מנחותטו.
טוען את הדף…
רַבָּנַן סָבְרִי: הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פָּפָּא: וְהָא עוֹלִין, דְּהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הָעוֹלִין, וּפְלִיגִי! דְּתַנְיָא: נִטְמָא אֶחָד מִן הַבָּזִיכִין, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם יֵעָשׂוּ בְּטוּמְאָה, לְפִי שֶׁאֵין קׇרְבַּן צִיבּוּר חָלוּק, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַטָּמֵא בְּטוּמְאָתוֹ וְהַטָּהוֹר בְּטׇהֳרָתוֹ. וְעוֹד, אָמַר רַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שֵׁבֶט אֶחָד טָמֵא וְכׇל הַשְּׁבָטִים טְהוֹרִין – יַעֲשׂוּ בְּטוּמְאָה, לְפִי שֶׁאֵין (קׇרְבְּנוֹת) [קׇרְבַּן] צִיבּוּר חָלוּק, וְהָכָא מַאי הַצִּיץ מְרַצֶּה אִיכָּא? וְעוֹד, הָאָמַר רָבִינָא: תָּא שְׁמַע, נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחַלּוֹת אוֹ (אַחַת) [אֶחָד] מִן הַסְּדָרִין, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, לְפִי שֶׁאֵין קׇרְבַּן צִיבּוּר חָלוּק, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַטָּמֵא בְּטוּמְאָתוֹ וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל. וְאִם אִיתָא, לְפִי שֶׁאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל אֲכִילוֹת מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תַּלְמוּד עָרוּךְ הוּא בְּפִיו שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁאֵין קׇרְבַּן צִיבּוּר חָלוּק. מַתְנִי׳ הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה. כֵּיצַד? שָׁחַט אֶת הַתּוֹדָה לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה לְמָחָר – הִיא וְהַלֶּחֶם מְפוּגָּלִין, לֶאֱכוֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר – הַלֶּחֶם מְפוּגָּל וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ מְפוּגֶּלֶת. הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים. כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל מֵהֶן לְמָחָר – הֵם וְהַלֶּחֶם מְפוּגָּלִין, לֶאֱכוֹל אֶת הַלֶּחֶם לְמָחָר – הַלֶּחֶם מְפוּגָּל וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְפוּגָּלִין. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּרַב כָּהֲנָא, דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: מִנַּיִן לְלַחְמֵי תוֹדָה שֶׁנִּקְרְאוּ תּוֹדָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת״. אִי הָכִי אִיפְּכָא נָמֵי, הָא לָא קַשְׁיָא: לֶחֶם אִיקְּרִי תּוֹדָה, תּוֹדָה לָא אִיקְּרִי לֶחֶם. אֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי: הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִין אֶת הַלֶּחֶם וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים, לֶחֶם הֵיכָא אַשְׁכְּחַן דְּאִיקְּרִי כְּבָשִׂים? אֶלָּא לָאו הַיְינוּ טַעְמָא: לֶחֶם גְּלַל תּוֹדָה, וְאֵין תּוֹדָה גְּלַל (דלחם) [לֶחֶם], לֶחֶם גְּלַל (דכבשים) [כְבָשִׂים], וְאֵין כְּבָשִׂים גְּלַל (דלחם) [לֶחֶם]. וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן תּוֹדָה – הָתָם הוּא דְּכִי מְפַגֵּל בְּלֶחֶם לָא מִפַּגְּלָא תּוֹדָה, מִשּׁוּם דְּלָא הוּזְקְקוּ זֶה לָזֶה בִּתְנוּפָה, אֲבָל כְּבָשִׂים דְּהוּזְקְקוּ זֶה לָזֶה בִּתְנוּפָה – אֵימָא כִּי מְפַגֵּל בְּלֶחֶם לִיפַּגְּלִי נָמֵי כְּבָשִׂים, צְרִיכָא. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לֶאֱכוֹל כְּזַיִת מִמֶּנָּה וּמִלַּחְמָהּ לְמָחָר, מַהוּ לְאִיפַּגּוֹלֵי? תּוֹדָה לָא מִיבַּעְיָא לִי, הַשְׁתָּא כּוּלּוֹ מִלַּחְמָהּ לָא מִיפַּגְּלָא, מִמֶּנָּה וּמִלַּחְמָהּ מִיבַּעְיָא? כִּי קָא מִיבַּעְיָא לִי לְאִיפַּגּוֹלֵי לֶחֶם, מִי מִצְטָרְפָה תּוֹדָה לְאִיפַּגּוֹלֵי לְלֶחֶם אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: אַף בְּזוֹ, הַלֶּחֶם מְפוּגָּל וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ מְפוּגֶּלֶת. וְאַמַּאי? לֵימָא קַל וָחוֹמֶר: וּמָה תּוֹדָה הַמְפַגֵּל אֵין מִתְפַּגֵּל, הַבָּא לְפַגֵּל וְלֹא פִּיגֵּל – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִתְפַּגֵּל? וּמִי אָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר כִּי הַאי גַוְונָא? וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָדרבנן סברי הציץ מרצה - על טומאת אכילת כהנים למיהוי זריקה שנזרקה עליהן זריקה מעלייתא ומיהו כי מרצה ציץ למיהוי קרבן מעליא אבל טמא לא מישתרי באכילה דעבר ליה בלאו מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז׳:י״ט): ור' יהודה סבר אין הציץ מרצה - בטומאה שנגעה בדבר הנאכל לכהנים הלכך לא הוי זריקה מעליא ולא מישתרי טהור: והא עולין - דד"ה ציץ מרצה על טומאה שנגע בעולין למזבח: בזיכין - הוו עולין: יעשו במזבח בטומאה - יגעם זה לזה אם ירצה: שאין קרבן ציבור חלוק - ואפי' אי מגיעו בשניהם טמאים וקרבן צבור דוחה טומאה בפרק כיצד צולין (פסחים פ.) ואמאי לא הוי טהור בטהרתו הא ציץ מרצה על העולין והויא הקטרה מעלייתא ואסור לטמא את הטהור: שבט אחד טמא - בי"ד בניסן וס"ל לרבי יהודה שבט אחד איקרי קהל הלכך דוחה טומאה ויעשו כולן בטומאה עמו: לפי שאין קרבן ציבור חלוק - ולדברי חכמים טהורים עושים הראשון והשבט עושין פסח שני: רבי יהודה למוד ערוך - ששנאה מרבותיו: מתני' והתודה אינה מפוגלת - והאוכלה אין ענוש כרת: גמ' מ"ט - התודה מפגלת לחם: מדהוה ליה למיכתב והקריב חלות על זבח התודה וכתיב והקריב על זבח התודה חלות (תודת שלמיו) דמשמע תודה הם החלות הלכך כי אמר על מנת לאכול תודה למחר הוי לחם בכלל: אבל תודה - הבהמה לא איקרי לחם הלכך כי מפגל לחם לא הויא בהמה בכלל: הכבשים - של עצרת: לחם גלל תודה - תודה עיקר ולחם טפל דשחיטת תודה מקדשה ללחם כדאמרינן בפ' התודה (לקמן מנחות עח:) יקריב קרבנו מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח וכן לחם גלל כבשים דשחיטת כבשים מקדשים ללחם בפ' התכלת (לקמן מנחות מו.) תודה אין מניפין אותה עם החלות אבל כבשים מניפין אותם עם החלות דכתיב (ויקרא כג) והניף אותם וכתיב על לחם וגו': זה לזה - כבשים עם לחם: אימא כו' - והוא הדין אי תנא כבשים הוה אמינא התם כי מפגלי כבשים מפגלי חלות צריכא: ממנה ומלחמה - כחצי זית מזה וכן מזה: השתא זית כולו מלחם - דהויא מחשבה חמורה דלא בעיא צירוף אמרינן במתניתין דלא מיפגל תודה ממנה ומלחמה דבעי לצרופי מיבעיא: או לא - פגלי לחם דשייר במחשבה: תודה המפגל - תודה שסייעה לפגל לחם אין מתפגל כדקאמרינן התודה אינה מפוגלת: הבא לפגל - חצי זית של לחם הבא לפגל גם את התודה ולא פגלהו אינו דין שלא יתפגל:רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות. לא למישרייה לטמא באכילה אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך דטהור גמור: ורבי יהודה סבר אין הציץ מרצה. והוה ליה האי טמא כאבוד ושרוף ולא מהניא זריקה לטהור אע"ג דרבי יהודה ס"ל בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) טומאה הותרה בציבור ולא מיבעי ציץ לרצויי דמאי דהתר הוא בציבור לא מהניא להאי טמא למישרייה באכילה הוא הדין נמי דלא מהניא למישרייה לטהור דלענין היתר אכילת לא מהניא ולא הויא כריצוי ציץ ולמ"ד מרצה מהניא לטהור ולא מהניא לטמא: והא עולין דציץ מרצה כו'. ואפי' למ"ד בפ' כיצד צולין (פסחים עז:) אין הציץ מרצה על העולים הנ"מ ביחיד אבל בציבור מודה דציץ מרצה על העולין: ופליגי. משמע דאי משכח תנאי דציץ מרצה על העולין הוה ניחא ליה ולכאורה כ"ש דהוה קשה טפי דרבי יהודה דאמר שניהם יעשו בטומאה קסבר דציץ מרצה על העולין ומתניתין קסבר אין הציץ מרצה על אכילות ורבנן דאמרי טמא בטומאתו וטהור בטהרתו קסברי אין הציץ מרצה על העולין ובמתניתין קסברי הציץ מרצה על אכילות: רבי יהודה אומר אפי' שבט אחד טמא כו' שאין קרבן ציבור חלוק. אף על גב דרבי יהודה ס"ל בפ"ק דיומא (דף ז:) דטומאה הותרה בציבור מ"מ איצטריך ליה טעמא דאין קרבן ציבור חלוק בפסח כיון דיש ביה אכילה כדמוכח התם: והכא מאי ציץ מרצה איכא. פי' הא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדפי' בקונט' ודריש לקמן בהקומץ רבה (מנחות דף כה.) עון הקדשים הוא נושא ולא עון המקדישי' ובפרק שני דזבחים (דף כג.) נמי אמרינן בהדיא דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף והא דאמר בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) דלמ"ד טומאה דחויה בעיא ציץ לרצויי היינו לטומאת בשר דמהני ציץ אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ אפי' בלא ציץ: מנין ללחמי תודה כו'. לקמן בפ' התודה (מנחות דף פ.) עיקר מילתא: לחם איקרי תודה תודה לא איקרי לחם. מהאי טעמא מיתרצא מה שמקשים בפ' הערל (יבמות עג:) דיש במעשר וביכורי' משא"כ בתרומה מ"ט דלא ילפינן (ביכורים מתרומה) אע"ג דאיתקוש דדרשינן (פסחים לו:) ותרומת ידך אלו הביכורים דביכורים איקרו תרומה תרומה לא איקריא ביכורים והא דמקיש להו בפרק העור והרוטב (חולין קכ:) התם אסמכתא בעלמא אמר: המפגל אין מתפגל כו'. פירוש אותו שאתה ר"ל שהוא מפגל אתה מודה שאין מתפגל ובריש מכות (דף ב.) רוצה לומר ק"ו כי האי גוונא גבי מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ונמצאו זוממין דאין אומרים יעשה זה בן גרושה תחתיו משום דאמרינן ק"ו ומה המחלל אין מתחלל בא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל ופריך רבינא א"כ ביטלת תורת עדים זוממין ומה הסוקל אינו נסקל הבא לסקול ולא סקל אינו דין שלא יסקל ואע"ג דהכא מתקיים הק"ו לענין עדים זוממין שאני משום טעמא דא"כ ביטלת תורת עדים זוממין ומה הסוקל כו' פי' משום דקים לן הרגו אין נהרגין משום דדרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה כך פי' שם בקונט' וקשה א"כ אמאי נקט סקילה יותר משאר מיתות ומפרש ר"ת ומה הסוקל אינו נסקל דרוצח לעולם בסייף אפי' הרג את חבירו באבן ועוד נראה דק"ו דהכא לא דמי לההוא דבא לפגל הכא היינו לחם שבא לפגל חצי זית של תודה ע"י שיצטרף לפוסלה ולא פיגל שאינו מצטרף לפוסלה אינו דין שלא יצטרף להתפגל לעצמו וכי האי גוונא הוי האי דבסמוך ומה אוסר אינו נאסר הגפן שאוסר אינו נאסר הבא לאסור דהיינו זרעים שבאין לאסור הגפן על ידי צירופם שנעשין כלאים ולא אסר אינו דין שלא יאסר ע"י צירוף של גפן ומהאי טעמא נמי ניחא במתניתין דשוחט את התודה לאכול הלחם שהלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת ולא אמרינן קל וחומר: