מנחותצד.
טוען את הדף…
בְּחַיִּים וּבִשְׁחוּטִין, וּבְדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּסְּמִיכָה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: קׇרְבָּנוֹ – לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה. שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה תְּנוּפָה שֶׁנִּתְרַבְּתָה בִּשְׁחוּטִין נִתְמַעֲטָה בְּחוֹבְרִין, סְמִיכָה שֶׁלֹּא נִתְרַבְּתָה בִּשְׁחוּטִין – אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּתְמַעֵט בְּחוֹבְרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״קׇרְבָּנוֹ״, לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה. וְתִתְרַבֶּה תְּנוּפָה בְּחוֹבְרִין מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה סְמִיכָה שֶׁלֹּא נִתְרַבְּתָה בִּשְׁחוּטִין, נִתְרַבְּתָה בְּחוֹבְרִין, תְּנוּפָה שֶׁנִּתְרַבְּתָה בִּשְׁחוּטִין – אֵינוֹ דִּין שֶׁנִּתְרַבְּתָה בְּחוֹבְרִין! מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר, הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לַינְפּוּ כּוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – קָא הָוְיָא חֲצִיצָה, לָינֵיף וְלֶיהְדַּר וְלָינֵיף – ״תְּנוּפָה״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא תְּנוּפוֹת. וּסְמִיכָה בִּשְׁחוּטִין לֵיתַהּ? וְהָתְנַן: בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל רוֹצֶה לְהַקְטִיר, הָיָה עוֹלֶה בַּכֶּבֶשׁ, וְהַסְּגָן בִּימִינוֹ. הִגִּיעַ לְמַחֲצִית הַכֶּבֶשׁ – אָחַז סְגָן בִּימִינוֹ וְהֶעֱלָהוּ, וְהוֹשִׁיט לוֹ הָרִאשׁוֹן הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם וְזוֹרְקָן. הוֹשִׁיט הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן שְׁתֵּי יָדַיִם, נוֹתְנוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל, סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם וְזוֹרְקָן. נִשְׁמַט הַשֵּׁנִי וְהָלַךְ לוֹ, וְכָךְ הָיוּ מוֹשִׁיטִין לוֹ שְׁאָר כׇּל הָאֵבָרִים, סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם וְזוֹרְקָן. וּבִזְמַן שֶׁהוּא רוֹצֶה – הוּא סוֹמֵךְ, וַאֲחֵרִים זוֹרְקִין. אָמַר אַבָּיֵי: הָתָם מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּכֹהֵן גָּדוֹל. הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁתֵּי מִדּוֹת. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נִילּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת אַחַת אַחַת. לֶחֶם הַפָּנִים נִילּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם. וּבִדְפוּס הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן; כְּשֶׁהוּא רוֹדָן, נוֹתְנָן לִדְפוּס כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּילּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת. מִנַּיִן שֶׁאַף שְׁתֵּי הַלֶּחֶם כָּךְ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִהְיֶה״. וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִיָּיתָן שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְשַׂמְתָּ אוֹתָם״. יָכוֹל אַף שְׁתֵּי הַלֶּחֶם כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹתָם״. הַאי ״אוֹתָם״, הָא אַפֵּיקְתֵּיהּ? אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״וְשַׂמְתָּם״! מַאי ״וְשַׂמְתָּ אוֹתָם״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשַׂמְתָּ אוֹתָם״ – בִּדְפוּס. שְׁלֹשָׁה דְּפוּסִין הֵם: נוֹתְנָהּ לִדְפוּס וַעֲדַיִין הִיא בָּצֵק, וּכְמִין דְּפוּס הָיָה לָהּ בַּתַּנּוּר, וּכְשֶׁהוּא רוֹדָהּ נוֹתְנָהּ בַּדְּפוּס כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְקַלְקֵל. וְלַהְדְּרַהּ לִדְפוּס קַמָּא? כֵּיוָן דְּאָפֵי לַהּ, נָפְחָה. אִיתְּמַר: לֶחֶם הַפָּנִים, כֵּיצַד עוֹשִׂין אוֹתוֹ?מתני' בחיין ובשחוטין - בכבשי עצרת: ובדבר שאיו בו רוח חיים - לחם ומנחות: מה שאין כן בסמיכה - דאין נוהגין בשחוטין ואין נוהג אלא בדבר שיש בו רוח חיים: גמ' שיכול - שיהא האחד סומך לכל החבירים והלא דין הוא וכו': בחוברין - בחבירין: נתמעטה בחוברין - שאין כולם צריכין להניף אלא אחד מניף על יד כולם: ותתרבי תנופה בחוברין - שיהא כולם צריכין להניף: תנופה שנתרבית בשחוטין - בין בשלמי צבור בין בשלמי יחיד: קא הוי חציצה - דכי מניף זה ידו ע"י חבירו הויא ידו חוצצת בין יד חבירו לזבח: ליניף - חד והדר ליניף חבריה: תנופה - אחת כתיב אבל בסמיכה לא כתיב סמיכה בהדיא אלא וסמך סתם [יכול] לסמוך והדר לסמוך: והעלהו - לכהן גדול: הושיט הראשון - מאותן י"ב שעסוקים בתמיד וסומך עליהם כהן גדול וזורקן על האישים ונשמט השני והלך לו ובא חבירו שלישי ומושיט לראשון והראשון לכהן גדול: משום יקרא דכהן גדול - שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כולן היה סומך עליהן ולא שתהא סמיכתם נוהגת בשחוטין מן התורה: דפוס - פורמ"א בלע"ז ובגמ' מפרש היאך עשוי: וכשהוא רודה - מן התנור: נותנן בדפוס - כדי שלא יתקלקלו וישברו: גמ' החלה האחת - בלחם הפנים כתיב: ושמת אותם - שימה ראשונה שאתה עושה מהם דהיינו בתנור תהא בלשון אותם דמשמע שהיה נותן שתים בשני דפוסין יחד בתנור: ועדיין היא בצק - נותנה בדפוס שהדפוס עשוי כמין תיבה פרוצה ולמר כמין ספינה רוקדת כדפליגי לקמן ומתקן הבצק בתוך הדפוס שיהא עשוי כעין הדפוס שהלחם היה לו דפנות ותוך: וכמין דפוס היה לה בתנור - והיו מסיקין אותו עם התנור ואופה את הלחם: וכשהוא רודה - מן התנור: וליהדרה - לאחר שרדה לדפוס קמא שתקנה בו: נפחה - וצריכה דפוס גדול מן הראשון:סמיכה שלא נתרבתה בשחוטין. תימה ותתרבה בשחוטין מקל וחומר מתנופה שנתמעטה בחוברין ונתרבתה בשחוטין: קא הויא חציצה. והא דכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף פירשתי לעיל בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף סא:): בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר. משנה היא במסכת תמיד (דף לג:): מתני' שתי הלחם. במשנה ובמקרא קרוי לשון זכר ולשון נקבה דהכא תנן שתי הלחם ובשמואל (א י) כתיב גבי שאול ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם ולעיל פ' ואלו מנחות (מנחות דף עה:) קרי ליה לשון זכר דקאמר בבא מלחם גדול וכתיב (ישעיהו נ״א:י״ד) ולא יחסר לחמו: ובדפוס היה עושה אותן. אית דגרסי טפוס והכל אחד כמו גיטין (דף כו.) טופסי גיטין פורמ"א בלע"ז ואי אפשר לברר אם היה מתקן הלחם מחוץ לדפוס שהיה הדפוס בתוך הלחם או הלחם בפנים ומתוך הסברא נראה שהלחם בתוך הדפוס אבל מדקאמר בגמ' וליהדרה בדפוס קמא ומשני כיון דאפי לה נפחה משמע שהלחם חוץ לדפוס דאי בתוך הדפוס כיון דכמין דפוס היה לה בתנור היכי מינפחה הא אין הדפוס מניחה ועוד דבכל דוכתא משמע שהיו מדביקין את הפת בתנור ואם בתוך הדפוס נתונה אי אפשר להדביקה ומהא דקתני וכשהוא רודן נותנן בדפוס אין לדקדק דשייך רדיה מפני הדפוס ולא מפני שהודבקה בתנור: וכשהוא רודן נותנן בדפוס. הן הקערות של שולחן כדאמר (לקמן מנחות דף צז.) קערותיו אלו דפוסין וכן פירש רש"י בפירושי חומש שהיה נותנו בקערות לאחר אפייה ותימה הא דפליגי לקמן (מנחות דף צה:) באפייתן אי דחיא שבת דלמאן דאמר תנור מקדש דחיא שבת משום דאי אפי לה מאתמול איפסלא בלינה ולמאן דאמר אין תנור מקדש לא דחיא הא בין למר ובין למר קערות נתקדשו כדכתיב בפ' נשא ומשחת בו את אהל מועד ואת ארון העדות את השולחן ואת כל כליו ושמא אע"ג דכתיב גבי שלחן ועשית קערותיו מ"מ כלי השולחן מיהא לא מיקרו אי נמי מאן דמפרש קערותיו אלו הדפוסים קסבר תנור מקדש אבל מאן דאמר אין תנור מקדש היה מפרש דקערותיו היינו קערות שהיו נותנים בהם את הלחם על שתי שולחנות שבאולם אחד מכסף ואחד מזהב על של כסף נותנים לחם הפנים בכניסתן ועל של זהב ביציאתן אבל אין לפרש דעל שולחן של משה שבהיכל היו סודרין בתוך הקערות דאם כן שולחן היה מקדש יותר מחמשה עשר טפחים: ושמת אותם בדפוס. וא"ת והא אפיקתיה לומר שאפייתן שתים שתים ויש לומר דאם כן לכתוב ונתת אותם אבל ושמת משמע שימה בדפוס: