מנחותל:
טוען את הדף…
אֶלָּא שָׁלֹשׁ בְּתוֹךְ הַדַּף וּשְׁתַּיִם חוּץ לַדַּף. נִזְדַּמְּנָה לוֹ תֵּיבָה בַּת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת – לֹא יִזְרְקֶנָּה לְבֵין הַדַּפִּין, אֶלָּא חוֹזֵר וְכוֹתֵב בִּתְחִילַּת הַשִּׁיטָה. הַטּוֹעֶה בַּשֵּׁם, גּוֹרֵר אֶת מַה שֶּׁכָּתַב, וְתוֹלֶה אֶת מַה שֶּׁגָּרַר, וְכוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם עַל מְקוֹם הַגְּרָר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף תּוֹלִין אֶת הַשֵּׁם. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אַף מוֹחֵק וְכוֹתֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: כׇּל הַשֵּׁם כּוּלּוֹ תּוֹלִין, מִקְצָתוֹ אֵין תּוֹלִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אֵין כּוֹתְבִין אֶת הַשֵּׁם לֹא עַל מְקוֹם הַגְּרָר וְלֹא עַל מְקוֹם הַמְּחָק, וְאֵין תּוֹלִין אוֹתוֹ. כֵּיצַד עוֹשֶׂה? מְסַלֵּק אֶת הַיְרִיעָה כּוּלָּהּ וְגוֹנְזָהּ. אִיתְּמַר: רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב, הֲלָכָה: תּוֹלִין אֶת הַשֵּׁם. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה: מוֹחֵק וְכוֹתֵב. וְלֵימָא מָר הֲלָכָה כְּמָר, וּמָר הֲלָכָה כְּמָר, מִשּׁוּם דְּאָפְכִי לְהוּ. אָמַר רָבִין בַּר חִינָּנָא, אָמַר עוּלָּא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי, הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ. אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַהָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר כׇּל הַשֵּׁם כּוּלּוֹ תּוֹלִין, מִקְצָתוֹ אֵין תּוֹלִין – וְהָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: הֲלָכָה תּוֹלִין אֶת הַשֵּׁם, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה מוֹחֵק וְכוֹתֵב. וְאִם אִיתַהּ, הוּא נָמֵי לֵימָא. אֶלָּא אַהָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר אֲפִילּוּ בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה – שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ. הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי, וְאִם אִיתַהּ – הוּא נָמֵי לֵימָא. אֶלָּא אַהָא: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים הַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר וְאָמַר ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר: אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִּשְׁיָירָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַמְסוּכָּן. אִי נָמֵי אַהָא: תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף בַּחוֹל שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכְלוֹ עַל פִּיו. וְהָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי בִּמְסוּכָּן וּבִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, וְאִם אִיתָא – הוּא נָמֵי לֵימָא. אֶלָּא אַהָא: רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי: פּוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע, מִקְצָתוֹ הִשְׁרִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וּמִקְצָתוֹ אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה – אֵין תּוֹרְמִין מִזֶּה עַל זֶה, לְפִי שֶׁאֵין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין לֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, צוֹבֵר גׇּרְנוֹ לְתוֹכוֹ, וְנִמְצָא תּוֹרֵם וּמְעַשֵּׂר מִן הֶחָדָשׁ שֶׁבּוֹ עַל הֶחָדָשׁ שֶׁבּוֹ, וּמִן הַיָּשָׁן שֶׁבּוֹ עַל הַיָּשָׁן שֶׁבּוֹ. הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי, וְאִם אִיתָא – הוּא נָמֵי לֵימָא. אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: אַשִּׁידָּה, רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַיַּיִן, רַב פָּפָּא אָמַר:לא יזרקנה לבין הדפין - ולא יכתבנה חוץ לשרטוט הגליון של דף אע"פ שהתרנו לכתוב ב' אותיות חוץ לדף מתיבה בת חמש תיבה שלימה לא התרנו: תולה - מגיה בין השיטין: מוחק - בעוד שהכתיבה לחה: וכותב - השם על המחק אע"פ שאינו הדור כ"כ כגורר: כיצד הוא עושה - אם טעה בשם: ולימא - רב חננאל הלכה כר' יוסי: ולימא - רב יצחק הלכ' כר' יצחק: משום דאיכא תנאי דאפכי - דרבי יוסי כר' יצחק ור' יצחק כר' יוסי: אהייא - איתמר הא דר' חנינא: ואם איתא - דאהא א"ר חנינא לימא הוא נמי למילתיה בהדי הנך אמוראי: בן חמש שנים - אבן פקועה קאי: הוא נמי נימא - הך מילתא התם בשחיטת חולין בהדי זעירי: בקולר - ליהרג: יכתבו ויתנו - אע"ג דהוא לא אמר תנו דמסתמא גלי דעתיה מדאמר כתבו לשם נתינה קאמר משום דיוצא ליהרג דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם: המפרש - בים: (דמאי. היינו) תרומת מעשר - אחד ממאה כדמפרש בפ' עגלה ערופה (סוטה דף מח.): ה"ג תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר"ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו. רישא דהך מתני' הכי איתא במס' דמאי הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח ולא עשרן דמאי שואלו בשבת ואוכל על פיו ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר תרומת מעשר של דמאי שחזרה כו' וה"פ בשבת שאין לו מה יאכל דאינו יכול לתרום בשבת והקילו חכמים אצלו משום עונג שבת הואיל ודמאי דרבנן ורוב עמי הארץ מעשרין הן שואלו לע"ה אם עשרן ואוכלן על פיו תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה דעכשיו אין לה תקנה דכיון דנקרא עליה שם תרומה מדמעת ואוסר את החולין בזו אמר ר"ש שזורי דאף בחול סומך על המוכר משום הפסד חולין ושואלו אם הפריש מעשר קודם שמכרו לו ואוכל על פיו דנמצאת שלא חלה ע"ז שם תרומת מעשר דכבר נפטר: פול המצרי - מין קטנית ושמן פאזול"א: שזרעו לזרע - דאם זרעו לירק הוה אזיל מעשר דידיה בתר לקיטה כדמפרש בר"ה (דף יג:) אבל מיני קטנית בתר השרשה אזלי: צובר גורנו לתוכו - כלומר מערבן יפה ויתרום: ונמצא - חדש שבתוך התרומה מתקן את החדש הנשאר וישן שבתרומה מתקן את הישן הנשאר:שלשה בתוך הדף וב' חוץ לדף. אומר ר"ת דשם צריך שיהא כולו בתוך הדף. מ"ר: רבי יוסי אומר אף תולין את השם ר' יצחק אומר אף מוחק וכותב. גורר היינו לאחר שנתייבשה הכתיבה ומוחק היינו בעוד לחה ואינו הדור כל כך ומדקתני ר' יוסי אומר אף תולין ר' יצחק אומר אף מוחק משמע לכאורה דגורר עדיף מכולהו ותולה גרע מיניה ומוחק גרע מתולה אבל א"א לומר כן אלא ר' יצחק אדר' יהודה קאי ולא אדר' יוסי דתולה גרע ממוחק כדאמרינן בירושלמי פ"ק דמגילה דא"ר זעירא בר' חננאל בשם רב הלכה כמו שהוא אומר מוחק את החול וכותב את השם ותולה את החול ומיבעיא ליה התם בג' תיבות שיש בהם שם אי שרי לתלות דדלמא דוקא כשיש בהן תיבות של חול לא מיחזי כי טפל למה שבפנים ואיבעיא ליה אפי' בג' תיבות שכולם שם כגון אל אלקים יי' דכתיב בספר תהלים אי שרי לתלות או לא ור"ת פי' דתולין עדיף מכולהו לר' יוסי ולא גריס אף תולין ומאן דפסיק הלכה תולין קסבר דוקא תולין ולא מוחק וכותב וכן פוסק ר"ת אבל א"א לומר כן כדמוכח בירושלמי דתולין גרע ומיהו קשה אי גרסי' במילתיה דר' יוסי אף תולין דהא ר"י נמי מודה דתולין כדאי' במס' סופרים פ"ב דקתני טעה את כל השם יתלנו בין השיטין דברי ר"י ר"מ אומר מוחק משלפניו וכותב את השם על מה שמחק והיה נראה לומר דבהא פליגי דמר סבר תולין עדיף ומר סבר מוחק עדיף ומיהו אין לחוש אי פליגא ברייתא דמסכת סופרים אהא דשמעתין דעל כרחין אליבא דר"מ פליגי דקתני הכא ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"מ אין כותבין את השם לא על מקום הגרר ולא על מקום המחק ואין תולין את השם כיצד עושה מסלק את היריעה כולה וגונזה. מ"ר: ולימא מר הלכה כמר. בפרק כל הגט (גיטין דף כח.) ובסוף מגילה (דף לא:) בתרי דוכתי ובקידושין פ' האומר (דף נט:) פריך כי האי גוונא וצריך ליתן טעם בשאר דוכתי דלא פריך. מ"ר: תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה כו'. משנה היא במס' דמאי (פ"ד מ"א) וקתני רישא הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח ולא עישרן (דמאי) שואלו בשבת ואוכלן על פיו ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה כו' ופי' בקונטרס בשבת הקילו משום כבוד שבת הואיל ודמאי דרבנן הוא דרוב ע"ה מעשרין הן וטעם זה הוא בירושלמי במס' דמאי ועוד מפרש שם טעם אחר אימת שבת על עם הארץ וזה לשון הירושלמי חברייא משמיה דר' חנינא מפני כבוד השבת התירו ואם מפני כבוד השבת למה לי שואלו ע"י עילה רב ביבי בשם ר' חנינא אימת שבת על ע"ה והוא אומר אמת פי' משום דשבת קובעת למעשר אימת שבת עליו ופריך בדא תנינן חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר מפני אחר שאין שבת עליו באימה תני שאלו בחול לא יאכל בשבת מ"ד אימת שבת עליו ניחא מ"ד משום כבוד שבת אפי' שאלו בחול יאכל בשבת ומשני לא אמרו אלא בשוגג ולא במזיד וטעמא דר"ש שזורי מפרש התם משום דאימת דימוע עליו והוא אומר אמת פי' מאחר שהופרשה. מ"ר: הא איתמר עלה א"ר יוחנן הלכה כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי. ברוב ספרים גרס ר' יונתן ולא ר' יוחנן כאן ובפ' בהמה המקשה (חולין דף עה:) ובפ' אע"פ (כתובות דף נה.) וכן מוכח שם בפ' אע"פ דמייתי לה אפלוגתא דרב ור' יונתן דאומדנא וקשה דבסמוך גבי ההיא דפול המצרי קא פסיק רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן הלכה כר"ש שזורי ובפ' בהמה המקשה (שם:) מוכח דדוקא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי הוא דקאמר דהלכה כמותו ולא באחריני גבי ההיא בן פקועה דרב אדא בר חנן דא"ל רב אשי זיל שחטיה ופריך והא"ר חנינא הלכה כרבי שמעון שזורי ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר"ש שזורי כו' ומשני אנא כי הא סבירא לי דאמר רבי יונתן הלכה כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי אבל באחריני לא ויש לדחות ובספר רבינו גרשום כתיב בההיא דפול המצרי ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל וכן בספרים ישנים. מ"ר: