טוען את הדף…
וְהָא ״בֵּין בֵּין״ קָתָנֵי! קַשְׁיָא. אָמַר מָר: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר פִּגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. מִכְּדֵי, כָּרֵת לָא מִיחַיַּיב עַד שֶׁיִּקְרְבוּ כׇּל הַמַּתִּירִין. דְּאָמַר מָר: ״יֵרָצֶה״ – כְּהַרְצָאַת כָּשֵׁר, כָּךְ הַרְצָאַת פָּסוּל; מָה הַרְצָאַת כָּשֵׁר עַד שֶׁיִּקְרְבוּ כׇּל הַמַּתִּירִין, אַף הַרְצָאַת פָּסוּל עַד שֶׁיִּקְרְבוּ כׇּל הַמַּתִּירִין. וְהַאי, כֵּיוָן דְּחַשֵּׁיב בֵּהּ בִּפְנִים – פַּסְלֵיהּ, כִּי מַדֵּי בְּהֵיכַל – מַיָּא בְּעָלְמָא הוּא דְּקָא מַדֵּי. אָמַר רַבָּה: מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּאַרְבָּעָה פָּרִים וְאַרְבָּעָה שְׂעִירִים. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא פַּר אֶחָד וְשָׂעִיר אֶחָד, לְפַגּוֹלֵי מְרַצֵּי. אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ, וְהָתַנְיָא: אַרְבָּעִים וָשֶׁבַע! לָא קַשְׁיָא, הָא כְּמַאן דְּאָמַר: מְעָרְבִין לִקְרָנוֹת, וְהָא כְּמַאן דְּאָמַר: אֵין מְעָרְבִין. וְהָתַנְיָא: אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה! לָא קַשְׁיָא, הָא כְּמַאן דְּאָמַר: שִׁירַיִם מְעַכְּבִין, הָא כְּמַאן דְּאָמַר: שִׁירַיִם לֹא מְעַכְּבִין. אִיבַּעְיָא לְהוּ: פִּיגֵּל בְּהוֹלָכָה, מַהוּ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹלָכָה כִּקְמִיצָה, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: הוֹלָכָה כְּהַקְטָרָה. בִּשְׁלָמָא לְרֵישׁ לָקִישׁ, אִיכָּא נָמֵי הוֹלָכָה דִּלְבוֹנָה, אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא, קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל עֲבוֹדָה שֶׁאֵינָהּ מַתֶּרֶת, עֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה הִיא לְפַגֵּל עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הֲרֵי שְׁחִיטַת אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים, דַּעֲבוֹדָה שֶׁאֵינָהּ מַתִּירָתָהּ, וּפְלִיגִי. דִּתְנַן: שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל שְׁתֵּי חַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר אֶחָד מִן הַבָּזִיכִין לֶאֱכוֹל שְׁנֵי סְדָרִים לְמָחָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פִּגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בּוֹ כָּרֵת עַד שֶׁיְּפַגֵּל בְּכׇל הַמַּתִּיר. אֲמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ לֶחֶם בְּתַנּוּר קָדוֹשׁ? שְׁחִיטַת כְּבָשִׂים מְקַדְּשָׁא לֵיהּ, וְהַבָּא לְקַדֵּשׁ כְּבָא לְהַתִּיר דָּמֵי. מֵתִיב רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: אֲחֵרִים אוֹמְרִים: הִקְדִּים מוּלִים לַעֲרֵלִים – כָּשֵׁר, הִקְדִּים עֲרֵלִים לְמוּלִים – פָּסוּל. וְקַיְימָא לַן, דְּבַחֲצִי מַתִּיר פְּלִיגִי. אֲמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ דָּם בְּצַוַּאר בְּהֵמָה קָדוֹשׁ? דַּם – סַכִּין מְקַדְּשָׁא לֵיהּ, וְהַבָּא לְקַדֵּשׁ כְּבָא לְהַתִּיר דָּמֵי. תָּא שְׁמַע: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּקְמִיצָה, וּבְמַתַּן כְּלִי, וּבְהִילּוּךְ. מַאי לָאו הִילּוּךְ דְּהַקְטָרָה? לָא, הִילּוּךְ דְּמַתַּן כְּלִי. אִי הָכִי, בְּמַתַּן כְּלִי וּבְהִילּוּךְ? בְּהִילּוּךְ וּבְמַתַּן כְּלִי מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָא לָא קַשְׁיָא, תָּנֵי הָכִי. בָּא לוֹ לְהַקְטָרָה? בָּא לוֹ לְהוֹלָכָה מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָא לָא קַשְׁיָא, כֵּיוָן דְּהוֹלָכָה צוֹרֶךְ דְּהַקְטָרָה הִיא, קָרֵי לַהּ הַקְטָרָה. אֶלָּא, נָתַן אֶת הַקּוֹמֶץ בִּשְׁתִיקָה – הוֹלִיךְ מִיבְּעֵי לֵיהּ! קַשְׁיָא. הִקְטִיר שׁוּמְשׁוּם לֶאֱכוֹל שׁוּמְשׁוּם, עַד שֶׁכָּלָה קוֹמֶץ כּוּלּוֹ – רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא וְרַב שֵׁשֶׁת: חַד אָמַר: פִּיגּוּל, וְחַד אָמַר: פָּסוּל, וְחַד אָמַר: כָּשֵׁר. לֵימָא: מַאן דְּאָמַר פִּיגּוּל – כְּרַבִּי מֵאִיר, וּמַאן דְּאָמַר פָּסוּל – כְּרַבָּנַן, וּמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר – כְּרַבִּי. מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם, אֶלָּא דְּחִישֵּׁב בְּשִׁיעוּרוֹ, אֲבָל הָכָא דְּלֹא חִישֵּׁב בְּשִׁיעוּרוֹ – לָא. וְעַד כָּאן לָא קָא אָמְרִי רַבָּנַן הָתָם, אֶלָּא דְּלָא חַשֵּׁב בֵּיהּ בְּכוּלֵּיהּ מַתִּיר, אֲבָל הָכָא דְּחַשֵּׁב בֵּיהּ בְּכוּלֵּיהּ מַתִּיר – הָכִי נָמֵי דְּפַגֵּיל. וְעַד כָּאן לָא קָא אָמַר רַבִּי הָתָם, אֶלָּא דְּלָא הֲדַר מַלְּיֵיהּ מֵאוֹתָהּ עֲבוֹדָה, אֲבָל הָכָא דַּהֲדַר מַלְּיֵיהּ מֵאוֹתָהּ עֲבוֹדָה – הָכִי נָמֵי דְּפָסֵיל. אֶלָּא, מַאן דְּאָמַר פִּיגּוּל – דִּבְרֵי הַכֹּל, מַאן דְּאָמַר פָּסוּל – דִּבְרֵי הַכֹּל, מַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר – דִּבְרֵי הַכֹּל. מַאן דְּאָמַר פִּיגּוּל דִּבְרֵי הַכֹּל, קָסָבַר: דֶּרֶךְ אֲכִילָה בְּכָךְ, וְדֶרֶךְ הַקְטָרָה בְּכָךְ. וּמַאן דְּאָמַר פָּסוּל דִּבְרֵי הַכֹּל, קָסָבַר: אֵין דֶּרֶךְ אֲכִילָה בְּכָךְ, וְאֵין דֶּרֶךְ הַקְטָרָה בְּכָךְ, וְהָוְיָא לָהּ כְּמִנְחָה שֶׁלֹּא הוּקְטְרָה. וּמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר דִּבְרֵי הַכֹּל, קָסָבַר: דֶּרֶךְ הַקְטָרָה בְּכָךְ, וְאֵין דֶּרֶךְ אֲכִילָה בְּכָךְ. אָמְרִיוהא בין בין קתני - דמשמע באחת ולא בשתים: ירצה - פיגול הוא לא ירצה (ויקרא יט) וכתיב בכשר ירצה לקרבן אשה (שם כב): אף פסול עד שיקרבו כל מתירין - לא מחייבין כרת על אכילת פסול עד שיקרבו כל מתירין באותה עבודה שהוא מתפגל בה: והאי כיון דחשיב כו' - ואי קשיא בקומץ ושוחט נמי לימא דלא מפגל דכי חשיב (בקבלה) איפסול כי זריק מיא בעלמא זריק לאו פירכא היא דהתם אותה עבודה שפיגל בה נעשית כולה בקדושתה אבל הנך הזאות חדא עבודה היא: משכחת לה - דמפגלי כולהו: בד' פרים וד' שעירים - פר ושעיר פנים וחישב עליו ונשפך הדם לאחר הזאות פנים והביא פר ושעיר א' להיכל וא' למזבח לשבע הזאותיו וכן לקרנות דבכל א' קרבו מתירין דהא כולם כשרים וא"צ לחזור ולהזות מן השני בפנים ובמקום שפוסק הוא מתחיל כדאמרינן במסכת יומא בפרק הוציאו לו (יומא דף סא.): לפיגול מרצה - לענין כן הן חשובות שלא יצא מידי פיגול: מערבין לקרנות - פלוגתא היא בפרק הוציאו לו (יומא דף נז:): הא דקתני מ"ג כמ"ד מערבין - דם פר ושעיר בשעת ארבע מתנות דקרנות דמזבח הפנימי: והא דקתני מ"ז כמ"ד - מכל אחד נותן ד' מתנות ואייתר להו ד': שירים - של כל ההזאות מעכבי אם לא שפכן על יסוד מזבח החיצון והוו להו מ"ח: והא דקתני מ"ז כמ"ד שירים לא מעכבי - ופלוגתא היא בפרק הוציאו לו (יומא דף ס:): פיגל בהולכת קומץ מאי - מי הויא חצי עבודה ופליגי רבנן עד שיפגל בכל המתיר כלומר אף בהולכת לבונה או לא פליגי: כקמיצה - דהויא עבודה שלימה דאין קמיצה בלבונה: כהקטרה - ופליגי: כל עבודה שאינה מתרת - כגון הולכה דלא מיעכבא דאפשר להושיט זה לזה: חשובה לפגל עליה בפני עצמה - דליכא למימר עד שיפגל בכל המתיר דהא לאו מתיר הוא ואין כח לאחרת לעכב: שחיטתה אינה מתרת לא בשר ולא אימורין דזריקה מתירתן: כבא להתיר דמי - ובעינן עד שיפגל בכל המתיר: הקדים מולים לערלים - בשחיטת פסח מיירי דשחט סימן ראשון למולים סימן שני לערלים: וקיימא לן - בפ' תמיד נשחט במס' פסחים (דף סג.) אלמא בעבודה שאינה מתרת ולא מקדשת כגון הכא דליכא לחם דתתקדיש ליה שחיטה פליגי נמי רבנן: בד"א - דמפגלין בעבודת הקומץ והיינו ההיא ברייתא דמותיב רב אחא בר רב הונא לעיל: מאי לאו בהילוך דהקטרה - וקתני דלא פליגי רבנן ותיובתא דריש לקיש: הילוך דמתן כלי - כשמוליכו לתתו בכלי דההיא עבודה שלימה היא דאין מתן כלי בעבודת לבונה: תני הכי - בהילוך ובמתן כלי: בא לו להולכה מיבעי ליה: הקטיר כדי שומשום - כשיעור שומשום וכן עשה עד שהקטיר כל הקומץ וכן בלבונה [מהו] פיגל או לא: כרבי מאיר - דאמר מפגלים בחצי מתיר והכא נמי כל שומשום ושומשום חשיב ליה כחצי מתיר: כרבנן - דאמרי אין בו כרת אבל פסול הוא: כרבי - דאמר לעיל (מנחות דף יד.) אומר אני שזה כשר דאין חצאין מצטרפין: דחישב כשיעורו - שחישב כשיעור הקטרה שלימה ביחד: הכא חישב בכל המתיר - בקומץ ובלבונה חשיב כה"ג כל המתיר: דלא הדר מלייה - לשיעור אכילה מאותה עבודה שחישב בכבש האחד ובחלה האחרת השלמה זית ולא חישב לא באותו כבש ולא באותה חלה: מאן דאמר פיגול קסבר דרך הקטרה בכך - והוה ליה מחשב בעבודה כשרה והוי כמקטיר כזית על מנת לאכול זית שירים למחר: ומאן דאמר פסול קסבר אין דרך הקטרה בכך - ולא פסל מחשבתו אבל דרך הקטרה בכך והקטרה מעלייתא היא:כי מדי בהיכל מיא בעלמא קא מדי. הקשה בקונטרס בקומץ ושוחט נמי נימא דלא מיפגל דכי חשיב בקבלה איפסיל וכי זרק מיא זריק ותירץ בפ' בית שמאי (זבחים דף מב: ושם) דהתם גזירת הכתוב הוא אבל כאן תירץ דהתם אותה עבודה שפיגל בה נעשית כולה בקדושה אבל הנך הזאות כולהו חדא עבודה ולא קרבו כל מתירי אותה עבודה בקדושתה וקשה דאם כן פיגל בקומץ ולא בלבונה לר"מ אמאי הוי פיגול בחצי מתיר הא חד עבודה לא נעשית בקדושתה וכי מקטיר ללבונה עפרא בעלמא מקטרי וכי תימא משום דהוו ב' מינין אכתי קשה משני בזיכין אם לא נחלק דכיון דבעו שני כלים הוו כשני מינין ור"ת מפרש דבחד מקום פשיטא ליה דלא אמרי' מיא בעלמא הוא דקא מדי תחילת עבודה כגמר עבודה והכא גזירת הכתוב אבל בשני מקומות בהכי לא איירי קרא ומיא בעלמא קא מדי: משכחת לה בד' פרים. פי' בקונטרס פר ושעיר פנים וחישב עליו ונשפך הדם לאחר הזאות פנים: