טוען את הדף…
אָבְדוּ כְּבָשִׂים, אָבְדוּ כְּבָשִׂים – אָבַד הַלֶּחֶם. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר, תְּנוּפָה אֵינָהּ עוֹשָׂה זִיקָּה – הֵבִיא לֶחֶם וּכְבָשִׂים וְהוּנְפוּ, וְאָבַד הַלֶּחֶם, וְהֵבִיא לֶחֶם אַחֵר – אוֹתוֹ הַלֶּחֶם טָעוּן תְּנוּפָה, אוֹ אֵינוֹ טָעוּן תְּנוּפָה? אָבְדוּ כְּבָשִׂים – לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּוַדַּאי בָּעֵי תְּנוּפָה; כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ – אָבַד הַלֶּחֶם. וְאַלִּיבָּא דְּבֶן נַנָּס, לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּאָמַר כְּבָשִׂים עִיקָּר. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר לֶחֶם עִיקָּר – מַאי? כֵּיוָן דְּלֶחֶם עִיקָּר – בָּעֵי תְּנוּפָה, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּמַתִּירִין דִּידֵיהּ כְּבָשִׂים נִינְהוּ – לָא צְרִיךְ תְּנוּפָה. תֵּיקוּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: מַאי שְׁנָא שְׁנֵי כְּבָשִׂים דִּמְקַדְּשִׁי לֶחֶם וּמְעַכְּבִי, וּמַאי שְׁנָא שִׁבְעָה כְּבָשִׂים וּפַר וְאֵילִים דְּלָא מְקַדְּשִׁי לֶחֶם וְלָא מְעַכְּבִי? אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְהוּזְקְקוּ זֶה לָזֶה בִּתְנוּפָה. וַהֲרֵי תּוֹדָה דְּלֹא הוּזְקְקוּ זֶה לָזֶה בִּתְנוּפָה, וּמְקַדְּשָׁא וּמְעַכְּבָא! אֶלָּא, כְּתוֹדָה – מָה תּוֹדָה שְׁלָמִים, אַף הָכָא נָמֵי שְׁלָמִים. מִי דָּמֵי? הָתָם לֵיכָּא זְבָחִים אַחֲרִינֵי בַּהֲדֵיהּ, הָכָא דְּאִיכָּא זְבָחִים אַחֲרִינֵי בַּהֲדֵיהּ – לִיקְדְּשׁוּ הָנֵי וְהָנֵי! אֶלָּא, כְּאֵיל נָזִיר – מָה אֵיל נָזִיר, אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא זְבָחִים אַחֲרִינִי, שְׁלָמִים הוּא דִּמְקַדְּשִׁי, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא, הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא. וְהָתָם מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַה׳ עַל סַל הַמַּצּוֹת״ – מְלַמֵּד שֶׁהַסַּל בָּא חוֹבָה לָאַיִל, וּשְׁחִיטַת אַיִל מְקַדְּשָׁן. לְפִיכָךְ, שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – לֹא קָדַשׁוֹ הַלֶּחֶם. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הַבָּאוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן – יוּנְפוּ, וּתְעוּבַּר צוּרָתָן, וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. מָה נַפְשָׁךְ? אִי לַאֲכִילָה אָתְיָין – לֵיכְלִינְהוּ, אִי לִשְׂרֵיפָה אָתְיָין – לִשְׂרְפִינְהוּ לְאַלְתַּר, לְמָה לְהוּ עִיבּוּר צוּרָה? אָמַר רַבָּה: לְעוֹלָם לַאֲכִילָה אָתְיָין, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִזְדַּמְּנוּ לָהֶן כְּבָשִׂים לְשָׁנָה הַבָּאָה, וְיֹאמְרוּ: אֶשְׁתָּקַד לֹא אָכַלְנוּ לֶחֶם בְּלֹא כְּבָשִׂים, עַכְשָׁיו נָמֵי נֵיכוֹל. וְאִינְהוּ לָא יָדְעִי, דְּאֶשְׁתָּקַד לָא הֲווֹ כְּבָשִׂים, אִינְהוּ שָׁרְיָין נַפְשַׁיְיהוּ, הַשְׁתָּא דְּאִיכָּא כְּבָשִׂים – כְּבָשִׂים הוּא דְּשָׁרוּ לְהוּ. אָמַר רַבָּה: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דִּתְנַן: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הֵעִיד בֶּן בּוּכְרִי בְּיַבְנֶה: כׇּל כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹקֵל – אֵינוֹ חוֹטֵא. אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: לֹא כִי, אֶלָּא כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ שׁוֹקֵל – חוֹטֵא, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים דּוֹרְשִׁין מִקְרָא זֶה לְעַצְמָן: ״וְכׇל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל״. הוֹאִיל וְעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ הֵן, הֵיאַךְ נֶאֱכָלִין? הָנֵי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּבָאוֹת עִם הַזֶּבַח – אַטּוּ תּוֹדָה וְלַחְמָהּ מִי לָא מְנַדְּבִי כֹּהֲנִים וְאָכְלִי לְהוּ? אֶלָּא לָאו בְּבָאוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן, וְקָתָנֵי: ״הֵיאַךְ הֵן נֶאֱכָלִין״, אַלְמָא לַאֲכִילָה אָתְיָין. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם בְּבָאוֹת עִם הַזֶּבַח, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ מִתּוֹדָה וְלַחְמָהּ – לַחְמֵי תוֹדָה לָא אִיקְּרוּ ״מִנְחָה״, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אִיקְּרוּ ״מִנְחָה״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה׳״. רַב יוֹסֵף אָמַר: לְעוֹלָם לִשְׂרֵיפָה אָתְיָין, וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא שָׂרְפִינַן – לְפִי שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קָדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם – לָאו מִצְוָתָן בְּכָךְ, הָכָא – דְּמִצְוָתָן בְּכָךְ, לִישְׂרְפִינְהוּ, מִידֵּי דְּהָוֵה אַפַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּיפּוּרִים. אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִזְדַּמְּנוּ לָהֶם כְּבָשִׂים לְאַחַר מִכָּאן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: תִּינַח כׇּל זְמַן הַקְרָבָתָם, לְבָתַר הָכִי לִשְׂרְפִינְהוּ! מַאי ״תְּעוּבַּר צוּרָתָן״ נָמֵי דְּקָתָנֵי? – צוּרַת הַקְרָבָתָם. רָבָא אָמַר: לַאֲכִילָה אָתְיָין, וּגְזֵירָה מִשּׁוּם דְּרַבָּה, וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ, אֶלָּא מִקְּרָא. וְאָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דִּכְתִיב: ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה וְגוֹ׳ בִּכּוּרִים לַה׳״, מָה בִּכּוּרִים בִּפְנֵי עַצְמָן, אַף שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בִּפְנֵי עַצְמָן, וּמִינַּהּ: מָה בִּכּוּרִים לַאֲכִילָה, אַף שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נָמֵי לַאֲכִילָה.בעו תנופה - כבשים האחרים [בעו תנופה] לדברי הכל דמתירין הן ועוד דבהו כתיב תנופה והניף אותם הכהן: מאי שנא שני כבשים - דשלמים דמקדשי לחם כדתניא לקמן בשמעתא (מנחות דף מז.) אין מקדשין הלחם אלא בשחיטה: ומעכבי - אם הוזקקו זה לזה בשחיטה כדאמר ר' יוחנן לעיל ואפי' לא הוזקקו מעכבי לבן ננס: הואיל והוזקקו - שני כבשים ולחם: והא תודה לא הוזקקו - היא ולחמה לתנופה ביחד: ומקדשא - ללחם בשחיטה והיינו דאמרינן קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח בפ' התודה (לקמן מנחות ד' עח:): ומעכבא - דאם אין תודה אין לחם דהא אינן קדושין אלא בשחיטה: ומשני שני כבשי עצרת שלמים - אבל שבעה כבשים ופרים ואילים עולה נינהו כמו איל נזיר שלמים הוא ומקדש הלחם כדמפרש לקמיה: לפיכך - דשחיטת איל מקדשן שחטיה לאיל שלא לשמו לא קדש הלחם דכתיב זבח שלמים על סל המצות אי זביחתו לשם שלמים מקדש את הסל ואי לא לא: הבאות בפני עצמן - אליבא דרבי עקיבא דאמר כבשים אין מעכבין את הלחם: תעובר צורתן - יפסלו בלינה: אי לאכילה אתיין - דלא בעו מתירין ליכלינהו: ואי לשריפה אתיין לשרפינהו לאלתר - הואיל וזו היא עיקר מצוותם: השתא דאיכא כבשים כו' - הלכך הואיל וקדשים מעליא נינהו ומשום גזירה הוא דשרפינן להו לא מצי למשרפינהו עד דליפסלו בלינה: מנא אמינא לה - דלאכילה אתיין אפי' באין בפני עצמן: אינו חוטא - ואע"ג דכתיב (שמות ל) כל העובר על הפקודים וכהנים לא נפקדו אינו חוטא כדפרשינא בפ"ג (לעיל מנחות ד' כא:) דמייתו ומסרי להו לציבור: שאינו שוקל חוטא - דכל הראוי ליפקד קאמר דהיינו מבן כ' שנה ומעלה: לעצמן - להנאתן: שלנו הן - אם אנו נותנים שקלים ללשכה נמצאו באין אף משלנו שהרי כל הקרבנות מן הלשכה באין ורבן יוחנן בן זכאי לא דריש וכל מנחת כהן אלא במנחה שהכהן מביא בפני עצמו מש"ה חוטא: אילימא בבאין שתי הלחם עם הזבח - אמאי קתני היאך הן נאכלין הא ללחמי תודה דמי ותודה ולחמה מי לא מנדבי כהנים ואכלי: התם - גבי קדשים הנשרפין לאו מצותן בכך דמעיקרא לאכילה אתו אלא שאירע בהן פסול כגון נותר או טמא הלכך שבקינהו עד החול ושרפינהו להו: שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן - לאחר שריפת הלחם הילכך משהינן להו שאם יבאו הכבשים יונפו עמהם ואוכלו: זמן הקרבתן - עד תמיד של בין הערבים: לבתר הכי לשרפינהו - אמאי משהינן להו כל הלילה: גזירה משום דרבה - דאמר לעיל גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לשנה הבאה ולאו מטעמיה דהוא אומר לעיל מנא אמינא לה מדתניא העיד בן בוכרי כו': ממושבותיכם וגו' בכורים לה' - הקישן לבכורים: אף שתי הלחם - יכולין לבא בפני עצמן:אבדו כבשים לא תיבעי לך דודאי בעי תנופה. בהדי כבשים אחריני ולא דמי לזו תודה וזו לחמה דאי אבדה התודה אינו מביא אחרת: ומאי שנא שבעה כבשים ופרים ואלים דלא מקדשי ולא מעכבי. אגב מקדשי נקט מעכבי דהא דרשינן לעיל (מנחות ד' מה:) שבעת כבשים אע"פ שאין לחם וה"נ לחם אע"פ שאין שבעה כבשים ומיהו בקונטרס פי' דמיבעיא ליה בתר דהוזקקו זה לזה בשחיטה: לפיכך שחטן שלא לשמן לא קדש הלחם. טפי הוה ניחא למיתני שחטן לשמן דקדש הלחם אלא אשמעינן אע"ג דאחריני לשמן נשחטו לא קדש הלחם: שתי הלחם הבאות בפני עצמן. כמ"ד לחם עיקר: לשרפינהו לאלתר. ואפי' למ"ד (פסחים דף לד:) אפי' פיגול טעון צורה הכא שאני דמצותן בכך: לפי שאין שורפין קדשים בי"ט. הוה מצי למיפרך למוצאי יו"ט לאלתר לשרפינהו דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן: צורת הקרבתן. פירש בקונטרס עד תמיד של בין הערבים מיהו בשמעתא דנתקלקלו הלוים בשיר (ר"ה דף ל:) מפרש דקרבנות ציבור קרבי אחר התמיד ודחו עשה דהשלמה לכך נראה לפרש עד הלילה: מה ביכורים בפני עצמן. ואפילו הכי איצטריך לרבי עקיבא יהיו מתהיינה ללחם דמעכב כבשים: