Menachot 101a · Talmud

דְּמִכְּלֵי שָׁרֵת לָא אַשְׁכְּחַן דְּמִיפְּרִיק. וּבַעַל מוּם הֵיכָא אִיקְּרִי ״טָמֵא״? דְּתַנְיָא: ״וְאִם כׇּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קׇרְבָּן לַה׳״ – בְּבַעֲלֵי מוּמִין שֶׁנִּפְדִּין הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּבַעֲלֵי מוּמִין שֶׁנִּפְדּוּ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְמֵאָה מַמָּשׁ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ״, הֲרֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲמוּרָה. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְאִם כׇּל בְּהֵמָה טְמֵאָה״? בְּבַעֲלֵי מוּמִין שֶׁנִּפְדּוּ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. יָכוֹל יִפָּדוּ עַל מוּם עוֹבֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קׇרְבָּן לַה׳״ – מִי שֶׁאֵינָהּ קְרֵיבָה לַה׳ כׇּל עִיקָּר, יָצְתָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ קְרֵיבָה הַיּוֹם וּקְרֵיבָה לְמָחָר. מוֹתֵיב רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ: הָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת שֶׁנִּטְמְאוּ, אֵין לָהֶן פִּדְיוֹן, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר פִּדְיוֹן אֶלָּא בִּבְהֵמָה. בִּשְׁלָמָא עוֹפוֹת – קְדוּשַּׁת הַגּוּף נִינְהוּ, וְלֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בִּבְהֵמָה. אֶלָּא עֵצִים וּלְבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת – לִיפַּרְקוּ? אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דִּטְהוֹרִין בְּעָלְמָא אֵין נִפְדִּין. וְהָנֵי נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּנִטְמְאוּ – כִּטְהוֹרִים דָּמוּ, דְּעֵצִים וּלְבוֹנָה לָאו בְּנֵי אַשְׁוֹיֵי אוּכְלָא נִינְהוּ, אֶלָּא חִיבַּת הַקּוֹדֶשׁ מַשְׁוֵה לְהוּ אוּכְלָא. דְּעֵצִים, כַּמָּה דְּלָא מְשַׁפֵּי לְהוּ לִגְזִירִין – לָא מִיתַּכְשְׁרִי. לְבוֹנָה נָמֵי, כַּמָּה דְּלָא קָידְשָׁה בִּכְלִי שָׁרֵת – לָא מִיתַּכְשְׁרָה. כְּלֵי שָׁרֵת נָמֵי, הוֹאִיל וְאִית לְהוּ טׇהֳרָה בְּמִקְוֶה. לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: טְהוֹרִין בְּעָלְמָא נִפְדִּין, וְהָנֵי – מִשּׁוּם דְּלָא שְׁכִיחִי הוּא. בִּשְׁלָמָא לְבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת – לָא שְׁכִיחִי, אֶלָּא עֵצִים – מִישְׁכָּח שְׁכִיחִי! עֵצִים נָמֵי, כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: כׇּל עֵץ שֶׁנִּמְצָא בּוֹ תּוֹלַעַת פָּסוּל לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, הִילְכָּךְ לָא שְׁכִיחִי. אָמַר רַב פָּפָּא: אִי שְׁמִיעָא לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל הָא דְּתַנְיָא, הַמַּתְפִּיס תְּמִימִים לְבֶדֶק הַבַּיִת – אֵין פּוֹדִין אוֹתָן אֶלָּא לַמִּזְבֵּחַ, שֶׁכׇּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ אֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי מִזְבֵּחַ לְעוֹלָם, וְאַף עַל גַּב דִּקְדוּשַּׁת דָּמִים נִינְהוּ – אֵין נִפְדִּין הוֹאִיל וּטְהוֹרִים הֵם, הֲוָה הָדַר בֵּיהּ. וְלָא הִיא, שְׁמִיעָא לֵיהּ וְלָא הֲדַר בֵּיהּ. לָאו אָמְרַתְּ הָתָם: כֵּיוָן דְּלָא שְׁכִיחִי – לָא מִיפַּרְקִי. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דִּשְׁכִיחִי מוּמִין דְּפָסְלִי בִּבְהֵמָה, דַּאֲפִילּוּ בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן נָמֵי פָּסְלִי, הִילְכָּךְ לָא שְׁכִיחִי. רַב כָּהֲנָא אָמַר: טְמֵאִין – נִפְדִּין, טְהוֹרִין – אֵין נִפְדִּין. וְכֵן אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: טְמֵאִין – נִפְדִּין, טְהוֹרִין – אֵין נִפְדִּין. אִיכָּא דְאָמְרִי אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: אֲפִילּוּ טְהוֹרִין – נִפְדִּין. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כּוּלָּן טְמֵאִין – נִפְדִּין, טְהוֹרִין – אֵין נִפְדִּין, חוּץ מֵעֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁל מִנְחַת חוֹטֵא. שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה: ״מֵחַטָּאתוֹ״ ״עַל חַטָּאתוֹ״. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: שָׁמַעְתִּי פִּיגֵּל בְּמִנְחָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין, דִּתְנַן: הָעׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם

דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפריק - לאחר שקדש בכלי שרת ואפי' בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכלי שרת כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון: ואם בבהמה הטמאה וגו' - וכתיב בתריה והעריך אותה וגו' אלמא נפדין: טמאה ממש - כגון סוס וגמל וחמור: כשהוא אומר - למטה מאותה פרשה ואם בבהמה הטמאה ופדה וגו': מומין קבועין ועוברין מפרש בבכורות (דף לו:): מותיב רב הונא - לשמואל: עופות קדושת הגוף נינהו - דהן עצמן קרבין ואין צריכין קדושת כלי: אלא עצים ולבונה - שלא קידשם בכלי וכלי שרת כי נטמאו ליפרקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם אלא לאו משום דמנחות ונסכים טהורים אין נפדים והני אע"ג דנטמאו כו': ועצים לאו בני קבולי טומאה נינהו אלא משום חיבת הקודש - דכתיב והבשר לרבות עצים ולבונה וה"מ כי משפי להו ונסרן ומייפן לגזירים לבקעיות יפות דחזו למערכה: לעולם אימא לך טהורים בעלמא נפדין - והני כטהורים דמו והיינו טעמא דלא מיפרקי: משום דלא שכיחי - ואי הוו להו פדיון טהורין פריק להו לחולין ותו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך העבודה: תמימים - בהמה טהורה: אלא למזבח - שימכרו לצרכי קרבנות: הוה הדר ביה - ממאי דאמר (עופות) מנחות ונסכים נפדין טהורים אע"ג דראויין למזבח: בדוקין - טייל"א: כולן - כל המנחות: חוץ ממנחת חוטא - שאפילו טהורה נפדית שהרי אמרה תורה בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה) מחטאתו על חטאתו בכבשה או שעירה ובתורים כתיב (שם) מחטאתו ובמנחה כתיב על חטאתו ודרשינן (בפרק בתרא) דלהכי כתיב מחטאתו בכבשה דמשמע מקצת חטאתו שאם היה עשיר כשטימא מקדש והפריש מעות לכבשה או שעירה והעני יביא ממקצת דמי תורים או מנחה והשאר חולין ולהכי כתיב (שם) גבי עשירית האיפה על חטאתו דמשמע יוסיף שאם היה עני והפריש עשירית האיפה והעשיר יפדנה ויוסיף עליה מעות ויביא כבשה או שעירה: לרבי שמעון - דאמר לקמן כל האסור בהנאה אינו מטמא טומאת אוכלין: הערלה - וכל הנך איסורי הנאה נינהו:

אע"ג דנטמאו כטהורים דמו. מדלא קאמר טהורים נינהו משמע דמקבלי טומאה אלא דלא חשיבא טומאה ותימה דבפ' כל הפסולין (זבחים דף לד.) אמרינן והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה הכא במאי עסקינן כגון שקדשו בכלי ואע"ג דאליבא דרבא מסיק הכי אביי נמי לא פליג בהא וי"ל דהתם מדאורייתא והכא מדרבנן והכא נמי הא קאמר עצים כמה דלא משפי להו לגזירין דלא מיתכשרי משמע דאז מקבלי טומאה מדאורייתא וקדושת כלי דהתם היינו שיפוי גזירין דהכא ובקונטרס פי' התם דמיירי בעצים שחתה במחתת כלי שרת מעל המזבח עם גחלים ולפיכך צ"ל דהכשר של שיפוי גזירין דהכא דרבנן ולא יתכן פירוש זה דבמסכת תמיד (דף כח:) משמע שהיה חותה מן המאוכלות הפנימיות וגם אין לפרש דמיירי אליבא דרבי בהקומץ רבה (לעיל מנחות דף כ:) במתנדב עצים דעצים קרבן נינהו ובעו כלי שרת דהא מסיק התם דנעשה כמי שקרבו מתירין דתנן כל שאין לו מתירין משיקדש בכלי ולרבי הא אמרי' עצים טעונין קמיצה אלמא יש להן מתירין אע"ג דבפרק הקומץ רבה (שם) אמר שהקומץ והשירים הכל למזבח אלמא קדושת כלי דהתם היינו שיפוי גזירין דהכא ובעצי המערכה ומתוך לשון הקונטרס משמע דכמה דלא משפי להו לגזירין טהורין לגמרי וכטהורין דמו לאו דוקא אלא טהורין ממש וא"ת וכי משפי להו לגזירין בקורדום היכי מקדשי והא קורדום אינו כלי שרת כדמשמע בתוספתא דתניא השואל קורדום של הקדש מחבירו ביקע בו ובא חבירו וביקע בו כולן מעלו נתנה לחבירו וחבירו לחבירו הראשון מעל והשני לא מעל ובעולה אינו כן נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו ואמר בפ' השואל (ב"מ דף צט.) המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו בתחילה ויש לפרש דקורדום דהתם לא במיוחד לעצי מערכה מיירי אבל כלי שרת היה להם מיוחד לעצים שמשפן ומנסרן ומייפן לעשות בקיעות יפות דחזו למערכה ואם תאמר וכיון דקורדום דתוספתא לאו כלי שרת הוא אמאי מעל השני הא מכיון דבקע הראשון ומעל בו יצא לחולין כדתנן במסכת מעילה (דף יט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולן מעלו מה שאין כן בקדושת דמים וי"ל דההיא דתוספתא מיירי בקורדום המסור ליד גזבר דומיא דנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל דקתני התם בתר ההיא דקורדום וקתני בה נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל עד שידור תחתיה שוה פרוטה ופריך עלה הש"ס בפרק בתרא דמעילה (דף כ.) ובפרק קמא דחגיגה (דף י:) מכדי מיגזל גזלה מה לי הוא מה לי חבירו ומשני בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן ולכך יוצא הקורדום כולו לחולין כשנותנו לחבירו שהרי מוציאו כולו מרשות הקדש אבל כשמבקע בו והוא סבור שהוא שלו אינו מוציאו מרשות הקדש אלא הנאת הביקוע כיון דגזבר הוא ועדיין בידו אינו יוצא מרשות הקדש ולכך מועלין כולן שאין הקורדום מתחלל על ידי הביקוע אבל איניש בעלמא שאינו סבור שהוא שלו כי מבקע ביה מיגזל גזליה ומפיק ליה מרשות הקדש ומתחללת הקדושת דמים בכך ואפי' אין מתכוין לגזול אלא דעתו להחזיר לרשות בעלים לאחר ביקוע הא קיימא לן (ב"ב דף סח.) שואל שלא מדעת גזלן הוי לרבנן וקם ליה כוליה ברשותיה דאפילו נתכוון להיות שואל כאילו נתכוון לגזול דמי והא דאמר בהשואל (ב"מ דף צט.) המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו בתחלה וסתם משאיל סבור שהוא שלו מדלא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו שחבירו מותר לבקע בו בתחלה דיצא לחולין ומיהו נראה שעדיין הקדש מעורב בו כיון שהוא סבור שהוא שלו ואינו מתכוין להוציא הקורדום מרשותו מ"מ שרי לבקע בו שהרי הנאת הביקוע כבר יצתה לחולין כיון שאינה מסורה לו והא דאמרינן גבי בית בפרק האומר משקלי (ערכין דף כא.) הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ופריך כיון דמעל נפיק לחולין לאו כולי בית קאמר דאפי' קורדום כה"ג לא היה יוצא כולו לחולין אם השכיר לחבירו קורדום של הקדש מידי דהוה אמשאיל אלא השכר לבדו הוא דיצא לחולין וברוב ספרים נמי כתוב נפיק שכר לחולין: פיגל במנחה לרבי שמעון אינו מטמא טומאת אוכלין. ומפרש טעמא משום דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל ומוקי לה במסקנא דאקדשה במחובר שלא היה לה שעת הכושר דטהורין אין נפדין וא"ת א"כ עולה לרבי שמעון לא תטמא טומאת אוכלין דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא כמו מנחה שפיגל דלא מקבלת טומאה אם הקדישה במחובר וזה נמי לא היתה לה שעת הכושר וי"ל דאכילת מזבח שמה אכילה כדאשכחן באותו ואת בנו (חולין דף פא.) לענין אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים בהיא חולין ובנה עולה דחשיב עולה שחיטה הראויה ואפילו לרבא דלא חשיב ליה שחיטה הראויה ופטר משום אותו ואת בנו לר"ש לענין אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים מודה דשמה אכילה מידי דהוה אטריפה שנשחטה דשחיטה שאינה ראויה והויא אוכל שאתה יכול להאכילו ותדע דהא עצים ולבונה מקבלין טומאה לר"ש על כרחך משום אכילת מזבח דאי משום חיבת הקודש לחודיה הא לא מהניא חיבת הקודש לשוייה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דאי לא פיגל במנחה יטמא לר"ש טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם פיגול מיד כשנתקדש בכלי דחיבת הקודש מכשרתה ועוד כמו שמדקדק מפרה:

מנחות קא.

Navigate the library