טוען את הדף…
אֵימָא לָךְ כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ. אִי נָמֵי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא הָתָם, אֶלָּא דְּאִיתְעֲבִיד לֵיהּ צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ, וְלָא צְרִיךְ אַחוֹלֵי שַׁבָּת, אֲבָל הָכָא, דְּלָא אִיתְעֲבִיד לֵיהּ צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ, וּצְרִיךְ לְאַחוֹלֵי שַׁבָּת – אֵימָא כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ. אֶלָּא אָמַר רַבָּה: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד, דִּתְנַן: רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת נִקְצָר בְּיָחִיד, בְּמַגָּל אֶחָד וּבְקוּפָּה אַחַת, וּבַחוֹל – בִּשְׁלֹשָׁה, בְּשָׁלֹשׁ קוּפּוֹת וּבְשָׁלֹשׁ מַגָּלוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד חוֹל – בְּשָׁלֹשׁ קוּפּוֹת וּבְשָׁלֹשׁ מַגָּלוֹת. מִי לָא קָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים הָתָם, כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר – לָא טָרְחִינַן, הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר – לָא טָרְחִינַן. מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָכָא, אֶלָּא דְּלֵיכָּא פַּרְסוֹמֵי מִילְּתָא, אֲבָל הָתָם, דְּאִיכָּא פַּרְסוֹמֵי מִילְּתָא – אֵימָא כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ. אִי נָמֵי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים הָתָם, דְּאִי בְּחַד אִי בִּשְׁלֹשָׁה – צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ מִיתְעֲבִיד כְּהִלְכָתוֹ, אֲבָל הָכָא, דְּלָא אִיתְעֲבִיד כְּהִלְכָתוֹ צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ – אֵימָא כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ. אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי יוֹסֵי אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד, דִּתְנַן: בֵּין שֶׁנִּרְאָה בַּעֲלִיל וּבֵין שֶׁלֹּא נִרְאָה בַּעֲלִיל – מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם נִרְאָה בַּעֲלִיל – אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. מִי לָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר – לָא טָרְחִינַן, הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר – לָא טָרְחִינַן. מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָכָא, אֶלָּא דְּלֵיכָּא נִמְצֵאתָ אַתָּה מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא, אֲבָל הָתָם, דְּנִמְצֵאתָ אַתָּה מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא, אֵימָא כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ. אִי נָמֵי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם, אֶלָּא דְּלֵיכָּא צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ, וְלֹא נִיתְּנָה שַׁבָּת לִדָּחוֹת, אֲבָל הָכָא, דְּאִיכָּא צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ, וְנִיתְּנָה שַׁבָּת לִדָּחוֹת – אֵימָא כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ. אִיתְּמַר: שָׁחַט שְׁתֵּי חַטָּאוֹת שֶׁל צִיבּוּר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא אַחַת. אֲמַר רַבָּה, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אַמֵּי: חַיָּיב עַל הַשְּׁנִיָּה, וּפָטוּר עַל הָרִאשׁוֹנָה. וַאֲפִילּוּ נִתְכַּפֵּר לוֹ בַּשְּׁנִיָּה, וַאֲפִילּוּ נִמְצֵאת רִאשׁוֹנָה כְּחוּשָׁה. וּמִי אָמַר רַבָּה הָכִי? וְהָא אָמַר רַבָּה: הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי חַטָּאוֹת, אַחַת שְׁמֵינָה וְאַחַת כְּחוּשָׁה – שָׁחַט שְׁמֵינָה וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט כְּחוּשָׁה – חַיָּיב, כְּחוּשָׁה וְאַחַר כָּךְ שְׁמֵינָה – פָּטוּר, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: הָבֵא שְׁמֵינָה לְכַתְּחִלָּה וּשְׁחוֹט! אִיבָּעֵית אֵימָא: סְמִי כְּחוּשָׁה מִקַּמָּיְיתָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָהִיא – רַבִּי אַמֵּי אַמְרַהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה כְּחוּשָׁה בִּבְנֵי מֵעַיִין, מַהוּ? בָּתַר מַחְשַׁבְתּוֹ אָזְלִינַן, וְגַבְרָא לְאִיסּוּרָא קָא מִיכַּוֵּין, אוֹ דִלְמָא בָּתַר מַעֲשָׂיו אָזְלִינַן? אֲמַר לֵיהּ: לָאו הַיְינוּ דְּרַבָּה וְרָבָא? דְּאִיתְּמַר: שָׁמַע שֶׁטָּבַע תִּינוֹק בַּיָּם, וּפָרַשׂ מְצוּדָה לְהַעֲלוֹת דָּגִים וְהֶעֱלָה דָּגִים – חַיָּיב. לְהַעֲלוֹת דָּגִים, וְהֶעֱלָה דָּגִים וְתִינוֹק – רָבָא אָמַר: חַיָּיב, וְרַבָּה אָמַר: פָּטוּר. וְעַד כָּאן רַבָּה לָא קָא פָּטַר אֶלָּא כֵּיוָן דְּשָׁמַע, אָמְרִינַן נָמֵי דַּעְתֵּיהּ אַתִּינוֹק, אֲבָל לֹא שָׁמַע – לָא. וְאִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: הַיְינוּ פְּלוּגְתַּיְיהוּ דְּרַבָּה וְרָבָא, דְּאִיתְּמַר: שָׁמַע שֶׁטָּבַע תִּינוֹק בַּיָּם, וּפָרַשׂ מְצוּדָה לְהַעֲלוֹת דָּגִים וְהֶעֱלָה דָּגִים – חַיָּיב, לְהַעֲלוֹת דָּגִים וְהֶעֱלָה תִּינוֹק וְדָגִים – רַבָּה אָמַר: פָּטוּר, וְרָבָא אָמַר: חַיָּיב. רַבָּה אָמַר פָּטוּר – זִיל בָּתַר מַעֲשָׂיו, וְרָבָא אָמַר חַיָּיב – זִיל בָּתַר מַחְשַׁבְתּוֹ. אָמַר רַבָּה: חוֹלֶה שֶׁאֲמָדוּהוּ לִגְרוֹגֶרֶת אַחַת, וְרָצוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וְהֵבִיאוּ עֲשָׂרָה גְּרוֹגְרוֹת בְּבַת אַחַת – פְּטוּרִין, אֲפִילּוּ בְּזֶה אַחַר זֶה, אֲפִילּוּ קָדַם וְהִבְרִיא בָּרִאשׁוֹנָה. בָּעֵי רָבָא: חוֹלֶה שֶׁאֲמָדוּהוּ לִשְׁתֵּי גְּרוֹגְרוֹת, וְיֵשׁ שְׁתֵּי גְּרוֹגְרוֹת בִּשְׁתֵּי עוּקְצִין, וְשָׁלֹשׁ בְּעוֹקֶץ אַחַת – הֵי מִינַּיְיהוּ מַיְיתִינַן? שְׁתַּיִם מַיְיתִינַן, דְּחָזוּ לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא שָׁלֹשׁ מַיְיתִינַן, דְּקָא מְמַעֲטָא קְצִירָה? פְּשִׁיטָא, שָׁלֹשׁ מַיְיתִינַן,אבל - גבי עומר דלא איתעביד צורך גבוה כדאמרינן (ברבי ישמעאל) לעיל דבחמש שביחא מילתא טפי אימא כרבנן ס"ל דאמרי דבשבת עבדינן כל מה דבעי ליה כבחול ואי הוה בעי טפי עבדינן ובחול בשלשה: אבל התם - מילתיה דרבי חנינא דאיכא פרסומי מילתא בשלשה בני אדם טפי מביחיד אימא רבי ישמעאל כרבנן ס"ל ועבדינן בשלשה לפרסם הדבר שקצירת העומר במוצאי ט"ו בניסן מפני הביתוסים שאומרים אין העומר בא אלא באחד בשבת: אבל הכא - לגבי שלש סאין לא איתעביד צורך גבוה כהלכתו אליבא דרבי ישמעאל דקאמר בחמש שביחא מילתא: בין שנראה הלבנה בעליל - לכל העולם: אם נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת - ללכת ולהעיד לב"ד שהרי א"צ כיון דבעליל נראה ב"ד נמי ראוהו: אבל התם - גבי לבנה דאיכא מכשילן לעתיד לבא דזימנין דלא יראה בעליל ויאמרו העדים כמו שראינוהו אנו כן ראוהו ב"ד ולא נחלל שבת ואיכא מכשול דלא יהא חדש נקבע כהלכתו: דליכא צורך גבוה - דאינו קרבן ולא ניתנה שבת לדחות אותו היום משום דבר אחר: אבל הכא דאיכא צורך גבוה - דבחמש שביחא מילתא: וניתנה שבת לדחות - אצל הג' סאין ומגו דנדחה מפני הג' נדחית נמי אצל החמש: שחט בשבת ב' חטאות של ציבור - כגון א' מן שעירי ע"ז ושעירי רגל בשבת שבתוך הרגל: חייב על השניה - חטאת דשוגג הוא כסבור מותר לשוחטן בשבת הואיל ושל ציבור הוא וטעה דכיון דשחט ראשון תו לא חזי האי לציבור: ואפי' נתכפר בשניה - כגון שנשפך דם הראשונה לאחר שחיטת שניה דאיכא למימר ליפטריה לגמרי משום דקמייתא ברשות שחט אע"ג דסוף לא כפר אלא בשניה ושניה נמי הואיל ובה כפר ליפטר עליה אפ"ה חייב אשניה ופטור אראשונה דבתר שחיטה אזלינן: אפי' נמצאת הראשונה כחושה - קודם שחיטת שניה ואיכא משום (מלאכי א׳:ח׳) הקריבהו נא לפחתך ושחט שניה חייב: לפניו - בשבת: ולא עוד - אלא אפי' לכתחילה אומרים לו לאחר שחיטת כחושה הבא שמינה לכתחילה ושחוט: סמי כחושה - ממילתא קמייתא דרבה: ואיבעית אימא - הא קמייתא רבי אמי אמרה וסמי רבה מיניה: בבני מעיין - מתחילה היה נראית שמינה והשתא הוא דמשתכח כחושה ומעיקרא כי שחט לשניה לא שחטה ברשות דהא עדיין לא נמצאת ראשונה כחושה: מהו - ואליבא דרבה קמיבעיא לה דפטר היכא דנמצאת ראשונה כחושה קודם שניה הכא מאי: לאיסורא קמיכוין - כי שחט שניה למילתיה קמיכוין דעדיין לא נודע לו כחישת ראשונה האי לאיסורא איכוין לאו דווקא דהא שוגג סבור מותר לעשות הואיל ושל ציבור הוא אלא לשחיטה אסורה איכוין: בתר מעשה - ואיגלאי למפרע דשפיר עבד: לאו היינו דרבה ורבא - כלומר לתרוייהו חייב דבתר מחשבה אזלינן דעד כאן לא פטר רבה אלא כיון דשמע שטבע תינוק איכא למימר מחשבתו נמי אתינוק הואי: לאו היינו פלוגתייהו - כלומר לרבה פטור ולרבא חייב האי שוחט דטעמא דרבה דפטר לאו משום דשמע אלא משום דאזלינן בתר מעשיו וה"ה אפי' לא שמע והאי דנקט שמע לאשמועינן דאפי' שמע כי העלה דגים בלא תינוק חייב: חולה שאמדוהו לגרוגרת - ואם יאכל אחת ירפא: ואפי' בזה אחר זה - דכולן למצוה נתכוונו פטורין דהזריז לחולה משובח: עוקץ - זנב שהוא תולה בו: דקממעט קצירה - דאין קוצר אלא תלישה אחת:שחט שתי חטאות של ציבור. לא נקט עולות משום דאיכא עולות טובא (כמו שפי') אבל חטאות ליכא אלא אחת ברוב פעמים: ואפי' נתכפר בשניה. לא דמיא לבעיא דבסמוך בתר מחשבתו אזלינן או בתר מעשיו דהתם אם יבא אליהו ויאמר שהיא כחושה בבני מעיים היה מביא שמינה ולא דמי נמי לטעה בדבר מצוה ועשה מצוה: להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב. לא דמי לאופה מיו"ט לחול דבפרק אלו עוברין (פסחים דף מו:) דפטרינן מטעם הואיל ומקלעי ליה אורחין ונימא הכא נמי הואיל ופטר ליה אתינוק פטור נמי אדגים דהתם הוא דאפייתו חזיא לצורך יו"ט אבל הכא צידת דגים לא חזיא בשבת: שתים מייתינן כו'. לא מצי למיפשטה מהא דתניא בפ"ב דביצה (דף יז.) ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד דביו"ט דקיל לא חיישינן ולא דמי לשבת דלא ניתן לדחות והא נמי דשרינן גבי ינוקא דאשפוך חמימיה להחם אגב אימיה בעירובין (דף סח.) היינו על ידי עובד כוכבים כדפירש שם בקונט' וכן [פירש] ר"ח ואפי' מיירי ע"י ישראל ניחא דהכא ליכא אלא איסורא דרבנן ובמקום מילה דהיא גופא דחיא שבת לא גזור: