Menachot 2b · Talmud

וּנְדָבָה מִי שְׁרֵי לְשַׁנּוֹיֵי בַּהּ? לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁירוֹת, וְעָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. שֶׁאֵין הַמְּנָחוֹת דּוֹמוֹת לִזְבָחִים, שֶׁהַקּוֹמֵץ מַחֲבַת לְשׁוּם מַרְחֶשֶׁת – מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ לְשׁוּם מַחֲבַת, חֲרֵיבָה לְשׁוּם בְּלוּלָה – מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ לְשׁוּם חֲרֵיבָה. אֲבָל בִּזְבָחִים אֵינוֹ כֵן, שְׁחִיטָה אַחַת לְכוּלָּן, וּזְרִיקָה אַחַת לְכוּלָּן, וְקַבָּלָה אַחַת לְכוּלָּן. הָנִיחָא לְרַב אָשֵׁי, דְּאָמַר: כָּאן בְּקוֹמֵץ מַחֲבַת לְשׁוּם מַרְחֶשֶׁת, כָּאן בְּקוֹמֵץ מִנְחַת מַחֲבַת לְשׁוּם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת – מַתְנִיתִין מִנְחָה לְשׁוּם מִנְחָה הִיא. אֶלָּא לְרַבָּה וְרָבָא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְכִי תֵימָא, כִּדְקָא מְשַׁנֵּי רַבָּה: כָּאן בְּשִׁינּוּי קֹדֶשׁ, כָּאן בְּשִׁינּוּי בְּעָלִים – הָא מַתְנִיתִין שִׁינּוּי קוֹדֶשׁ הוּא, דְּקָתָנֵי: ״כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן״ – לְשׁוּם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשׁוּם מִנְחַת נְדָבָה. וְאִי נָמֵי כִּדְקָא מְשַׁנֵּי רָבָא: כָּאן בְּקוֹמֵץ מִנְחָה לְשׁוּם מִנְחָה, כָּאן בְּקוֹמֵץ מִנְחָה לְשׁוּם זֶבַח – הָא מַתְנִיתִין מִנְחָה לְשׁוּם מִנְחָה הִיא, דְּקָתָנֵי: ״שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן״ – לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא. אֶלָּא לְרַבָּה וְרָבָא מְחַוַּורְתָּא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְרָמֵי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא כְּחַטָּאת וּכְאָשָׁם״ – יֵשׁ מֵהֶן כְּחַטָּאת, וְיֵשׁ מֵהֶן כְּאָשָׁם. מִנְחַת חוֹטֵא הֲרֵי הִיא כְּחַטָּאת, לְפִיכָךְ קְמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – פְּסוּלָה, כַּחַטָּאת; מִנְחַת נְדָבָה הֲרֵי הִיא כְּאָשָׁם, לְפִיכָךְ קְמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – כְּשֵׁירָה. וּכְאָשָׁם – מָה אָשָׁם כָּשֵׁר וְאֵינוֹ מְרַצֶּה, אַף מִנְחַת נְדָבָה כְּשֵׁירָה וְאֵינָהּ מְרַצָּה. אָמַר רַבָּה, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ, כָּאן בְּשִׁינּוּי בְּעָלִים. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִכְּדֵי מַחְשָׁבָה דִּפְסַל רַחֲמָנָא הֶקֵּישָׁא הִיא, מָה לִי שִׁינּוּי קוֹדֶשׁ, מָה לִי שִׁינּוּי בְּעָלִים? אֲמַר לֵיהּ: מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין דְּקָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, סְבָרָא הִיא, דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דָּרֵישׁ טַעְמָא דִּקְרָא. מַחְשָׁבָה דְּלָא מִינַּכְרָא – פְּסַל רַחֲמָנָא, מַחְשָׁבָה דְמִינַּכְרָא – לָא פְּסַל רַחֲמָנָא. (סִימָן: עוֹלָה, עוֹלָה, מָלַק וּמִיצָּה, חַטַּאת הָעוֹף, קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, קָדָשִׁים קַלִּים.) אֶלָּא מֵעַתָּה, עוֹלַת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ לְמַעְלָה מִשּׁוּם חַטַּאת הָעוֹף, תְּרַצֶּה? מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ דְּעוֹלַת הָעוֹף הִיא, דְּאִי חַטַּאת הָעוֹף הִיא – לְמַטָּה הֲוֵי עָבֵיד לַהּ. אַטּוּ חַטַּאת הָעוֹף לְמַעְלָה מִי לֵיתָא? הָאָמַר מָר: מְלִיקָה בְּכׇל מָקוֹם בַּמִּזְבֵּחַ כְּשֵׁרָה! עוֹלַת הָעוֹף שֶׁמִּיצָּה דָּמָהּ לְמַעְלָה לְשֵׁם חַטַּאת הָעוֹף תְּרַצֶּה, מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ דְּעוֹלַת הָעוֹף הִיא, דְּאִי חַטַּאת הָעוֹף הִיא – לְמַטָּה הֲוָה עָבֵיד לַהּ הַזָּאָה.

ונדבה מי שרי לשנויי בה - והכתיב אם זבח שלמים קרבנו (ויקרא ג׳:א׳) שתהא זביחה לשם שלמים: רבי שמעון אומר כל המנחות כו' - ואפי' מנחת חוטא: שאין המנחות דומות לזבחים - דבזבחים מודינא דלא עלו: מעשיה מוכיחים - שהוא מכזב דמרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים רכין מחבת צפה ומעשיה קשין בפרק כל המנחות באות מצה (לקמן מנחות דף סג.): מנחת חריבה - דמנחת חוטא (ויקרא ה׳:י״א) ומנחת קנאות דכתיב בהו (במדבר ה׳:ט״ו) לא ישים עליה שמן: בלולה - שאר מנחות והשתא פליגא מתניתין עליה דר' שמעון בתרתי חדא דמתניתין קתני בכל המנחות דלא עלו וחדא דקא פסיל תנא דידן מנחת חוטא לגמרי: אבל בזבחים אינו כן - אין להם מעשה מוכיח הילכך מהני בהו שינוי דלא עלו לשם חובה: הניחא לרב אשי - דמתרץ לקמן כי רמינן דר' שמעון דאמר בדוכתא אחריתי (במתניתין) אדרבי שמעון דהכא ומתרץ להו רב אשי דהא דאמר ר' שמעון עלו באומר הריני קומץ מחבת לשם מרחשת דכיון דלא אדכר שמה דמנחה אלא שמה דמנא דברי רוח בעלמא נינהו והא דקאמר ר' שמעון בעלמא דלא עלו כגון דאידכר שמה דמנחה איכא לאוקומה מתני' כר' שמעון דמתני' דאידכר שמה דמנח' כדמפר' שלא לשמו ולשמו לשם מנחת נדבה לשם מנחת חוטא: אלא לרבה ולרבא - דמשנו לה בטעמי אחריני כדמפרש לקמן מאי איכא למימר: וכי תימא - מתני' מיתוקמא כר' שמעון כדמשני רבה לקמן לטעמיה דר' שמעון כאן בשינוי קדש וכאן בשינוי בעלים הא דאמר רבי שמעון עלו בשינוי קדש כגון מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת דמעשיה מוכיחין שהוא מכזב והא דאמר לא עלו בשינוי בעלים כגון שהביאה ראובן וקמצה כהן לשם שמעון דליכא מעשה מוכיח אי דראובן היא אי דשמעון: והא מתניתין בשינוי קדש - מיירי וקתני דלא עלו דקתני כיצד לשמן ושלא לשמן כגון שקמץ מנחת חוטא לשם מנחת חוטא ולשם נדבה: ואי נמי כדמשני רבא - לטעמא דר' שמעון דהא דאמר עלו בקומץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת משום דכתיב זאת תורת המנחה (ויקרא ו׳:ז׳) תורה אחת לכל המנחות והא דקתני לא עלו בקומץ מנחה לשם זבח ולקמן פריך בקומץ לשם זבח לתכשר נמי דהא מעשיה מוכיחין עליה קאמר ומשני לה לקמן (מנחות דף ג.) והא דנקט לאקשויי במתני' משלא לשמן ה"ה דמצי לאקשויי לשמן ושלא לשמן כדאקשינן לרבה אלא כי סידרא דמתני' נקיט ואזיל: קדש קדשים היא וגו' - במנחה כתיב וקרי לה חטאת ואשם הא כיצד מנחת חוטא הרי היא כחטאת דקי"ל (זבחים דף ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן פסח וחטאת שפסולין לגמרי ובפ"ק דזבחים מפרש טעמא דפסח ולקמן מפרש טעמא דחטאת: ואינו מרצה - לא עלו לשם חובה דבזבחים ר"ש מודה כדקתני לעיל: אף מנחה כו' - וקשיא דר"ש אדרבי שמעון בין במנחת חוטא ובין במנחת נדבה: כאן בשינוי קדש - כדפרישית לעיל: מכדי מחשבה דפסל רחמנא במנחה הקישא הוא - דאיתקיש רחמנא מנחה לזבחים כדכתיב (ויקרא ו׳:י׳) קדש קדשים היא כחטאת וכאשם מה זבחים פסלה בה מחשבה כדכתיב (שם ז) המקריב אותו לא יחשב אף מנחה נמי מה לי שינוי קדש ומה לי שינוי בעלים: מחשבה דלא מינכרא - אם מכזב ואם לאו פסיל רחמנא דחשיב לה מחשבה: אבל מחשבה דמינכרא - לכל שהוא מכזב לא הוי מחשבה הך מחשבה דקדשים הוצאת דיבור בפה הוא כדאמרי' בבבא מציעא (ד' מד.) על כל דבר פשע לחייב על המחשבה כמעשה דאי לאו מוציאו בפה מחשבתו למאי נחייב לה: אי הכי - כיון דמחשבה הגלויה לכל לא פסלה עולת העוף כו': עולת העוף - נעשית למעלה מחוט הסיקרא כדתניא בת"כ ומלק והקטיר ונמצה מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה בראשו של מזבח ומיצוי נמי בהאי קרא כתיב וחטאת העוף למטה והכי מפרש בשחיטת קדשים בפ' קדשי קדשים (זבחים דף סה.): תרצה - תעלה לשם חובה אלמה תנן בשחיטת קדשים בפ' קדשי קדשים (זבחים דף סד:) דלא עלתה: מליקה - לחטאת העוף בכל מקום במזבח כשירה בפ' קדשי קדשים (זבחים דף סג.) והויא לה מחשבה דלא מינכרא משום הכי תנן דלא עלתה: עולת העוף - הכשירה במיצוי דכתיב (ויקרא א) ונמצה דמו על קיר המזבח חטאת העוף הזאה תחילה ואח"כ מיצוי דכתיב והזה מדם החטאת וגו' והנשאר בדם ימצה וגו' (שם ה): למטה הוה עביד לה - כדכתי' (שם) על קיר ומפרש בתורת כהנים זה קיר התחתון: הזאה - אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד בכח והדם ניתז מעצמו מיצוי סוחט בין אצבעותיו ונצוק הדם הולך למרחוק:

שחיטה אחת לכולן. לקמן פריך דחלוקים בשחיטתן דיש בצפון ויש בדרום והא דלא קתני הולכה אחת לכולן משום דאיירי הכא אליבא דרבי שמעון דלא חייש בהולכה בפ"ק דזבחים (דף יד:) משום דהויא עבודה שאפשר לבטלה ורבי שמעון דפליג אהילוך בזבח לא איצטריך לפלוגי בהילוך דמנחות (לקמן מנחות דף יב.) אבל תימה קצת אמאי לא פליג בקבלה דמנחות דאיפשר נמי לבטלה לר"ש כדלקמן פרק הקומץ רבה (מנחות דף כו.) מאי טעמא דרבי שמעון בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת א"כ לא בעו קבלה: זריקה אחת לכולן. ואע"ג דיש במתנה אחת ויש במתן ארבע פי' בקונטרס דתנן אם ניתנו כולן במתנה אחת כיפר ומיהו קשה דהניתנין במתן ד' שנתנן לשם ניתנין במתנה אחת לירצו דמעשיהן מוכיחין כשיתן השניים וי"ל דבשעה שנתן הראשונה שלא לשמו עדיין אין מעשיהן מוכיחין עד שיתן האחרון ובשניה אין מחשבה פוסלת כדתנן בפ' בית שמאי (זבחים דף לו:) דבמתנה אחת כיפר אבל קשה מחטאת לשם עולה דחטאת למעלה בקרנות ובאצבע ועולה למטה ביסוד ובזריקה מן הכלי ועוד קשה מקבלה דאשם קבלתו אף בשמאל וחטאת בימין ואף לרבי שמעון בפ"ב דזבחים (דף כד.) ולקמן בפירקין (מנחות דף י.) ונראה דודאי היה יכול להקשות כן לקמן: מנחת חוטא הרי היא כחטאת. אין זה דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש דאע"ג דחטאת ילפי' למצוה משלמים בפ"ק דזבחים (דף ח.) מכל מקום הא כתיב ביה היא לגופיה לעכב אבל קשה הא דיליף מנחת נדבה מאשם דאינו מרצה ואשם גופיה משלמים ילפינן בפ"ק דזבחים (שם) וי"ל דהך דרשא דהכא אסמכתא בעלמא כדמפרש בזבחים דעיקר קרא לכדר' יהודה בריה דר' חייא [אתי] וילפינן מנחה משלמים בהיקישא דזאת התורה: מכדי מחשבה דפסל רחמנא הקישא הוא. דאע"ג דהקישא דכחטאת וכאשם לאו עיקר מ"מ אתיא בהקישא דזאת התורה וכיון דהקישא הוא מה לי שינוי קודש מה לי שינוי בעלים וא"ת מה מקשי אביי לרבה תיקשי ברייתא גופה דמוכחא שיש חילוק מדמפרש טעמא משום דמעשיה מוכיחין וי"ל דיכול ליישב הברייתא כהני אמוראי דלקמן א"נ קסבר אביי דכיון דשינוי קודש לא פסול משום דמעשיה מוכיחין הוא הדין שינוי בעלים דילפינן משלמים כי ה"ג דמה שלמים לא חלקת לפסול אף מנחה לא תחלוק להכשיר דכי ה"ג דריש תנא דבי חזקיה בפ' אלו נערות (כתובות דף לה.) גבי מכה אדם ומכה בהמה והך סברא דלא חלק אשכחן בפרק קמא דזבחים (דף ז.) גבי שלמים: עולת העוף שמלקה למעלה. קס"ד אע"ג דכשירה כחטאת מכל מקום אין דרך לעשות למעלה שלא יפול הדם לארץ קודם שיבא למטה למצוה:

מנחות ב:

Navigate the library