מנחותמד:
טוען את הדף…
״ה׳ עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכׇל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי״. מַתְנִי׳ הַסּוֹלֶת וְהַשֶּׁמֶן אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן, וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן. הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם״ – הָבֵא מִנְחָה, וְאַחַר כָּךְ הָבֵא נְסָכִים. רַבִּי אוֹמֵר: ״זֶבַח וּנְסָכִים״ – הָבֵא זֶבַח, וְאַחַר כָּךְ הָבֵא נְסָכִים. וְרַבִּי נָמֵי הָכְתִיב ״וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם״? הָהוּא מִיבְּעֵי לְ״מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם״ בַּלַּיְלָה, וּ״מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם״ אֲפִילּוּ לְמָחָר. וְרַבָּנַן נָמֵי, הָכְתִיב ״זֶבַח וּנְסָכִים״? הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לִכְדִזְעֵירִי, דְּאָמַר זְעֵירִי: אֵין נְסָכִים מִתְקַדְּשִׁין אֶלָּא בִּשְׁחִיטַת הַזֶּבַח. וְרַבִּי נָמֵי מִיבְּעֵי לֵיהּ לִכְדִזְעֵירִי, וְרַבָּנַן נָמֵי מִיבְּעֵי לְהוּ לְ״מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם״ בַּלַּיְלָה, וּ״מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם״ אֲפִילּוּ לְמָחָר! אֶלָּא, הַיְינוּ טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן, דִּכְתִיב ״עֹלָה וּמִנְחָה״, וְרַבִּי נָמֵי הָכְתִיב ״עֹלָה וּמִנְחָה״? אֶלָּא, בְּבָאִים עִם הַזֶּבַח דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמִנְחָה וְאַחַר כָּךְ נְסָכִים, דְּהָכְתִיב ״עֹלָה וּמִנְחָה״. כִּי פְּלִיגִי בְּבָאִין בִּפְנֵי עַצְמָן, רַבָּנַן סָבְרִי: מִדְּבָאִין עִם הַזֶּבַח – מִנְחָה וְאַחַר כָּךְ נְסָכִים, בִּפְנֵי עַצְמָן נָמֵי – מִנְחָה וְאַחַר כָּךְ נְסָכִים. וְרַבִּי, הָתָם הוּא דְּאַיְּידֵי דְּאַתְחֵיל בַּאֲכִילָה, גָּמַר לַהּ לְכוֹלָּא מִילְּתָא דַּאֲכִילָה, אֲבָל בִּפְנֵי עַצְמָן – נְסָכִים עֲדִיפִי, הוֹאִיל דְּמִיתְאַמְרָא שִׁירָה עֲלַיְיהוּ. הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לְכׇל הַנִּיתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן שֶׁנְּתָנָן בְּמַתָּנָה אַחַת שֶׁכִּיפֵּר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. מַתְנִי׳ הַפָּרִים וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים וְהַשְּׂעִירִים – אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הָיוּ לָהֶם פָּרִים מְרוּבִּים, וְלֹא הָיוּ לָהֶם נְסָכִים – יָבִיא פַּר אֶחָד וּנְסָכִים, וְלֹא יַקְרִיבוּ כּוּלָּם בְּלֹא נְסָכִים. גְּמָ׳ הָנֵי פָּרִים וּכְבָשִׂים דְּהֵיכָא? אִילֵּימָא דְּחַג – ״כַּמִּשְׁפָּט״, ״כְּמִשְׁפָּטָם״ כְּתִיב בְּהוּ! אֶלָּא דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וַעֲצֶרֶת דְּחוֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים.ה' עליהם - אותם שנושאין עליהם שם ה' בתפילין יחיו: מתני' הסולת והשמן - של מנחת נסכים אין מעכבין את היין שאם הביא יין בלא סולת ושמן מנסכן: המתנות כו' - כגון ד' מתנות של חטאת אין מעכבות זו את זו שאם לא נתן אלא אחת כיפר: גמ' הבא מנחה כו' - דמנחת נסכים קריבים תחילה: ואחר כך נסכים - אחר האברים מיד ואחר הנסכים המנחה: מנחתם ונסכיהם בלילה - דמנחת נסכים קריבין בלילה ואי קשיא הא אמרי' בהקומץ [רבה] (לעיל מנחות כו:) דברים שדרכן ליקרב ביום וקחשיב מנחת נסכים מפרש לה בפ' יש קרבנות במסכת תמורה (דף יד.) דהא דקתני ביום בנסכים הבאים עם הזבח והא דקתני בלילה בנסכים הבאין בפני עצמן כגון שהביא זבח בלא נסכים ולאחר זמן הביא הנסכים בפני עצמן יכול להביאן בלילה: ואפילו למחר - אם הביא היום יכול להקריב נסכיו למחר ובלבד שלא יקדשו בכלי מאתמול דאי קדשי נפסלין בלינה כדתניא במסכ' מעילה (דף ט.) קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה: אין הנסכים - הבאין עם הזבח דכל זמן שלא נשחט הזבח אע"פ שהפרישן לשם זבח זה יכול לשנותן לשם זבח אחר אבל לאחר שחיטה אינו יכול לשנותן לשם זבח אחר: עולה ומנחה - משמע אחר העולה מיד יקריב מנחה: על הנסכים אומרים שירה - הלוים במס' ערכין בפרק אין נערכין (ערכין דף יא.): ישפך - שפיכה אחת: כמשפטם - משמע עיכובא: כל הקרבנות האמורים בחומש הפקודים:הסולת והשמן אין מעכבין את היין. משמע הא סולת ושמן מעכבין אהדדי ותימה דהא לא כתיב שום קרא במנחת נסכים ושמא ילפינן ממנחת נדבה דכתיב בה עיכובא לעיל (מנחות דף כז.) וגלויי מילתא בעלמא הוי דגבי מיעוטו מעכב את רובו כתיב קרא גם במנחת נסכים והתם גלי לן קרא: מנחתם ונסכיהם (אפי') בלילה מנחתם ונסכיהם אפילו למחר. בפ"ב דתמורה (דף יד.) מוכח דלמחר נפקא לן דבר יום ביומו מלבד שבתות ה' ודרך הש"ס להביא על פסוק הרהוט בשני דרשות אע"ג דנפקי מקראי אחריני כי ההיא דשבח נעורים לאביה (קדושין דף ג.) וכן מוהתעלמת (ב"מ דף ל.) וכן ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה (גיטין דף כא:) וכן מותר הפסח ושלמים הבאין מחמת הפסח פ"ק דזבחים (דף ט.) ופ"ד דזבחים (דף לז.) ופרק התודה (לקמן מנחות פג:) ופ' מי שהיה טמא (פסחים דף צו:) ופ"ב דבכורות (דף טו.) דדריש אך ולא חלבו ומסיק רבא דאך לאותו ואת בנו הוא דאתא וחלבו מדמו נפקא וכן בשמעתין דתניא בבריית' זבח ונסכים ומסקינן דבסברא פליגי: מנחתם ונסכיהם. פי' בקונט' פ"ק דזבחים (דף ח.) ופרק המזבח מקדש (זבחים פד.) ופ"ב דתמורה (דף יד.) דמנחתם ונסכיהם דפרי החג קדריש וקשה לר"ת היכי משמע מיניה לילה ועוד היכי דרשינן מיניה מנחה ואח"כ נסכים הא קרא דבתריה כתיב לפרים ולאילים ואינם כתובים על הסדר דפרים ואילים קדמי ותו דפריך ורבנן נמי הא בעי ליה ומנחתם וכו' ומאי צריך הא טובא כתיב אלא על כרחין כיון שכולם משונים זה מזה כולהו צריכי לכך נראה לר"ת דדריש מקרא דעצרת פרשת אמור אל הכהנים ואילים שנים יהיו עולה לה' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחוח לה' מדכתב נסכים בין עולה לאשה ש"מ דבאים בלילה כי אשה דהיינו הקטרה ולא מייתורא ונקט מנחה ברישא דדמי לעולה טפי בהקטרה והא דפ"ק דזבחים (דף ח.) דריש מנחתו ונסכים אפי' בלילה ומשמע התם דמייתורא דווקא קדריש והתם גבי נזיר דרש מדכתי' מנחתו ונסכו וכתיב נמי ומנחתם ונסכיהם למחר נמי שמעינן כיון דגלי גבי עצרת תו אין לחלק ותימה והא הני קראי בבאין עם הזבח כתיבי והנהו לא אתו אלא ביום כדאיתא בפ"ב דתמורה (דף יד.) וי"ל דאם אינו ענין בבאין עם הזבח תנהו ענין בבאין לאחר הזבח והא דאמרינן בריש תענית (דף ב:) מה ניסוך המים בלילה דאמר מר ונסכיהם אפי' בלילה משמע דמקרא דפרי החג מייתי שאין ניסוך המים אלא בחג לאו מילתא היא דכיון דגלי לן קרא בעצרת דהוי נסכי צבור ה"ה לכל נסכי צבור וקרא דאיצטריך בנזיר דהוי נסכי יחיד: כיון דמתאמרא שירה עלייהו. פי' להביאם עם הזבח אבל בפני עצמו בעיא היא פ' אין נערכין (ערכין יב.) ומ"מ אף בלאו זבח עדיפי כיון שהיו ראויין לשירה ולבא עם הזבח: ודם זבחיך ישפך. פ' בית שמאי (זבחים דף לו:) מעיקרא דריש מהאי קרא ולא קאי לבסוף: כמשפט כמשפטם. וביום ראשון דלא כתיב כמשפט כתיב ביה יהיו: אלא דר"ח ועצרת דכתיב בחומש הפקודים. ואע"ג דכתיב יהיו לכם לאו עלייהו קאי והא דלא פריך מפסח כי היכי דפריך מהני דהא כתיב ביה יהיו ורש"י פי' ביחזקאל דהא דכתיב גבי פסח ז' פרים וז' אילים ליום דלז' ימי פסח קאמר פר ואיל ליום דאם לא מצא שנים בכל יום מביא אחד והשתא ניחא שפיר דהא לא מעכבי אהדדי ותימה דהא כתיב ביה יהיו ואין לומר דקאי אכבשים ולא אפרים ואילים דגבי עצרת לא קאמרינן הכי והא דנקט בסמוך אילים דהכא והכא לא מעכבי הא אינהו מעכבי ה"נ מצי למינקט כבשים ולא דמי לקודש יהיו דגבי לחם דפליגי ר"ע ובן ננס (לקמן מנחות דף מה:) אהייא קאי אי אכבשים אי אלחם אבל אתרוייהו פשיטא להו דלא קאי אע"ג דכתיב בחד קרא היינו כבשים ללחם אבל כבשים אהדדי ה"נ דמעכבי כדתנן בהקומץ רבה (לעיל מנחות כז.) ב' כבשי עצרת מעכבין זה את זה וכן ב' חלות ולא מסתברא נמי למימר דהוייה דפסח לא קיימא אלא אתמימים דלהא לא איצטריך קרא דבעלי מומין פשיטא דפסולין ונ"ל דלשום דרשא אתא דלא מסתבר לדורשו בעיכוב כיון דלא מישתמיט הש"ס ובספרי דורש גבי פסח הרי שמצא פרים ולא מצא אילים אילים ולא מצא כבשים שומע אני שלא יקריב עד שימצא כולן ת"ל שבעת ימים תקריבו אשה אפילו אחד מהן יכול אפי' כולן מצויין ת"ל פרים בני בקר שנים ואיל אחד ומיהו הא דקאמר שומע אני שלא יקריב עד שימצא כולן על כרחין לאו משום דסמיך איהיו דגבי עצרת דריש נמי הכי התם וכן בחג אע"ג דכתיב ביה כמשפט וכו' ואכל חד מייתי קרא דשבעת ימים ואע"ג דלא כתיב לא בעצרת ולא בחג: