מנחותיח.
טוען את הדף…
וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר בְּהָנָךְ פְּלִיגִי, לְהַנִּיחַ – דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל. מַאי טַעְמָא? גְּזֵירָה מִקְצָת דָּמוֹ אַטּוּ כׇּל דָּמוֹ, וְכׇל דָּמוֹ פְּסוּלָא דְאוֹרָיְיתָא. דְּתַנְיָא, אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוּדָה: אִי אַתֶּם מוֹדִים לִי שֶׁאִם הִנִּיחוֹ לְמָחָר שֶׁפָּסוּל? חִישֵּׁב לְהַנִּיחוֹ לְמָחָר נָמֵי פָּסוּל. וַאֲתָא רַבִּי אֶלְעָזָר לְמֵימֵר: אַף בְּזוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה לְהַנִּיחַ מִדָּמוֹ לְמָחָר דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל? וְהָתַנְיָא: אָמַר רַבִּי: כְּשֶׁהָלַכְתִּי לְמַצּוֹת מִדּוֹתַי אֵצֶל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, וְאָמְרִי לַהּ לְמַצּוֹת מִדּוֹתָיו שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, מָצָאתִי יוֹסֵף הַבַּבְלִי יוֹשֵׁב לְפָנָיו, וְהָיָה חָבִיב לוֹ בְּיוֹתֵר, עַד לְאַחַת אָמַר לוֹ: רַבִּי, הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לְהַנִּיחַ מִדָּמוֹ לְמָחָר מַהוּ? אָמַר לוֹ: כָּשֵׁר. עַרְבִית אָמַר לוֹ: כָּשֵׁר. שַׁחֲרִית אָמַר לוֹ: כָּשֵׁר. צׇהֳרַיִם אָמַר לוֹ: כָּשֵׁר. מִנְחָה אָמַר לוֹ: כָּשֵׁר, אֶלָּא שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. צָהֲבוּ פָּנָיו שֶׁל יוֹסֵף הַבַּבְלִי. אָמַר לוֹ: יוֹסֵף, כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁלֹּא כִּיוַּונְנוּ שְׁמוּעָתֵינוּ עַד עָתָּה. אָמַר לוֹ: רַבִּי, הֵן! אֶלָּא שֶׁרַבִּי יְהוּדָה פָּסוּל שָׁנָה לִי, וְחָזַרְתִּי עַל כׇּל תַּלְמִידָיו וּבִקַּשְׁתִּי לִי חָבֵר וְלֹא מָצָאתִי, עַכְשָׁיו שֶׁשָּׁנִיתָ לִי פָּסוּל – הֶחְזַרְתָּ לִי אֲבֵידָתִי. זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, אָמַר: אַשְׁרֵיכֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה חֲבִיבִין עֲלֵיכֶם בְּיוֹתֵר, קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה: ״מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כׇּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי וְגוֹ׳״, הָא מִפְּנֵי שֶׁרַבִּי יְהוּדָה בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי אִלְעַאי, וְרַבִּי אִלְעַאי תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לְפִיכָךְ שָׁנָה לְךָ מִשְׁנַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל אַתְנְיֵיהּ, מַאי הֶחְזַרְתָּ לִי אֲבֵידָתִי? אִיהוּ פְּלוּגְתָּא קָאָמַר לֵיהּ. אֶלָּא מַאי, כָּשֵׁר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר (פָּסוּל) פּוֹסֵל אַתְנְיֵיהּ? אִי הָכִי, מַאי הָא מִפְּנֵי פְּלוּגְתָּא? אֲנַן נָמֵי פְּלוּגְתָּא קָא מַתְנִינַן! אֶלָּא, לְעוֹלָם ״דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל״ אַתְנְיֵיהּ, וּמַאי הֶחְזַרְתָּ לִי אֲבֵידָתִי? (דהדר) [דְּאַהְדַּר] לֵיהּ מִיהָא שׁוּם פַּסְלוּת בָּעוֹלָם. מַתְנִי׳ לֹא יָצַק, לֹא בָּלַל, וְלֹא פָּתַת, וְלֹא מֶלַח, וְלֹא הֵנִיף, לֹא הִגִּישׁ, אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרוּבּוֹת, וְלֹא מְשָׁחָן – כְּשֵׁירָה. גְּמָ׳ מַאי ״לֹא יָצַק״? אִילֵּימָא לֹא יָצַק כְּלָל – עִיכּוּבָא כְּתַב בָּהּ! אֶלָּא, לֹא יָצַק כֹּהֵן, אֶלָּא זָר. אִי הָכִי, ״לֹא בָּלַל״ נָמֵי – לֹא בָּלַל כֹּהֵן, אֶלָּא זָר, הָא לֹא בָּלַל כְּלָל – פְּסוּלָה.ור' יהודה סבר - בשתיה הוא דפליגי רבנן משום דחישב במידי דלאו אורחיה אבל בלהניח דברי הכל פסולה: גזירה - דמחשב להניח מקצת דמו אטו כל דמו וכל דמו פסולא דאורייתא הוא כדמפרש במסכת זבחים בפ' כל הפסולין (זבחים דף לו.) תרי קראי כתיבי בנותר כו': למצות מדותי - לידע מיצוי תלמודיי ולשאל ספיקותיי: למצות מדותיו - ללמד ולמצות מה שר' אלעזר חכם ממני: והיה חביב - יוסף לרבי אלעזר וספרו בהלכות עד שהגיעו להלכה אחת של זבחים לשון אחר והיה חביב ליוסף כל מה שרבי אלעזר מלמדו עד שהגיעו להלכה אחת: צהבו פניו - מחמת שמחה: שלא כיווננו שמועתינו - כלומר דלא סליק לך אליבא דהילכתא כל דאמרי לך עד השתא: רבי הן - כוונת וכוונת אלא משום הכי צהבו פני השתא שר' יהודה פסול שנה לי: ולא מצאתי - והייתי מתיירא שמא שכחתי: הא מפני - הא משמע לשון טעם כלומר הרי מפני שרבי יהודה בנו של רבי אילעאי ורבי אילעאי תלמידו של רבי אליעזר כדאמרי' במסכת סוכה בפרק הישן (סוכה דף כז:) מעשה ברבי אילעאי שהלך להקביל פני ר' אליעזר כו': שנה לך משנת רבי אליעזר - ולא שהלכה כן אלא חביבה היתה עליו ושנאה לך: ואי סלקא דעתך רבי יהודה דברי הכל פסולה אתנייה - לרבי יוסף הבבלי מאי החזרת לי אבידה הא לא אמר ר' אלעזר בן שמוע כר' יהודה וקשיא למאן דאמר לעיל ר' יהודה סבר להניח דברי הכל פסול: אלא מאי - אתנייה ר' יהודה כשר לרבנן ור' אליעזר פוסל א"כ מאי הא מפני דמשמע מפני שחביבה עליו שנאה ולא שהלכה כן היא הא אנן נמי דברי ר"א בן שמוע פלוגתא מתנינן לר' יהודה (בזבחים דף לו.): מתני' לא יצק - היינו יציקה אחרונה דבתחילה נותן שמן בכלי ואח"כ סולת ובולל וחוזר ויוצק שמן והכי מפרש בפ' אלו מנחות נקמצות (מנחות דף עד:): (לא יצק) לא בלל כשר - וכגון שנתן כל הלוג במתן הראשון שהוא קודם לעשייתה דאי חיסר שמנה אמרו בפ' קמא (לעיל מנחות דף יא.) פסולה: לא פתת - שנאמר פתות אותה פתים ואע"ג דבמנחת מחבת הוא דכתיב ה"ה לכל המנחות הנאפות תחילה כגון מחבת ומרחשת ומאפה שכולן באות עשר עשר ומצוה לפותתן כולן ואח"כ קומץ וזה אם לא פתת אלא כדי קמיצה כשר כדאמרינן באלו מנחות (לקמן מנחות דף עה:): לא הניף - במנחת (חוטא) וקנאות דטעונות תנופה בפרק כל המנחות (מנחות דף סא.): לא הגיש - בקרן דרומית מערבית כדמפרש בשמעתא: פתתה - לאחר אפייתן פותתן וקומץ כדמפרש באלו מנחות (שם דף עה.) ופתתן מרובות גדולות יותר מדינן המפורש באלו מנחות נקמצות (שם דף עה:) מנחת ישראל כופל אחד לשנים ושנים לד': ולא משחן - אותן הטעונות משיחה כדכתיב ורקיקי מצות משוחים בשמן (ויקרא ז׳:י״ב): גמ' עכובא כתיב בה - דהא נאמר יציקה במנחת הסולת ונשנית במנחת מחבת ואמרינן לקמן (מנחות דף יט:) כל מקום שהחזיר ושנה הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב אי נמי דכתיב (ויקרא ב) ויצקת עליה שמן מנחה היא היא מנחה ולא שלא יצק מנחה דכל היא עיכובא ואף על גב דדרשינן ליה באלו מנחות (לקמן מנחות דף עה.) למעוטי מנחת מאפה מיציקה שמעינן נמי עיכובא מיניה:גזירה מקצת דמו כו'. תימה בלשתות מדמו נמי נגזר אטו כל דמו וי"ל לשתות כל דמו נמי לא משתמע שלא יעשה זריקה כלל אלא אחר זריקתה ישתה וא"ת לאכול אמאי מודים ליגזור אטו כל אימורים דהוי פסולא דאורייתא וי"ל דההיא נמי אפשר באכילה לאחר שהעלן ומשלה בהן האור שאינם אלא צלויין בעלמא ולא דמי להניח דמשמע שלא יעשה זריקה כלל ועוד באימורים לא מיפסיל זיבחא אם לא הוקטרו ומיהו בעל מנת להניח אימורין למחר או להוציאם לחוץ היה פוסל ר' יהודה כדתנן בזבחים בפרק כל הפסולין (זבחים דף לה:) ושמא טעמא משום דגזר להניח כל האימורים אטו להניח כל דמו: עד אחת. במגילת סתרים דרבינו נסים גריס עד לאחת פירוש עד מאד כדמתרגמינן מאד לחדא וי"מ עד אחת עד הנפש שנקראת יחידה והשתא משמע הכא שרבי למד הרבה מרבי אלעזר בן שמוע וקשה דבסוף הערל (יבמות ד' פד.) אמר רבי כשהלכתי ללמוד תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע חברו עלי תלמידיו כתרנגולין של בית בוקיא ולא הניחו לי ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו ושמא מעשה זה היה אח"כ תדע דהתם קאמר ללמוד תורה והכא קאמר למצות מדותיו: אלא לעולם דברי הכל פסול אתנייה. לפי מסקנא זו לא נוכל להוכיח לשום תנא פיגול כר' אליעזר ותימה דבפ"ב דזבחים (דף כז:) תנן השוחט את הזבח לאכול כזית מעור שתחת האליה למחר פיגול וחייבין עליו כרת וקאמרינן בגמרא סברוה דעור האליה כאליה דמי דקא מחשב מאכילת מזבח לאדם אמר שמואל הא מני רבי אליעזר היא דאמר מחשבין מאכילת אדם כו' וכמו כן קשיא מרבי יוחנן דלעיל דמפרש טעמא דרבי אליעזר מקרא ושמא לית להו מסקנא דהכא ועוד יש לתרץ דקסבר שמואל דלכולהו תנאי הוי פיגול והשלשה מחלוקות בלהניח אבל בהנך הוי פיגול בין לתנא קמא בין לרבי אליעזר אבל לרבי יוחנן לא נוכל לומר כן דהא בחדא מילתא קאמר ר"י דמודה רבי אליעזר שאין ענוש כרת ואין שני דבריו של רבי יוחנן יכולים להתקיים שצריך למצוא שני תנאים אליבא דרבי אליעזר דחד פסל וחד מפגל ולמאי דאסיקנא דברי הכל פסול אתנייה לא משכח להו: מלח ולא הניף ולא הגיש. לא דקדק בסדר דתנופה קודמת למליחה כדתניא סוטה (דף יט.) והניף והגיש קמץ ומלח והקטיר ועוד אמרינן בגמרא לקמן (מנחות דף כ.) דאין לומר לא מלח כהן אלא זר וכי תעלה על דעתך שזר קרב אצל מזבח והיינו משום שהיתה המליחה אחר תנופה והגשה: