקטיר ועשה הכל ולא העמידו דבריהם היכא דלא אפשר: