מנחותמא:
טוען את הדף…
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא מוּפְסֶקֶת. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ מַתִּירִין מִבֶּגֶד לְבֶגֶד? דִּילְמָא דְּאִי בְּלַאי. תָּנוּ רַבָּנַן: טַלִּית שֶׁכּוּלָּהּ תְּכֵלֶת – כׇּל מִינֵי צִבְעוֹנִין פּוֹטְרִין בָּהּ, חוּץ מִקָּלָא אִילָן. מֵיתִיבִי: טַלִּית אֵין פּוֹטֵר בָּהּ אֶלָּא מִינָהּ. טַלִּית שֶׁכּוּלָּהּ תְּכֵלֶת – מֵבִיא תְּכֵלֶת וְדָבָר אַחֵר וְתוֹלֶה בָּהּ, וְקָלָא אִילָן לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּטַלִּית בַּת אַרְבָּעָה חוּטִין, כָּאן בְּטַלִּית בַּת שְׁמוֹנָה חוּטִין. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ מַתִּירִין מִבֶּגֶד לְבֶגֶד? דִּלְמָא דְּאִי עֲבַד. אִיתְּמַר, רַב אָמַר: אֵין מַתִּירִין מִבֶּגֶד לְבֶגֶד, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מַתִּירִין מִבֶּגֶד לְבֶגֶד. רַב אָמַר: אֵין מַדְלִיקִין מִנֵּר לְנֵר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מַדְלִיקִין מִנֵּר לְנֵר. רַב אָמַר: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְרִירָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְרִירָה. אָמַר אַבָּיֵי: כֹּל מִילֵּי דְּמָר עָבֵיד כְּרַב, לְבַר מֵהָנֵי תְּלָת דְּעָבֵיד כִּשְׁמוּאֵל: מַתִּירִין מִבֶּגֶד לְבֶגֶד, וּמַדְלִיקִין מִנֵּר לְנֵר, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְרִירָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: גּוֹרֵר אָדָם מִטָּה, כִּסֵּא וְסַפְסָל, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת חָרִיץ. רַב יְהוּדָה מָסַר לֵיהּ לְקַצָּרָא, רַב חֲנִינָא עָבֵיד לֵהּ סִיסָא, רָבִינָא חָיֵיט לְהוּ מֵיחָט. תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה חוּטִין הוּא נוֹתֵן? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה. וְכַמָּה תְּהֵא מְשׁוּלֶּשֶׁת? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבַּע, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ. וְשָׁלֹשׁ שֶׁבֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַחַת מֵאַרְבַּע בְּטֶפַח שֶׁל כׇּל אָדָם. אָמַר רַב פָּפָּא: טֶפַח דְּאוֹרָיְיתָא אַרְבַּע בְּגוּדָל, שֵׁית בִּקְטַנָּה, חֲמֵשׁ בְּתִילְתָּא. אָמַר רַב הוּנָא: אַרְבָּעָה בְּתוֹךְ אַרְבַּע, וּמְשׁוּלֶּשֶׁת אַרְבַּע, וְרַב יְהוּדָה אָמַר: שְׁלֹשָׁה בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ, מְשׁוּלֶּשֶׁת שָׁלֹשׁ. אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכְתָא: אַרְבָּעָה בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ, מְשׁוּלֶּשֶׁת אַרְבַּע. לְמֵימְרָא דְּאִית לְהוּ שִׁיעוּרָא, וּרְמִינְהוּ: ״צִיצִית״ – אֵין צִיצִית אֶלָּא יוֹצֵא, וְאֵין צִיצִית אֶלָּא מַשֶּׁהוּ, וּכְבָר עָלוּ זִקְנֵי בֵּית שַׁמַּאי וְזִקְנֵי בֵּית הִלֵּל לַעֲלִיַּית יוֹחָנָן בֶּן בְּתִירָא, וְאָמְרוּ: צִיצִית אֵין לָהּ שִׁיעוּר; כַּיּוֹצֵא בּוֹ, לוּלָב אֵין בּוֹ שִׁיעוּר. מַאי לָאו אֵין לָהּ שִׁיעוּר כְּלָל? לָא,ובלבד שלא תהא מופסקת - שיהא כל חוטיה שלימין: שמע מינה - מתירים מבגד לבגד: דילמא אי בלאי - הא דקתני שמביא תכלת ממקום אחר ותולה בה ולא חיישינן לבזיון דמבזה לה לטלית ראשונה דנתבלה דאין ראויה לציצית קאמר דמתיר ממנה הציצית: כל מיני צבעים פוטרין בה - לשום לבן דכיון דמין כנף ליכא לקיומי בה אין לך לחזר אחר לבן אלא שיהו בה שני מינין: חוץ מקלא אילן - דדמי לתכלת וזימנין דמזבן לה לאינש אחרינא וסבר דכל חוטיה תכלת וכי מצריך לטלית אחריתי שקיל תרי חוטים מהכא ונותן שם עם לבן ותחת אלו יתן לבן ונמצאת אחת מהן נפטר בקלא אילן לשום תכלת ושדי קלא אילן עם לבן בציצית והוי כלאים בלא מצוה: מיתיבי טלית אין פוטרין בה לשם לבן אלא מינה - אם אדומה היא יטיל בה שני חוטין אדומים ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים: מביא תכלת - שני חוטין לשם תכלת ודבר אחר לשם לבן ואע"ג דהאי תכלת הוי מין כנף אפילו הכי שני מינים בעינן דאזלינן בתר רוב טליתות: ואם הביא כשר - אלמא קלא אילן נמי פוטר בה: בטלית בת ד' חוטין - שנים תכלת ושנים קלא אילן כשר: בטלית בת שמנה חוטין - ארבע תכלת והטיל בה ארבע קלא אילן לקיים מצות שני מינים פסולין דהואיל ולבר קלא אילן איכא חוטין כל צורכה חיישינן דלמא מצריך לטלית אחריתי ושקיל הנך דתכלת מהכא ותלי לה התם וליכא הכא אלא קלא אילן אי נמי שקיל הנך דקלא אילן ותלי בה: ל"א ועיקר חוץ מקלא אילן דהא אשני מראות שבה קפדינן ואלו מראיהן שוין: מיתיבי כו' אם הביא כשר - טלית בת שמנה חוטין ד' של תכלת ומין אחר וביקש להטיל בה עוד ארבעה אחרים לא יטיל קלא אילן שמא ימכרנו לאיש אחר ויהא סבור שהם תכלת ויתירם מכאן ויתן בטלית אחרת במקום תכלת עם לבן ואם הביא כשר דהא נפטרה בארבע חוטין של תכלת ודבר אחר: שמע מינה - מדפסל בה משום הך חששא דמתירין מבגד לבגד: דלמא דאי עבד - אם עבר והתירן אז נפקא חורבה (דסבר) דמשתרא ציצית מקלא אילן לחודיה: מנר לנר - אותן דחנוכה: מסר - טליתו עם הציצית: לקצרא - לכובס ולא חייש דילמא מינתקא תכלת ורמי בה קלא אילן: עביד להו סיסא - כשנותנה לכובס מקפל הציצית כמין פקעת שקורים למושי"ל כדי שלא ינתק: חייט להו מיחט - עושה לטלית כמין שפה ומחביא החוטין בתוכה ותופר השפה: ארבעה - חוטין נתן בחור נטלית וכופלן לשמנה: משולשת - תלויה הענף [לבד] מן הגדיל: ארבע - אצבעות: ושלש שב"ה אומרים - שתהא כל אצבע אחת מארבע בטפח של כל אדם דהיינו מדת גודל ושית בקטנה: בתילתא - אצבע וכולן מדה אחת: ארבע - חוטין בתוך ארבע אצבעות שלא ירחיק מן השפה יותר מארבע אצבעות: אין שם ציצית אלא יוצא - תלוי ויוצא מן הכנף משהו:ובלבד שלא תהא מופסקת. צ"ע מאי פי' ומאי אשמעינן: אין פוטר בה אלא מינה. פי' בקונט' אם אדומה היא יטיל בה שני חוטים אדומים ותימה מידי ציבעא קגריס ושמא מדרבנן משום זה אלי ואנוהו (סוכה דף יא:) הוי [ועוד נראה דאיירי בשאר מינים כגון שיראין וכלך וסיריקין דאין פוטר אלא במינם מדאורייתא] ומה דפי' בשיראים לאו דוקא דהא אמרי' דצמר ופשתים פוטרין בהם: ואם הביא כשר. למאי דפירש בקונטרס דקלא אילן במקום לבן פסול . משום שדומה לתכלת ואין כאן שני מינים קשה מאי פריך דלמא האי ברייתא כרבנן דריש פירקין דאמרי אין הלבן מעכבת את התכלת: כאן בטלית בת שמנה חוטין. פירשתי ריש פירקין: רב אמר אין מתירין. ואפי' למ"ד חובת גברא סבר רב דאין לבטל מצות הטלית כדאשכחן במזוזה בסוף השואל (ב"מ קב.) שנענש אותו שנטל המזוזה ואע"ג דחובת הדר היא ושמואל דאמר מתירין אע"ג דקסבר חובת טלית היא דהא שמואל מחייב לעיל כלי קופסא כיון דאין לו אלא כדי טלית אחת טוב שיתן באותה שהוא חפץ להתעטף בה ולא דמי למזוזה: כל מילי דמר עביד כרב. והא דסוף כירה (שבת דף מו.) שרי רבה שרגא דנפטא ופלוגתא דרב ושמואל במוקצה מחמת מיאוס שילהי שבת (דף קנז.) דלמא דמתכת איירי ותו דהתם איכא פלוגתא דרברבתא טובא וצ"ע: בית שמאי אומרים ארבע. טעמא דבית שמאי ניחא כדדרשינן לעיל (מנחות דף לט:) גדיל שנים גדילים ד' אבל טעמא דבית הלל קשה דדוחק לומר דלית להו אלא גדילים שנים ופתיל תכלת הרי תלתא ושמע מינה הא דדרשינן גדילים ד' היינו בכפילה ואלבן קאי והשתא סברי ב"ש דהוא הדין תכלת דפתיל לאו דוקא וסברא הוא להשוותם והיינו ד' חוטין בלא כפילה ובית הלל סברי דפתיל דווקא והא דביומא (דף עב.) דריש מפתיל התם (הוה ראשונים) דכתיב ברישא (תרי) מהדר דמיירי בכפול ור"ת פי' דמגדיל נפקא להו לבית הלל דעבות מתורגם עובד גדילו ונראה לפי' זה דבית הלל דרשי גדילים הרי ששה וכשנכפלו י"ב ויתכן יותר דלא דריש גדילים וכן משמע בספרי ועשו להם שומע אני יעשה אותן אחד בפני עצמו תלמוד לומר גדילים מכמה גדיל אחד נעשית אין פחות משלשה דברי ב"ה ב"ש אומרים ד' של תכלת ד' של צמר (אכן) כי דייקת בה משמע דב"ה דרשי גדילים ואכל גדיל קיימי והשתא הויא דומיא דבית שמאי דאיירי בתכלת ובלבן ומיהו בספרי איכא דאמרי שנים של לבן ואחד של תכלת. [וע"ע תוס' בכורות לט: ד"ה כמה]: בית שמאי אומרים ארבע. פירש בקונטרס הפתיל יהא ארבע נמצא הגדיל שנים ורבינו תם פירש דאגדיל קאי והענף שמנה הרי שנים עשר וכן אנו נוהגין וכן משמע בספרי בפרשת כי תצא גדילים למה נאמר לפי שנאמר ועשו להם ציצית שומע אני יעשה חוט א' בפני עצמו ת"ל גדילים כמה גדיל נעשית אין פחות משלשה חוטין כדברי בית הלל ובית שמאי אומרים מארבע חוטין של תכלת וארבעה של לבן על ארבע ארבע אצבעות משמע דאגדיל קאי והקונטרס נמי פירש כן בל"א פרק על אלו מומין (בכורות דף לט:) וכן יסד רבי שלמה ספרדי המשולשל יהא נפשל כדי אצבעות ארבע ונפשל קורא הגדיל כמו מפשילין חבלים לתוכן פרק אלו הן הגולין (מכות דף י.) וכמו אין מפשילין חבלים לתוכן דבפ' בני העיר (מגילה דף כח.): ארבעה בגודל. במסכת זבחים בפ' קדשי קדשים (זבחים דף סג.) [קתני] דכבש של מזבח היה שלש אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע בזכרותו ואית דמפרשי התם דקשר האצבע קמא הזכרות ואית דגרסי בזכרותו היינו ראשונות והכא דלא מפרש מידי צ"ע: