מנחותח.
טוען את הדף…
וְאִם אִיתַהּ, לֵילַף מִדָּם? וְכִי תֵּימָא: רַבִּי אֶלְעָזָר מִילְּתָא מִמִּילְּתָא לָא גָּמַר? וְהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנְחָה שֶׁקְּמָצָהּ בַּהֵיכָל כְּשֵׁרָה, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּסִילּוּק בָּזִיכִין. מִנְחָה מִמִּנְחָה יָלֵיף, מִנְחָה מִדָּם לָא יָלֵיף. וּמִנְחָה מִמִּנְחָה מִי יָלֵיף? וְהָתַנְיָא: עַד שֶׁלֹּא פֵּרְקָהּ נִפְרַס לַחְמָהּ – הַלֶּחֶם פָּסוּל, וְאֵין מַקְטִיר עָלָיו אֶת הַבָּזִיכִין. מִשֶּׁפֵּרְקָהּ נִפְרַס לַחְמָהּ – הַלֶּחֶם פָּסוּל, וּמַקְטִיר עָלָיו אֶת הַבָּזִיכִין. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא פֵּרְקָהּ מַמָּשׁ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ לְפָרֵק, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרְקָהּ, כְּמִי שֶׁפֵּרְקָהּ דָּמְיָא. וְאַמַּאי? תֶּיהְוֵי כְּמִנְחָה שֶׁחָסְרָה קוֹדֶם קְמִיצָה! הָא לָא קַשְׁיָא, מִנְחָה לָא בְּרִיר (בְּרֵירָה) קוֹמֶץ דִּידַהּ, וְהָא בְּרִיר (בְּרֵירָה) קוֹמֶץ דִּידַהּ, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ לְפָרֵק – כְּמַאן דְּפָרְקַהּ דָּמְיָא. אֶלָּא מֵעַתָּה, תֶּיהְוֵי כְּשִׁירַיִם שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה לְהַקְטָרָה, דְּאֵין מַקְטִירִין קוֹמֶץ עֲלֵיהֶן! לָאו פְּלוּגְתָּא נִינְהוּ? רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר: שִׁירַיִם שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה לְהַקְטָרָה – מַקְטִיר קוֹמֶץ עֲלֵיהֶן. גּוּפָא: חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינָהּ קְדוֹשָׁה לַחֲצָאִין, וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: מִתּוֹךְ שֶׁקְּרֵבָה לַחֲצָאִין, קְדוֹשָׁה לַחֲצָאִין. אָמַר רַבִּי אַחָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן? אָמַר קְרָא: ״מִנְחָה מַחֲצִיתָהּ״, הָבֵיא מִנְחָה וְאַחַר כָּךְ חֳצֵיהוּ. מֵיתִיבִי: חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא הָיוּ בָּאוֹת חֲצָאִין, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ; וְתַנְיָא: אִילּוּ נֶאֱמַר ״מִנְחָה מַחֲצִית״, הָיִיתִי אוֹמֵר: מֵבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ שַׁחֲרִית וּמַקְרִיב, חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ עַרְבִית וּמַקְרִיב; תַּלְמוּד לוֹמַר ״מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר״ – מֶחֱצָה מִשָּׁלֵם הוּא מֵבִיא. לְמִצְוָה. אֲמַר לֵיהּ רַב גְּבִיהָא מִבֵּי כְתִיל לְרַב אָשֵׁי: וְהָא ״חוּקָּה״ כְּתִיב בַּהּ, אֲמַר לֵיהּ: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לַהֲבִיאָהּ שָׁלֵם מִבֵּיתוֹ. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָא אִיתְּמַר: הִפְרִישׁ חֲצִי עִשָּׂרוֹן, וְדַעְתּוֹ לְהוֹסִיף – רַב אָמַר: אֵינוֹ קָדוֹשׁ, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: קָדוֹשׁ. וְאִם אִיתָא, לֵילַף מֵחֲבִיתִּין! וְכִי תֵּימָא, רַבִּי יוֹחָנָן מִילְּתָא מִמִּילְּתָא לָא יָלֵיף, וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן בַּהֵיכָל כְּשֵׁירִין, דִּכְתִיב: ״וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״, שֶׁלֹּא יְהֵא טָפֵל חָמוּר מֵעִיקָּר. דַּעְתּוֹ לְהוֹסִיף שָׁאנֵי, דְּתַנְיָא: ״מְלֵאִים״ – אֵין ״מְלֵאִים״ אֶלָּא שְׁלֵמִים (כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ עַד שֶׁיְּהֵא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם), וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לְהוֹסִיף, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁדַּעְתּוֹ לְהוֹסִיף – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָדוֹשׁ. וְרַב, בְּחָבִיתִין כְּמַאן סְבִירָא לֵיהּ? אִי כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, לֵילַף מֵחֲבִיתִּין! וְכִי תֵּימָא רַב מִילְּתָא מִמִּילְּתָא לָא יָלֵיף, וְהָאָמַר רַב: מִנְחָה קְדוֹשָׁה בְּלֹא שֶׁמֶן (וּבְלֹא לְבוֹנָה) – שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּלֶחֶם הַפָּנִים. בְּלֹא לְבוֹנָה – שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמִנְחַת נְסָכִים. בְּלֹא שֶׁמֶן וּבְלֹא לְבוֹנָה – שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמִנְחַת חוֹטֵא, עַל כׇּרְחָיךְ רַב כְּרַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לֵיהּ. גּוּפָא, אָמַר רַב: מִנְחָה קְדוֹשָׁה בְּלֹא שֶׁמֶן, וְאֵין דִּינָה כְּעִשָּׂרוֹן חָסֵר – שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּלֶחֶם הַפָּנִים. בְּלֹא לְבוֹנָה – שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמִנְחַת נְסָכִים. בְּלֹא שֶׁמֶן וּבְלֹא לְבוֹנָה – שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמִנְחַת חוֹטֵא. וְשֶׁמֶן וּלְבוֹנָה קׇדְשִׁי הַאי בְּלָא הַאי וְהַאי בְּלָא הַאי; שֶׁמֶן – שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּלוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, לְבוֹנָה – שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּלְבוֹנָה הַבָּאָה בְּבָזִיכִין, וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר:ואם איתא - דדם לא קידש לחצאין לילף מנחה מדם: שקמצה בהיכל כשרה - ואע"ג דדינה בעזרה כשאר קרבנות: שכן מצינו בסילוק בזיכין - דהיא בהיכל אלמא דאיכא קמיצה בהיכל דסילוק היינו קמיצה: עד שלא פרקה - למערכת לחם הפנים בשבת: הלחם פסול - דהויא לה מנחה שחסרה קודם קמיצה ואמרינן לקמן (מנחות דף ט:) מן המנחה פרט לשחסרה ובלחם הפנים גופיה אמר לקמן (מנחות דף יב:) [קדש קדשים] היא שאם נפרסה אחת מחלותיה כולן פסולות: משפרקה נפרס לחמה הלחם פסול - אף ע"ג דלאחר סילוק (מצה) נפרס פסולה דהוי שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה ואמרינן לקמן (מנחות דף ט:) דאע"ג דמקטירין קומץ עלייהו שיריים אסורים באכילה: ומקטיר עליו בזיכין - [דלא] גמרינן ממנחה: הגיע זמנה לפרק - שעברו שש שעות כדאמר בפרק תמיד נשחט (פסחים נח.) מוספין בשש בזיכין בשבע: קודם קמיצה - דהא עדיין לא פירקה ומיפסל דהא אמר לקמן מן המנחה פרט לכשחסרה מכשיעור אלמא לא יליף מנחה ממנחה: לעולם מנחה ממנחה יליף ולא דמי לחם הפנים לשאר מנחות דמנחה לא בריר קומץ דידה שהכל ביחד הלכך קודם קמיצה ליכא למימר כמאן דקמצה דמיא דהא מחוסר מעשה: אבל לחם הפנים בריר קומץ דידהו - דקאי בבזיכין באפי נפשיה הלכך משהגיע זמנה לפרוק כמאן דקמצה דמיא: ולא פלוגתא היא - לקמן בשמעתין: מנחה מחציתה - מנחה תמיד מחציתה בבקר וגומר הביא מנחה שלימה של עשרון דאין מנחה פחותה מעשרון ואח"כ חוציהו: מחיצתה - משמע מחציתה של שלימה זו שלפניו: ומשני כי מצריך קרא להביא שלם למצוה בעלמא ולעולם אם קדשה לחצאין מקודש ואינה יוצאה שוב לחולין: והא חוקה כתיב בה - חק עולם לה' וגו' (ויקרא ו׳:ט״ו) דמשמע מתוך שלם: אלא להביא עשרון שלם מביתו - אבל לענין קידוש בכלי שרת אם רצה מקדש לחצאין: ודעתו להוסיף - להשלים עשרון כדאמרינן לקמן בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף קג.) דאין מנחה פחותה מעשרון דהאומר הרי עלי חצי עשרון מביא עשרון שלם: ואם איתא - דגבי חביתין אינו קדוש: ושחטו - בשלמים כתיב: פתח אהל מועד - בעזרה וכיון שעזרה כשרה כל שכן דהיכל (שלם) כשר דלא תהא עזרה שהיא טפל חמורה מן העיקר אלמא יליף היכל מעזרה: מלאים - שניהם מלאים סלת: אין מלאים - שהיו מלאים ממש המזרקים סלת אלא מלאים כל העשרונות שקדשו בתוכו שלמים היו: ורב - דאמר במפריש חצי עשרון שאינו קדוש: מחביתין - ולקדוש: מילתא ממילתא לא יליף - הילכך שאר מנחות לא אמר דליהוו כחביתין דחביתין דין הוא דלקדשו לחצאין אבל שאר מנחה לא: מנחה קדושה בלא שמן - אם נתן עשרון סולת בכלי שרת אע"פ שאין שם שמן ולא יצא לחולין וצריך להביא שמן ולהקריבה: שכן מצינו בלחם הפנים - שהיא מנחה ואין בה שמן אבל לבונה יש בה כגון בזיכין: מנחת נסכים - הבאין עם כל הזבח כדכתיב בתמיד (במדבר כ״ח:ה׳) עשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן וגו' ואין בה לבונה: על כרחך כרבי יוחנן ס"ל - בחביתין דלא קדשה הלכך גמר שאר מנחות מחביתין: האי בלא האי - שמן בלא סלת ובלא לבונה ולבונה בלא שמן וסלת שכן מצינו בבזיכין שמקדשין את הלבונה בלא שמן וסלת ואי קשיא הא אתי לחם הפנים בהדייהו לאו פירכא היא שהרי אינו מתקדש עם הלבונה בבזיכין ומיהו אשכחן דכלי שרת מקדשין לבונה שבתוכן בלא שמן וסולת:ואם איתא לילף מדם. וא"ת והא בדם ליכא מתוך והכא איכא מתוך ובשאר מנחות משמע דמודה רבי אלעזר דאין קדושה לחצאין כיון דלא קרבין לחצאין ומיהו יש לפרש דדם נמי קרב לחצאין שיש ד' מתנות וז' הזאות דפרה שכל אחת עבודה בפני עצמה ושיעור טבילה דלעיל לאו למעוטי חצי הזאה אלא שיהא בכלי שיעור ז' הזאות והא דאמרינן (בסמוך) גבי הפריש חצי עשרון ודעתו להוסיף דאמר רב אינו קדוש [ופריך] ואי כרבי אלעזר ס"ל לילף מחביתין מצינו לפרש דחשיב ליה דעתו להוסיף כמו טעמא דמתוך וקדוש לחצאין ועוד דאפילו ליכא מתוך בשאר מנחות מ"מ כיון דקדשי חביתין לחצאין מאיזה טעם שיהיה ילפינן שאר מנחות מינייהו אי נמי הא דנקט רבי אלעזר טעמא דמתוך משום דרבי יוחנן נקטיה דאפילו פלגיתו בשאר מנחות בחביתין אודו לי מיהת מטעם מתוך: מנחה שנקמצה בהיכל כשרה שכן מצינו בסילוק בזיכין. ואם תאמר אמאי לא קאמר כדי שלא יהא טפל חמור מן העיקר כדאמר בסמוך גבי שלמים ששחטן בהיכל וגבי כהנים נכנסין בהיכל ואוכלים קדשי קדשים ושירי מנחות י"ל דהתם כתיב (ויקרא ג) פתח אהל מועד (שם ו) בחצר אהל מועד שייך למימר שלא יהא טפל חמור מן העיקר לפי שתלה הכתוב באהל מועד: מקטיר עליו את הבזיכין. פירש בקונטרס דלא גמרינן ממנחה ולא היה לו לפרש כן דלקמן (מנחות דף ט:) פריך מינה למ"ד שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטיר קומץ עליהן ומשני רבי אלעזר היא גם שמועה זו א' אפשר ליישב: מאי טעמא דרבי יוחנן. וא"ת לימא משום דיליף מדם ושמא קבלה היה בידו טעם זה אי נמי כדפרישית לעיל דלאפוקי דרבי יוחנן מפרש ר' אלעזר טעמא דמתוך (ראשון ראשון קדוש ולית ליה דרבי יוסי):