מנחותצו.
טוען את הדף…
מְסוּכָּן הוּא. וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּגְמָרָא פְּלִיגִי. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֵׁרוֹת בַּעֲזָרָה וּכְשֵׁרוֹת אַבֵּית פָּאגֵי, שְׁמַע מִינַּהּ. מַתְנִי׳ חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל – לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּיתָן בִּפְנִים, וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. טְחִינָתָן וְהַרְקָדָתָן אֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת – אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת – דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. כׇּל הַמְּנָחוֹת – יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְלִי בִּפְנִים, וְאֵין בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְלִי בַּחוּץ. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – אׇרְכָּהּ שִׁבְעָה טְפָחִים, וְרׇחְבָּהּ אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְקַרְנוֹתֶיהָ אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. לֶחֶם הַפָּנִים – אׇרְכּוֹ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרׇחְבּוֹ חֲמִשָּׁה טְפָחִים, וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁלֹּא תִּטְעֶה – זד״ד, יה״ז. בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: ״וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד״ – ״לֶחֶם פָּנִים״ שֶׁיְּהוּ לוֹ פָּנִים. הַשּׁוּלְחָן – אׇרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרׇחְבּוֹ חֲמִשָּׁה; לֶחֶם הַפָּנִים – אׇרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרׇחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אׇרְכּוֹ כְּנֶגֶד רׇחְבּוֹ שֶׁל שׁוּלְחָן, וְכוֹפֵל טִפְחַיִים וּמֶחֱצָה מִכָּאן וְטִפְחַיִים וּמֶחֱצָה מִכָּאן, נִמְצָא אׇרְכּוֹ מְמַלֵּא רׇחְבּוֹ שֶׁל שׁוּלְחָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַשֻּׁלְחָן – אׇרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר, וְרׇחְבּוֹ שִׁשָּׁה; לֶחֶם הַפָּנִים – אׇרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרׇחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אׇרְכּוֹ כְּנֶגֶד רׇחְבּוֹ שֶׁל שׁוּלְחָן, כּוֹפֵל טִפְחַיִים מִכָּאן וְטִפְחַיִים מִכָּאן, וְטִפְחַיִים רֶיוַח בָּאֶמְצַע, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה״! אָמַר לָהֶם: הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה״. וְאַרְבָּעָה סְנִיפִין שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, מְפוּצָּלִין מֵרָאשֵׁיהֶן, שֶׁהָיוּ סוֹמְכִין בָּהֶם, שְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה וּשְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה, וְעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה קָנִים כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל, אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה. לֹא סִידּוּר קָנִים וְלֹא נְטִילָתָם דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אֶלָּא נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְשׁוֹמְטוֹ, וְנוֹתְנוֹ לְאׇרְכּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן. כׇּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, אׇרְכָּן לְאׇרְכּוֹ שֶׁל בֵּית. גְּמָ׳ כׇּל הַמְּנָחוֹת יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְלִי מִבִּפְנִים. שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי: זוֹ מִנַּיִן? אָמַר לָהֶם: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וַיֹּאמֶר אֵלַי זֶה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יְבַשְּׁלוּ שָׁם הַכֹּהֲנִים אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָאָשָׁם אֲשֶׁר יֹאפוּ אֶת הַמִּנְחָה לְבִלְתִּי הוֹצִיא אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה״. מִנְחָה דּוּמְיָא דְּאָשָׁם וְחַטָּאת, מָה אָשָׁם וְחַטָּאת טְעוּנִין כְּלִי, אַף מִנְחָה נָמֵי טְעוּנָה כְּלִי. הַשּׁוּלְחָן, אׇרְכּוֹ עֲשָׂרָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר טִפְחַיִים וּמֶחֱצָה כּוֹפֵל – נִמְצָא שֻׁלְחָן מְקַדֵּשׁ חֲמִשָּׁה עָשָׂר טְפָחִים לְמַעְלָה. לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר טִפְחַיִם כּוֹפֵל – נִמְצָא שֻׁלְחָן מְקַדֵּשׁ שְׁנֵים עָשָׂר טְפָחִים לְמַעְלָה. וְהָאִיכָּא קָנִים? קָנִים שַׁקּוֹעֵי מְשַׁקַּע לְהוּ. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם אִיעַפּוֹשֵׁי לֶחֶם. סוֹף סוֹף קָא מִיעַפַּשׁ לֶחֶם! דְּמַגְבַּהּ לֵיהּ פּוּרְתָּא. וְהָאִיכָּא הָהוּא פּוּרְתָּא? כֵּיוָן דְּלָא הָוֵי טֶפַח, לָא חָשֵׁיב לֵיהּ. וְהָאִיכָּא בָּזִיכִין! בְּגַוֵּויהּ דְּלֶחֶם הֲווֹ יָתְבִי, וּלְבַהֲדֵי לֶחֶם הֲווֹ קָיְימִי. וְהָאִיכָּא קְרָנוֹת! קְרָנוֹת לְגַוֵּויהּ דְּלֶחֶם כָּיֵיף לְהוּ, וְלֶחֶם עֲלַיְיהוּ נָח לֵיהּ!מסוכן הוא - שאחזו בולמוס ותנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו אפילו ביום הכפורים ביומא בפרק בתרא (דף פג.): בגמ' פליגי - מר גמיר ליה מרביה דתנור מקדש ומר גמיר דלא מקדש: דיקא נמי - דבגמרא פליגי ולא בקראי מדנקט האי לישנא לעולם הוי רגיל לומר כו': מתני' חביתי כהן גדול לישתן ועריכתן בפנים - ולדברי הכל אותו חצי עשרון שהיה חולק בו עשרונו של כהן גדול נמשח והאי דלא משחו עשרון שלם מפני שכל אדם מודד בו מנחתו דפעמים שמוציאו לחוץ אבל זה אינו מסור אלא לכהנים לחצות בו עשרונים: ושא"א - אפייתן אי אפשר לעשות מאתמול ולא לישה ועריכה דכיון דקדשה בכלי מיפסל בלינה: מעשה כלי - לישה ועריכה הכל בכלי שרת בפנים ולא בחוץ: וקרנותיה - שהיה מדביק בצק לכל זוית כעין קרנים ואורך הקרן ד' אצבעות: שלא תטעה - בין שתי הלחם ללחם הפנים בין בשיעור רוחב בין בשיעור אורך וקרנות: זד"ד יה"ז - זד"ד שתי הלחם אורכה ז' ורחבה ד' וקרנותיה ד' יה"ז לחם הפנים ארכו י' ורחבו ה' וקרנותיו ז': שיהא לו פנים - דפנות. [ל"א] שיהא לו פנים זויות והן הן הקרנות: ארכו י' ורחבו ה' - כדכתיב אמתים ארכו ואמה רחבו ור' יהודה לטעמיה דאמר אמת כלים באמת בת ה' ונותן אורכו של לחם כנגד רוחבו של שלחן: וכופל - הלחם: טפחיים ומחצה - למעלה מיכן ומיכן ובהן הן הקרנות ונמצאו זקופות בשוה לשפת השלחן ולמ"ד כמין ספינה רוקדת הוו הנך דפנות הולכות וזוקפות בשיפוע: ונמצא ארכו ממלא רחבו של שלחן - ורחבן מחזיק חצי אורך השלחן וכשהיה סודר האחר אצלו נמצא שלחן כולו מלא: אורכו י"ב - ר' מאיר לטעמיה דאמר כל האמות היו בבינונית והלחם עשרה דבהא לא פליג: וטפחיים ריוח באמצע - בין שתי הסדרים דרוחב הלחם אינו אלא ה' ושני הסדרים מחזיקים י' טפחים כאורך השלחן פשו להו טפחיים והם ריוח בין סדר לסדר שתהא רוח מנשבת בהם שלא יתעפשו: אבא שאול אומר שם - באותו ריוח שבין סדר לסדר בו נותנין בזיכים: על המערכת - על ממש: ועליו מטה - הוי אותו על בסמוך: המפוצלים - לתת ראשי הקנים באותן פיצולין והרבה פיצולין יש בהן למנין הקנים: כ"ח קנים - בגמרא מפרש כמה קנים ללחם: לא סידור הקנים - במערכת החדשה ולא נטילתן מעל הישנה דוחה שבת: שומטן - מבין כל לחם ולחם ומניחן לאורכו של שלחן ולמחר מסדר הלחם ולמוצאי שבת נותן הקנים בין כל לחם ולחם כמשפטן: כל הכלים - כגון שולחנות אורכן לאורכו של בית ממזרח למערב: גמ' זו מנין - שהמנחות טעונות כלי: מה חטאת ואשם טעונין כלי - דכתיב אשר יבשלו ואין בישול בלא כלי ובפנים משתעי קרא דכתיב (יחזקאל מ״ו:כ׳) לבלתי הוציא אל החיצונות: ט"ו טפחים - ב' טפחים ומחצה לכל לחם והם שש חלות זו על גב זו נמצא שלחן מקדש כו' ונפקא מינה דאי יהיב באויר השלחן מידי בתוך ט"ו טפחים מקדש ליה ליפסל בלינה: והאיכא קנים - שבין כל לחם ולחם ואיכא טפי: משקע להו - פגימות עושה בלחם בעוד שהיה בצק והקנים היו משוקעים בהם ואינו מגביה הלחם: וקא פריך מאי טעמא - כלומר מכדי קנים מאי טעמא היו בין כל לחם: משום איעפושי - שיהא אויר בינתים שלא יתעפשו: סוף סוף - כיון דמשקע להו ליכא אוירא ומיעפש הלחם: פורתא - שלא יהא משוקע כל כך: והאיכא בזיכין - קשיא לי אמאי פריך הכי דהא שלחן לא מקדש להו לבזיכין: והאיכא קרנות - שבולטין ועשויין בראשי הדופן:כלל א"ר עקיבא כו'. בפ' ר"א אומר אם לא הביא (שבת דף קלג. ושם) ובפ' אלו דברים (פסחים דף סט:) פסק כר' עקיבא משום דאיכא צריכותא גבי פסח ומילה אבל הכא ליכא צריכותא ומיהו אמילתיה דר"ע לא בעי צריכותא דאשמעינן בכל דוכתא מאי דדחי שבת: כל הכלים שהיו במקדש אורכן לאורכו של בית. בגמ' תניא חוץ מארון שאורכו לרוחבו של בית ובשולחן ומנורה פליגי רבי ור' אלעזר בר' שמעון ומתני' כרבי דאמר מזרח ומערב מונחין: שאלו את רבי זו מנין. אמתני' קאי וקאמר מנין שכל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים ולא לענין קמיצה מכלי שרת וקידוש קומץ בכלי שרת איירי דבהאי קרא דמייתי איירי בבישול חטאת ואשם ואפיית מנחה ולא מיירי בקידוש קומץ כלל ומהיקשא דזאת התורה נפקא לן לעיל בסוף פ' התודה (מנחות דף פב:) מה עולה טעונה כלי דכתיב ויקח את המאכלת אף כל טעון כלי וקמיצה כנגד שחיטה וקידוש קומץ כנגד קבלה כדאמר לעיל בפ' שני (מנחות דף יג:) אלא הכא בלישה ועריכה ואפיה של מנחה מיירי דאיתקש אפיה דמנחה לבישול דחטאת ואשם מה הם טעונין כלי דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחושת בושלה ומיהו מזה אין ראיה דלאו למירמי חובה קאמר אלא כדפירש בקונטרס דכתיב אשר תבושל בו ואין בישול בלא כלי ובפנים משתעי קרא דאי בחוץ הרי חטאת ואשם נפסל ביוצא ועוד כתיב ביה לבלתי הוציא אל [החצר] החיצונה אף אפיה דמנחה טעונין כלי שרת והוא הדין לישה ועריכה וצריך לדקדק לאיזו מנחה איצטריך קרא אי למנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור הא כתיב בהו כלי ואילו למנחת סלת אין בה אפיה קודם קמיצה: והאיכא בזיכין. הקשה בקונטרס אמאי פריך הכי דהא שולחן לא מקדש להו לבזיכין ונראה דלא קשה (ליה) מידי דהא אמרינן בפ"ק (לעיל מנחות דף ז.) דקומץ מנחה מכלי שעל גבי קרקע שכן מצינו בסילוק בזיכין משמע דהוי כקומץ מע"ג השלחן: