מנחותצז.
טוען את הדף…
לְבִזְבְּזָיו, אוֹ בְּשֶׁלֹּא חִיפָּה אֶת לְבִזְבְּזָיו? וְאָמַר לֵיהּ: לָא שְׁנָא צִיפּוּי עוֹמֵד, וְלָא שְׁנָא צִיפּוּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד, לָא שְׁנָא חִיפָּה אֶת לְבִזְבְּזָיו, וְלָא שְׁנָא לָא חִיפָּה לְבִזְבְּזָיו. וְכִי תֵּימָא, עֲצֵי שִׁיטִּים חֲשִׁיבִי וְלָא בָּטְלִי – הָנִיחָא לְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְלֵי אֶכְּסְלָגוֹס הַבָּאִים מִמְּדִינַת הַיָּם, אֲבָל כְּלִי מִסְמָס חֲשִׁיבִי וְלָא בָּטְלִי – שַׁפִּיר. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: כְּלֵי מִסְמָס נָמֵי בָּטְלִי, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? שָׁאנֵי שׁוּלְחָן, דְּרַחֲמָנָא קַרְיֵיהּ ״עֵץ״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ אׇרְכּוֹ שְׁתַּיִם אַמּוֹת וּמִקְצֹעוֹתָיו לוֹ וְאׇרְכּוֹ וְקִירֹתָיו עֵץ וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה׳״. פָּתַח בַּמִּזְבֵּחַ וְסִיֵּים בַּשּׁוּלְחָן? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים – מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עַל אָדָם, וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים – שׁוּלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו. אַרְבָּעָה סְנִיפִין שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם [וְכוּ׳]. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב קַטִּינָא: אָמַר קְרָא ״וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו״. ״קְעָרֹתָיו״ – אֵלּוּ דְּפוּסִין, ״כַּפֹּתָיו״ – אֵלּוּ בָּזִיכִין, ״קְשׂוֹתָיו״ – אֵלּוּ סְנִיפִין, ״וּמְנַקִּיֹּתָיו״ – אֵלּוּ קָנִים, ״אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן״ – שֶׁמְּסַכְּכִין בָּהֶן אֶת הַלֶּחֶם. מוֹתֵיב רָבָא: לֹא סִידּוּר הַקָּנִים וְלֹא נְטִילָתָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא, אַמַּאי אֵין דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת? הֲדַר אָמַר רָבָא: לָאו מִילְּתָא הִיא דַּאֲמַרִי, דִּתְנַן, כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת – אֵינָהּ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. וְהָנֵי נָמֵי אֶפְשָׁר דְּלָא דָּחֵי שַׁבָּת עֲלַיְיהוּ. טַעְמָא מַאי? דְּלָא לִיעַפַּשׁ לֶחֶם, בְּכִי הַאי שִׁיעוּרָא לָא מִיעַפַּשׁ. כִּדְתַנְיָא: כֵּיצַד? נִכְנַס מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְשֹׁמְטָן, וּמַנִּיחָן לְאׇרְכּוֹ שֶׁל שׁוּלְחָן, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת נִכְנָס, מַגְבִּיהַּ רָאשֶׁיהָ שֶׁל חַלָּה וּמַכְנִיס קָנֶה תַּחְתֶּיהָ, וְחוֹזֵר וּמַגְבִּיהַּ רָאשֶׁיהָ שֶׁל חַלָּה וּמַכְנִיס קָנֶה תַּחְתֶּיהָ. אַרְבָּעָה חַלּוֹת צְרִיכוֹת שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה קָנִים, הָעֶלְיוֹנָה – אֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא שְׁנַיִם, לְפִי שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַשּׂאוֹי; הַתַּחְתּוֹנָה – אֵינָהּ צְרִיכָה כׇּל עִיקָּר, לְפִי שֶׁמּוּנַּחַת עַל טׇהֳרוֹ שֶׁל שׁוּלְחָן. תְּנַן הָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל אַמּוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ בֵּינוֹנִיּוֹת, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב, וְהַקֶּרֶן, וְהַסּוֹבֵב, וְהַיְּסוֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַמַּת בִּנְיָן שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְשֶׁל כֵּלִים חֲמִשָּׁה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בָּאַמּוֹת אַמָּה אַמָּה וָטֹפַחלבזבזין - שפה סביב לשולחן והיא מסגרת: וכי תימא - עצי שיטין דשולחן חשיבי ולא בטלי ולא מקבלי טומאה אגב ציפוי אי לאו דמגביהין אותן: לא שנו - דגבי חיפן בשייש דאזלינן בתר ציפוי אלא בכלי עץ אכסלגוס דלא חשיב כמסמס: מקצעותיו לו - שהיה מרובע: שולחנו של אדם מכפר - עליו. דנותן פרוסה לאורחים: מנא הני מילי - דעבדינן סניפין: דפוסין - שנערך ונילוש ונאפה בהן כדאמר בריש פירקין: קשותיו אלו סניפין - מריבוייא דקרא לישנא אחרינא שמקשה הלחם ומחזקו שלא ישבר ולא מפי השמועה: מנקיות אלו הקנים - שמנקין הלחם מעיפוש: שמסככין בהן את הלחם - שעל הלחם מסככין הקנים בין חלה לחבירתה: לא סידור הקנים כו' - ואי ס"ד סידור קנים דאורייתא כדמפקת לעיל: אמאי לא דחי שבת - דאף על גב דאין שבות במקדש האי טלטול לאו משום שבות הוא אלא דמיחזי כבונה וסותר: אפשר - דלא דחי עלייהו שבת: דטעמא מאי - משוי להו לקנים משום עיפוש: בכי האי שיעורא - ששומטן מערב שבת ערבית ולמחר בחצי היום מסלקו ומסדר אחרים בלא קנים ולמוצאי שבת מסדר הקנים בכי האי שיעורא דהוי חצי יום לזו וחצי יום לזו לא מיעפשה: כדתניא - דלמוצאי שבת מסדר קנים ומגביה ראשה של חלה השניה ונותן שלשה קנים על התחתונה אחת מכאן ואחת מכאן ואחת באמצע וכן על השנית בין לחם ללחם: ארבעה חלות - אמצעיות לכל סדר צריכות שלשה קנים תחת כל אחת ואחת הרי י"ב קנים והעליונה אין צריך אלא שני קנים לפי שאין משוי עליה שיכבידנה על שלמטה הימנה: על טהרו של שלחן - ולא מיעפש: בבינוניות - של ששה טפחים ולקמן מפרש לה אמאי קרי לה בינונית משום דאיכא דבצירא ואיכא דטפיא: חוץ ממזבח הזהב - שהיה אמה על אמה והקרן של מזבח העולה שהיו לו לארבע פינותיו ארבע אבנים של אמה גובה ואמה על אמה עובי ואותה אמה היתה באמה בת חמש טפחים ולקמן מפרש אי דגובה אי דאורך ורוחב: היסוד והסובב - של מזבח העולה וכולהו מפרש לקמן: אמת בנין - כגון חומת הבית ומזבח העולה: אמת כלים - ארון ושולחן ומזבח הזהב: (אמה וטופח על אותה אמה תהא צריך להוסיף טפח דהוה בת חמש שחסירה טפח מאמה: מדות המזבח - מזבח העולה: באמות אמה אמה וטופח - באמות בינוניות יהא אמה אמה וטפח דאמותיו והן בשל חמש דהויא לה של ששה אמה וטפח באלו:כלי אכסלגוס. שם מקום דבפרק דם חטאת (זבחים דף צד.) מייתי לה גבי עורות: שאני שולחן דרחמנא קרייה עץ. תימה דבסוף חומר בקודש (חגיגה דף כו:) תנן כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב והמזבח הנחושת מפני שהן כקרקע דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מפני שהן מצופין ומפרש בגמרא וחכמים מטמאין מפני שהן מצופין והשתא מה בכך הא רחמנא קרייה נמי למזבח עץ דכתיב והמזבח עץ שלש אמות ועוד קשה דהכא משמע דציפוי לא בטל גבי שולחן ודולבקי היכא דלא שייר כלום ולאידך לישנא קאמר התם דחכמים לדברי רבי אליעזר קאמרי ליה מאי דעתיך דמטהרת להו מטעם קרקע ולא מטעם עץ משום דמצופין מבטל בטיל ציפויין גבייהו ויש לך לטהר מטעם עץ וי"ל דהא דכתיב המזבח עץ לאו אמזבח קאי אלא כדמתרגם יונתן פתורא דלקבל מדבחא ואידך לישנא סבר דאפילו לא קאי אשולחן מ"מ מדאפקיה לשולחן בלשון מזבח שמע מינה דמזבח נמי בטל ציפויו כציפוי השולחן אי נמי היינו טעמא דבטל ציפוי גבייהו כדמפרש התם טעמא דמתניתין דלא בעי טבילה מזבח הנחשת דכתיב מזבח אדמה מזבח הזהב דכתיב המנורה והמזבחות מדאיתקיש מזבחות זו לזו: המזבח עץ שלש אמות. אין שיעור זה לא למזבח ולא לשולחן ושמא זה היה גובהן של סניפין: שלחנו מכפר עליו. דגדולה לגימא (סנהדרין דף קג:): קשותיו אלו סניפין. לר' יוסי קשה מה ידרוש כדפרישית לעיל (מנחות דף צו: ושם ד"ה לא): לא סידור הקנים כו'. ואף על גב דאין שבות במקדש האי טלטול לאו משום שבות הוא אלא משום דמיחזי כבונה וסותר כך פירש בקונטרס ולא משמע כן בריש כל הכלים (שבת דף קכג: ושם) דאמר קנים קודם התרת כלים נשנו משמע דליכא אלא איסור בעלמא ואשכחן נמי שבות דאסרו במקדש כגון ציר העליון שמא יתקע נגר המונח בפ' בתרא דעירובין (דף קב. ושם): לאורכו של שולחן. על הרצפה היה מניחו לאורך השולחן דעל השולחן לא היה מקום פנוי למדוד הקנים לאורכן: תנן התם ר' מאיר אומר כו'. משנה היא במסכת כלים פרק כל [כלי] בעלי בתים: באמות אמה אמה וטופח. פירוש מדת המזבח יהיה באותן אמות שאמה בינונית תחזיק מהן אמה וטפח: