Menachot 12a · Talmud

פִּיגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַקּוֹמֵץ [אוֹ] נוֹתֵן בִּכְלִי, הַמּוֹלִיךְ, הַמַּקְטִיר, לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת, חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיַּקְרִיב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ? קָמַץ בִּשְׁתִיקָה, נָתַן בִּכְלִי וְהוֹלִיךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ; אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ, נָתַן בִּכְלִי וְהוֹלִיךְ וְהִקְטִיר בִּשְׁתִיקָה; אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בִּכְלִי וְהוֹלִיךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ – זֶהוּ שֶׁקָּרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ? קָמַץ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, נָתַן בִּכְלִי וְהוֹלִיךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ, נָתַן בִּכְלִי וְהוֹלִיךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ, נָתַן בִּכְלִי וְהוֹלִיךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ – זֶהוּ שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, נָתַן בִּכְלִי וְהוֹלִיךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ; אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ, נָתַן בִּכְלִי וְהוֹלִיךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן; אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בִּכְלִי וְהוֹלִיךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – זֶהוּ שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכוֹל כְּזַיִת בַּחוּץ כְּזַיִת לְמָחָר, כְּזַיִת לְמָחָר כְּזַיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל: אִם מַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם – פִּיגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. אִם מַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ, לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר: שִׁירַיִם שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה לְהַקְטָרָה מַקְטִיר קוֹמֶץ עֲלֵיהֶן, וְקַיְימָא לַן דְּאוֹתָן שִׁירַיִם אֲסוּרִים בַּאֲכִילָה, מַהוּ דְּתִיהַנֵּי לְהוּ הַקְטָרָה לְמִיקְבְּעִינְהוּ בְּפִיגּוּל? (ולפקינהו) [וּלְאַפֹּקִינְהוּ] מִידֵי מְעִילָה? אָמַר רַב הוּנָא: אֲפִילּוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר ״זְרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא״, הָנֵי מִילֵּי יוֹצֵא, דְּאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ, וּפָסוּל מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר הוּא, אֲבָל חֶסְרוֹן, דִּפְסוּלָא דְּגוּפֵיהּ הוּא – לָא מַהְנְיָא לֵיהּ הַקְטָרָה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אַדְּרַבָּה, אֲפִילּוּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר ״אֵין זְרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא״ – הָנֵי מִילֵּי יוֹצֵא, דְּלֵיתֵיהּ בִּפְנִים, אֲבָל חֶסְרוֹן דְּאִיתֵיהּ בִּפְנִים – מַהְנְיָא לֵיהּ הַקְטָרָה. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דִּתְנַן: הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ בַּחוּץ אוֹ כְּזַיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בַּחוּץ, וְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה, וְלָא תָּנֵי ״אוֹ כְּזַיִת״. מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי ״אוֹ כְּזַיִת״? לָאו כְּגוֹן שֶׁחָסְרוּ שִׁירַיִם וְקָמוּ לְהוּ אַכְּזַיִת, וְכֵיוָן דִּבְמַתַּן כְּלִי, בְּהִילּוּךְ, וּבְהַקְטָרָה לָא מִתְּנֵי לֵיהּ

פיגול וחייבים עליו כרת - האוכל משירי מנחה דכתיב בחוץ לזמנו (ויקרא ז׳:י״ח) עונה תשא וכתיב בנותר ואוכליו עונו ישא (שם יט) מה להלן כתיב ונכרתה אף כאן האוכלו בכרת והך ג"ש בפ"ק דכריתות (דף ה.): כל הקומץ או נותן - קומץ או מוליך או מקטיר ע״מ לאכול דבר שדרכו לאכול כגון שיריים או להקטיר דבר שדרכו להקטיר כגון קומץ חוץ לזמנו כו' אבל אם חישב להקטיר שירים למחר או לאכול קומץ למחר כשר דבטלה דעתו אצל כל אדם בד' עבודות הללו מפגלין במנחה דגמרינן מזבחים בהקישא כדאמר בריש פירקין (מנחות דף ב:) דאיתקש מנחה לחטאת ומה היא היקישא גמרי' מחשבה דפוסלת במנחה ומינה מה זבח נפגל בד' עבודות שחיטה וקבלה הולכה וזריקה כדאמרינן בת״כ אף מנחה בד' עבודות קמיצה כנגד שחיטה קבלה כנגד מתן כלי והולכה כנגד הולכה והקטרה כנגד זריקה: ובלבד שיהא קרב המתיר כמצותו - כאילו היה כשר שלא יהא שום פסול אלא הפיגול אבל אם יש שם פסול אחר תו לא פגיל ואין בו כרת כדאמר בפ"ב (לקמן מנחות טז:) ירצה כתיב בפיגול וכתיב בכשר ירצה כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול שלא יהא בו שום פסול אחר: בשתיקה - שלא חישב: או שקומץ ונתן בכלי והוליך והקטיר - כל אלה חוץ לזמנו זהו שקרב המתיר כמצותו דלא היה בו שום פסול אחר: או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר כל אלה חוץ למקומו - כלומר או קתני אם עשה אחת מאלה על מנת לאכול שיריים חוץ למקומו וכל הג' חוץ לזמנו לא קרב הקומץ כמצותו: מנחת חוטא וקנאות - יש בהן עוד פסול אחר המוציאן מידי פיגול כגון שלא לשמן דאמרינן בריש פירקין (מנחות דף ב.) דפסולה אם קומצו שלא לשמן לא קרב המתיר כמצותו ואין בשירים כרת: כזית בחוץ וכזית למחר - חישב באחת העבודות ב' מחשבות חוץ לזמנו וחוץ למקומו ועד השתא איירי בשתי עבודות שחישב באחת חוץ לזמנו ובאחת חוץ למקומו והשתא מיירי שחישב בשתיהן בעבודה אחת ולרבי יהודה הוא דאיצטריך דלא תימא שחישב שתיהן בשתי עבודות הוא דפליג ר' יהודה דבתר קמייתא אזלינן אבל (בההיא) [בחדא] עבודה מודה קמ"ל והכי מפרש בזבחים בפ' שני (דף ל.): כזית למחר כזית בחוץ - אע"פ שחישב תחילה חוץ לזמנו הוציאתו שניה מידי כרת רבי יהודה פליג את"ק בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות: גמ' מהו דתהני להו הקטרה למיקבעינהו בפיגול - כגון אם הקטיר הקומץ ע"מ לאכול הני שירים חוץ לזמנו מקבעי בפיגול בהך הקטרה כבהקטרה מעליא הואיל וברשות מקטיר או דלמא כיון דאין שיריים נאכלים ה"ל כמחשב לאכול למחר דבר שאין דרכו לאכול כדאמר לקמן (מנחות דף יז.) דלא מהניא מחשבתו: אי נמי לאפוקינהו ממעילה - אם הקטירו כדרכו בשתיקה מי אמרינן כיון דניתן רשות להקטירו הויא הקטרה מעליא ומפקא לשירים מידי מעילה כהקטרה מעליית' דאמר במס' מעילה בפ' חטאת העוף (מעילה דף ט.) המנחות מועלין בהן משהוקדשו קרב הקומץ חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא ואין מעילה בשיריים כו' דה"ל שעת היתר לכהנים וכל שיש לו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה בפ"ק דמעילה או דלמא כיון דסוף סוף אין שיריים נאכלין הוו להו דבר שאין לו היתר לכהנים ולא נפקי ממעילה: אפילו ר"ע - דאמר בפ"ק דמעילה (דף ז.) זריקה מועלת ליוצא חוץ לקלעים למיהוי כדבר שיש לו היתר לכהנים ולמיפק מידי אשם מעילות (ר"ע אומר אין מועלין בו) דזריקתו הוציאתו מידי מעילה אע"פ שאינה מתרת באכילה אעפ"כ מועלת לו להוציאו מידי מעילה: מחמת דבר אחר - אויר ירושלים פוסלו שיצא מן הקלעים: לא מהניא ליה הקטרה - ולא נפקא ממעילה: ר"א ס"ל דפסול יוצא חמור מחסרון: מנא אמינא לה - דמהניא להו הקטרה לפיגול וליציאת מעילה: ותני רבי חייא - למתני' ולא תני או כזית לא בקומץ ולא בשירים לא בפגול ולא בפסול: מ"ט לא תני או כזית - משירים למחר: לאו - משום דמאן דקתני או כזית משמע ליה דכי הדר תני הנותן בכלי והמוליך והמקטיר לאכול דבר כו' או להקטיר קומצה או כזית מקומצה למחר: כגון שחסרו שירים - ועמדו על כזית ואמר הריני נותן בכלי ומוליך ומקטיר ע"מ לאכול כזית של שירים למחר ואע"ג דמחשבת קמיצה ליכא למימר שכבר חסרו דא"כ ה"ל מנחה שחסרה קודם קמיצה ופסולה ותו לא מקבעה בפיגול אפילו הכי מחשבת מתן כלי והילוך והקטרה הואיל ואפילו חסרו מותר להקטיר הקומץ מוקי לה בשכבר חסרו לאחר קמיצה אפילו הכי הן פיגול והאי דלא תני ליה רבי חייא לאו [משום] דלא סבירא ליה [הכי] דלא פליג עליה דרבי דסתמא דמתניתין רבי היא אלא משום דלא מצי לאוקומי לכולה מתניתין בכה"ג דבמתן כלי ובהילוך ובהקטרה לא מתני ליה או כזית דכיון דמחשבת ג' עבודות הללו מוקמינן בשכבר חסרו השירים ועמדו על כזית הילכך לא מצי למיתניי' או כזית מקומצו למחר דומיא דשירים דאם חיסר קומץ בשעת מחשבה כבר פסולה ולא מיפגל מנחה בההיא מחשבה הילכך כיון דלא מיתני ליה או כזית מקומצה לא תנא כזית בשירים ורישא כי חשיב בקמיצה דמיתני ליה או כזית אף בקומץ דההיא ודאי בשלא חסרה עדיין מתוקמא אפ"ה כיון דסיפא לא מיתני ליה אקומץ לא תני ליה ברישא אפילו אשירים:

וחכ"א אחד זה ואחד זה פסול ואין בו כרת. וא"ת היינו ת"ק וי"ל דאתא למסתם כוותיה דכי האי גוונא משני בפ' המפלת (נדה ל:): ה"מ יוצא דאיתיה בעיניה כו'. הוה מצי למימר ה"מ יוצא מקצתו אבל יוצא כולו לא כדאמרינן בפ"ק דמעילה (דף ו:) והכא כיצא כולו דמי כיון דאסורין באכילה ומיהו פלוגתא היא התם וא"ת למ"ד יצא כולו לא הא דתניא פרק כל שעה (פסחים לד:) נטמא בשר או נפסל או שיצא חוץ לקלעי' ר"א אומר יזרוק פי' דיש דם אע"פ שאין בשר ר' יהושע אומר לא יזרוק פי' דאם אין בשר אין דם ומודה ר' יהושע דאם זרק הורצה על כרחך ביצא כולו דאי נשתייר כזית זורק לכתחילה ומדקאמר אם זרק הורצה ש"מ דזריקה מועלת ליצא כולו ושמא דרבי יהושע עדיפא מדר"ע א"נ לענין הרצאה שאני לרבי יהושע בין לכתחילה בין לדיעבד אפי' ביצא כולו כדאמר בפ' כיצד צולין (פסחים עז:) אבל לעולם לא מיקבע בפיגול ולא נפיק מידי מעילה היכא דיצא כולו מידי דהוה אחסרון לרב הונא: ותני רבי חייא כו'. ולא תני או כזית רבי חייא תני בברייתא דידיה בשיטת משנתינו אלא דלא תני או כזית והכי תני הקומץ את המנחה לאכול שיריה כו' זה הכלל כל הקומץ ונותן בכלי והמוליך והמקטיר כו' ועל כרחין הא דמשמע ליה לרבי חייא או כזית מיירי בשחסרו שיריים ועמדו על כך לאו היינו או כזית משירים דרישא כדפי' בקונטרס דא"כ הוה ליה מנחה שחסרה קודם קמיצה ופסולה בקומץ ותו לא מיקבע בפיגול אלא משום דזה הכלל דסיפא קאי אכל מה דתנא ברישא וברישא תנא או כזית א"כ נותן בכלי ומוליך ומקטיר עליה נמי קאי ובכזית משירים מיתוקם שפיר בשחסרו שיריים דהא מקטיר קומץ עליהן אבל כזית מקטיר קומצה לא מיתוקם כשחסר קומץ ועמד על כזית דאי חסר קומץ בשעת מחשבה כבר נפסלה המנחה ותו לא מיפגלא ומשמע ליה לרבי חייא דמאי דמיתוקם כזית משיריה מיירי בחסר ועמד על כזית מש"ה לא תני רבי חייא או כזית ברישא משום דבסיפא במתן כלי והילוך והקטרה לא מיתני ליה או כזית בקומצה או כזית בשיריה פירוש אפי' בשירים לא מיתני ליה או כזית משום דלא מיתני אקומץ לא תני ליה כזית ברישא ומה שכתוב בספרים בשירים נמי לא גרס נמי אבל תנא דמתני' לא חייש ותני ליה ברישא אע"ג דבסיפא לא הוי בשיריה:

מנחות יב.

Navigate the library