טוען את הדף…
וְתַמְנֵי סְרֵי דְּקָנִים, הָא עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין. כַּפְתּוֹרִין נָמֵי אַחַד עָשָׂר כַּפְתּוֹרִין: תְּרֵי דִּידַהּ, וְשִׁשָּׁה דְּקָנִים, וְכַפְתֹּר וְכַפְתֹּר וְכַפְתֹּר, הָא חַד סָר. אֶלָּא פְּרָחִים תִּשְׁעָה מְנָלַן? פְּרָחִים תְּרֵי דִּידַהּ, וְשִׁשָּׁה דְּקָנִים – תְּמָנְיָא הָווּ! אָמַר רַב שַׁלְמָן: כְּתִיב ״עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִיא״. אָמַר רַב: גּוֹבְהָהּ שֶׁל מְנוֹרָה תִּשְׁעָה טְפָחִים. אֵיתִיבֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא לְרַב: אֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי מְנוֹרָה וּבָהּ שָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת, שֶׁעָלֶיהָ הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת. אֲמַר לֵיהּ שִׁימִי: אַתְּ? כִּי קָאָמֵינָא מִשְּׂפַת קָנִים וּלְמַעְלָה. כְּתִיב: ״וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרוֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב הוּא מִכְלוֹת זָהָב״. מַאי ״מִיכְלוֹת זָהָב״? אָמַר רַב אַמֵּי: שֶׁכִּילַּתּוּ לְכׇל זָהָב סָגוּר שֶׁל שְׁלֹמֹה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עֶשֶׂר מְנוֹרוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה, וְכׇל אַחַת וְאַחַת הֵבִיא לָהּ אֶלֶף כִּכַּר זָהָב, וְהִכְנִיסוּהוּ אֶלֶף פְּעָמִים לְכוֹר, וְהֶעֱמִידוּהוּ עַל כִּכָּר. אִינִי? וְהָכְתִיב: ״וְכׇל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה״! זָהָב סָגוּר קָא אָמְרִינַן. וּמִי חֲסַר כּוּלֵּי הַאי? וְהָתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲשֶׂה וְהָיְתָה [מְנוֹרַת] בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יְתֵירָה עַל שֶׁל מֹשֶׁה בְּדִינַר זָהָב קוּרְדְיָקֵינִי, וְהִכְנִיסוּהָ שְׁמוֹנִים פְּעָמִים לְכוֹר, וְהֶעֱמִידוּהָ עַל כִּכָּר. כֵּיוָן דְּקָאֵי קָאֵי. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב: ״עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה״, שֶׁיָּרְדוּ מַעֲשֶׂיהָ מִמְּקוֹם טׇהֳרָה. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר״ שֶׁיָּרְדוּ מַעֲשָׂיו מִמָּקוֹם טָהוֹר? אֶלָּא טָהוֹר – מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא, הָכָא נָמֵי טְהוֹרָה – מִכְּלָל שֶׁהִיא טְמֵאָה. בִּשְׁלָמָא הָתָם, כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר״, מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא? כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת הוּא, וְכׇל כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת אֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים, וּמַרְאִים לָהֶם לֶחֶם הַפָּנִים, וְאוֹמֵר לָהֶם: רְאוּ חִיבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם. מַאי חִיבַּתְכֶם? כִּדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, סִילּוּקוֹ כְּסִידּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״. אֶלָּא הָכָא, ״טְהוֹרָה״ מִכְּלָל שֶׁהִיא טְמֵאָה? פְּשִׁיטָא, כְּלֵי מַתָּכוֹת נִינְהוּ, וּכְלֵי מַתָּכוֹת מְקַבְּלִין טוּמְאָה! אֶלָּא, שֶׁיָּרְדוּ מַעֲשֶׂיהָ מִמְּקוֹם טׇהֳרָה. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָרוֹן שֶׁל אֵשׁ וְשֻׁלְחָן שֶׁל אֵשׁ וּמְנוֹרָה שֶׁל אֵשׁ יָרְדוּ מִן הַשָּׁמַיִם, וְרָאָה מֹשֶׁה וְעָשָׂה כְּמוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּרְאֵה וַעֲשֵׂה כְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מׇרְאֶה בָּהָר״. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הׇרְאֵיתָ בָּהָר״, הָכִי נָמֵי? הָכָא כְּתִיב ״כְּמִשְׁפָּטוֹ״, הָתָם כְּתִיב ״כְּתַבְנִיתָם״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גַּבְרִיאֵל חָגוּר כְּמִין פְּסִיקְיָא הָיָה, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה מַעֲשֵׂה מְנוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָיוּ קָשִׁין לוֹ לְמֹשֶׁה, עַד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֶצְבָּעוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: מְנוֹרָה, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּשְׁרָצִים. מְנוֹרָה – דִּכְתִיב: ״וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה״, רֹאשׁ חוֹדֶשׁ – דִּכְתִיב: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״, שְׁרָצִים – דִּכְתִיב: ״וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ״. שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, וַאֲפִילּוּ כְּתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. פְּשִׁיטָא! אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקוֹצָהּ שֶׁל יוֹד. וְהָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לִכְאִידַּךְ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל אוֹת שֶׁאֵין גְּוִיל מוּקָּף לָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ – פְּסוּלָה. אָמַר אַשְׁיָאן בַּר נַדְבָּךְ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: נִיקַּב תּוֹכוֹ שֶׁל הֵ״י כָּשֵׁר, יְרֵיכוֹ פָּסוּל. אָמַר רַבִּי זֵירָא: לְדִידִי מִפָּרְשָׁה לִי מִינֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, וְרַבִּי יַעֲקֹב אָמַר: לְדִידִי מִפָּרְשָׁה לִי מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה: נִיקַּב תּוֹכוֹ שֶׁל הֵ״י כָּשֵׁר, יְרֵיכוֹ – אִם נִשְׁתַּיֵּיר בּוֹ כְּשִׁיעוּר אוֹת קְטַנָּה כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל. אַגְרָא חֲמוּהּ דְּרַבִּי אַבָּא,תמני סרי דקנים - דכתיב שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד: כפתוריה - דמנורה גופה תרי: ושית דקנים - דיש בכל קנה וקנה כפתור כדכתיב שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח הרי ח' וכפתור תחת שני קנים וכן לשנים האחרונים כדאמרן לעיל ושני קנים יוצאין ממנה הא חד סר: [וששה דקנים] - בכל קנה כפתור ופרח כדכתיב בקנה האחד כפתור ופרח: עד פרחה - ריבה לך הכתוב חד פרח: אבן גדולה כו' - ואם אינה גדולה אלא ט' טפחים למה לי אבן תחת הכהן: שימי את - אתה הוא המקשה לי בתמיה: משפת קנים ולמעלה - היתה ט' ומן הארץ ועד לקנים ט' כדמפרש לעיל: הוא מיכלות זהב - ופסוק הוא: זהב סגור - שבשעה שמוכרין אותו נסגרות כל החנויות שמוכרין את הזהב (יומא מה.): והכתי' אין כסף נחשב - אלמא עשיר הוה ואת אמרת כליתו: ומי חסר כולי האי - דקאמרת אלף הככר הכניסו אלף פעמים לכור עד שיעמוד על ככר אלמא בכל פעם חסר ככר: קורדייקני - שם מטבע: כיון דקאי - שנשרף יפה בימי שלמה קאי לפיכך לא חסר עכשיו אלא דינר: ממקום טהרה - מן השמים הראו למשה לנגד המנורה: מכלל שהוא טמא - כלומר מקבל טומאה: בשלמא התם - גבי שולחן איצטריך לאשמועינן דמקבל טומאה משום פירכיה דריש לקיש: לנחת - שאינו מטלטל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה דכתיב גבי שרצים מכל כלי עץ או עור או שק (ויקרא י״א:ל״ב) מה שק מיטלטל מלא וריקם: שמגביהין אותו - הלכך מיטלטל מלא וריקם הוא: חום ביום הלקחו - משמע כשמסלקים היה חום: כתבניתם - אארון ושולחן ומנורה כתיב וכתיב אשר אתה מראה בהר אלמא הראוהו: הכי נמי - דמשכן של אש ירד מן השמים בתמיה: הכא כתיב כמשפטו - משמע הלכותיו נאמרו לו: התם כתיב כתבניתם - משמע דהראוהו כמותם: חגור כמין פסיקיא - אזור כרוך אומנים שרוצים לעשות מלאכה נאה חוגרין עצמן שלא יהו נגררין בבגדיהם: ראש חדש - בשעת מולד לבנה אינה נראית כי אם מעט ואינה ניכרת כדאמרינן בראש השנה (דף כ.) כזה ראיתם אם כזה ראיתם: שרצים - לא היה מכיר איזה טמא ואיזה טהור: הלכות שחיטה - לא היה מבין מהיכן היא מוגרמת: וזה אשר תעשה על המזבח - ועשייה תחילת זביחה [היא] וכתיב וזה אלמא הראהו באצבע: פשיטא - דאות אחת מעכבתן דכתיב וכתבתם כתיבה תמה (שבת קג:): קוצו של יוד - רגל ימיני של יוד: הא נמי פשיטא - הא לא נעשית האות: שאין גויל מוקף לה - שמודבקת באות אחרת והיינו דקתני כתב אחד מעכבן כלומר הלכות משפט אות אחת מעכבו למזוזה ותפילין: תוכו של ה' - רגל שבפנים: יריכו - רגל הימנית ל"א תוכו הגויל והחלק שבתוכו ובתפילין קמיירי:אבן היתה לפני המנורה. משנה היא במסכת תמיד (פ"ג מ"ט). מ"ר: סילוקו כסידורו. ולמ"ד אין תנור מקדש (לקמן מנחות דף צה:) לא היה חם בשעת סידורו אלא כלומר רך. מ"ר: הכא כתיב כמשפטו והתם כתיב כתבניתם. ואם תאמר גבי משכן נמי כתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וי"ל דהכא לא כתיב בהר והתם כתיב בהר דמשמע שמן השמים ירדו למשה על ההר. מ"ר: שלשה דברים היו קשין לו למשה כו'. ואם תאמר וליחשוב נמי ההיא דאלו טריפות (חולין דף מב.) דאמר וזאת החיה אשר תאכלו מלמד שתפס הקב"ה כל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תאכל ויש לומר דלא חשיב אלא הך דכתיב זה ויש לתמוה דלא חשיב מחצית השקל דכתיב זה יתנו ואמרינן (שקלים דף ג ומ"ר) כמין מטבע של אש הראהו למשה ויש לומר דלא שייך התם נתקשה אלא משום דלא הוה ידע בשום ענין אם לא היה מראהו. מ"ר: קוצו של יו"ד. פירש בקונטרס רגל ימיני וקשה דהא פשיטא דאין זה אות ומפרש ר"ת דהוא ראשו כפוף כדאמרינן בסמוך מפני מה כפוף ראשו ואם תאמר דאמרינן בהגדת חלק (סנהדרין דף צה:) ונער יכתבם דהיינו יו"ד שאם השליך נער אבן בקיר ועושה רושם עושה יו"ד ויש לומר דכעין יו"ד קאמר ולא יו"ד ממש: