טוען את הדף…
אֲבָל צִבּוּר יְהֵא מֵבִיא, שֶׁמֵּבִיא חוֹבָה כְּיוֹצֵא בָּהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תַעֲלוּ״. יָכוֹל לֹא יַעֲלוּ עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, אֲבָל יַעֲלוּ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ״ – אֵין לְךָ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר, לָא מִיבַּעְיָא צִיבּוּר עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, דְּלָא אַשְׁכְּחַן, וְלָא מִיבַּעְיָא יָחִיד עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, דְּלָא אַשְׁכְּחַן, אֶלָּא אֲפִילּוּ יָחִיד עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, דְּאַשְׁכְּחַן בִּנְשִׂיאִים – הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. מַתְנִי׳ חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא הָיוּ בָּאִין חֲצָאִין, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ, מַקְרִיב מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם. כֹּהֵן שֶׁמֵּבִיא מֶחֱצָה שַׁחֲרִית, וָמֵת, וּמִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו – לֹא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ וַחֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם (מֶחֱצָה) וְחוֹצֵהוּ, מַקְרִיב מֶחֱצָה וּמֶחֱצָה אָבֵד. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָאִין קְרֵיבִין, וּשְׁנֵי חֲצָאִין אוֹבְדִין. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אִילּוּ נֶאֱמַר ״מִנְחָה מַחֲצִית״, הָיִיתִי אוֹמֵר מֵבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ שַׁחֲרִית וּמַקְרִיב, חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ עַרְבִית וּמַקְרִיב. תַּלְמוּד לוֹמַר ״מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב״ – מֶחֱצָה מִשָּׁלֵם הוּא מַקְרִיב, הָא כֵּיצַד? מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם. נִטְמָא מֶחֱצָה שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם, אוֹ שֶׁאָבַד, יָכוֹל יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ עַרְבִית וְיַקְרִיב? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב״ – מֶחֱצָה מִשָּׁלֵם הוּא מֵבִיא. הָא כֵּיצַד? מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם [מִבֵּיתוֹ], וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה אָבֵד. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָאִין קְרֵיבִין, וּשְׁנֵי חֲצָאִין אוֹבְדִין. כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהִקְרִיב מֶחֱצָה שַׁחֲרִית וָמֵת, וּמִינּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו, יָכוֹל יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ, אוֹ חֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב״ – מֶחֱצָה מִשָּׁלֵם הוּא מֵבִיא וּמַקְרִיב. הָא כֵּיצַד? מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב, וּמֶחֱצָה אָבֵד. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָאִין אוֹבְדִין, וּשְׁנֵי חֲצָאִין קְרֵיבִין. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: מֶחֱצָה רִאשׁוֹן וּמֶחֱצָה שֵׁנִי – תְּעוּבַּר צוּרָתָן, וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: בִּשְׁלָמָא רִאשׁוֹן אִיחֲזִי לְהַקְרָבָה, אֶלָּא שֵׁנִי לְמָה לֵיהּ עִיבּוּר צוּרָה? מֵעִיקָּרָא לְאִיבּוּד קָא אָתֵי. דַּאֲמַר לָךְ, מַנִּי? תַּנָּא דְּבֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ הוּא, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ פִּיגּוּל טָעוּן עִיבּוּר צוּרָה. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כֵּיוָן דִּבְעִידָּנָא (דְּפָלְגִי בְּהוּ) [דְּפַלְגִינְהוּ], אִי בָּעֵי הַאי מַקְרֵיב, וְאִי בָּעֵי הַאי מַקְרֵיב – מִיחְזָא חֲזוּ. אִיתְּמַר: חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, כֵּיצַד עוֹשִׂין אוֹתָן? רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹפָהּ, וְאַחַר כָּךְ מְטַגְּנָהּ. רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מְטַגְּנָהּ, וְאַחַר כָּךְ אוֹפָהּ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: כְּוָותֵיהּ דִּידִי מִסְתַּבְּרָא, ״תֻּפִינֵי״ – תֹּאפֶינָּה נָאָה. רַבִּי אַסִּי אָמַר: כְּוָותֵיהּ דִּידִי מִסְתַּבְּרָא, ״תֻּפִינֵי״ – תֹּאפֶינָּה נָא. כְּתַנָּאֵי: ״תֻּפִינֵי״ – תֹּאפֶינָּה נָא. רַבִּי אוֹמֵר: תֹּאפֶינָּה נָאָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תֹּאפֶינָּה רַבָּה. אִית לֵיהּ נָא, וְאִית לֵיהּ נָאָה. תְּנַן הָתָם: חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל – לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּיתָן בִּפְנִים, וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב הוּנָא: ״תֻּפִינֵי״ – תֹּאפֶינָּה נָאָה, וְאִי אָפֵי לַהּ מֵאֶתְמוֹל – אִינַּשְׁפָה לַהּ. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אֵימָא דְּכָבֵישׁ לֵיהּ בְּיַרְקָא! דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״תֵּעָשֶׂה״ – וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, ״תֵּעָשֶׂה״ – וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה. אַבָּיֵי אָמַר: אָמַר קְרָא ״סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד״,אבל ציבור יביאוה - נדבה שהרי מביאין חובה כיוצא בה פעמים בכל יום: לא תעלו - משמע לרבים קאמר: לא מיבעיא יחיד על המזבח הפנימי - דלא יביא דהא לא אשכחן לה: מתני' חביתי - היינו [מנחת] מחבת כ"ג שמביא בכל יום כדכתיב בצו את אהרן מחציתה בבקר על שם מחבת קרו להו חביתים דכתיב (ויקרא ו׳:י״ד) על מחבת בשמן תעשה: לא היו באין חצאין - שלא יביא חצי עשרון בבקר מביתו וחצי עשרון בערב ואע"פ שקריבה לחצאין כדכתיב מחציתה בבקר מחציתה משמע מחציתה של שלימה (מחצה משלמה) מחצה מתוך שלם הוא מביא שמביא עשרון שלם וחוצהו: ומינו אחר תחתיו - קודם תמיד של בין הערבים: לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרונו של ראשון גרס: גמ' ת"ל ומחציתה - מריבוייא דוי"ו משמע אפי' כהן העומד בין הערבים אע"ג דאיכא חציו עשרון דראשון: מחצה ראשון - שנשאר מכהן ראשון [ומחצה שני שנשאר מכהן שני]: תעובר צורתה - יפסול בלינה: חזי להקרבה - כי אפרשיה הוה חזי להקרבה הילכך בעי עיבור צורה: לאיבוד אתי - ולישרפה לאלתר: אפילו פיגול - דפסול חמור הוא ופסול דאורייתא הוא טעון צורה: אופה - בתנור תחילה ואח"כ מטגנה במחבת: תאפינה נאה - בשעת אפייתה בתנור תהא נאה ואם מטגנה תחילה הרי היא שחורה מן השמן ומן המחבת: תאפינה נא - בשעת אפייתה בתנור תהא נא כמו (שמות יב) אל תאכלו ממנו נא כלומר בכך תהא מבושלת קצתו ואינה מבושלת כל צורכה והיינו טגון דבהא מודו כ"ע דתרוייהו בעינן כדכתיב על מחבת בשמן וכתיב תופיני: תאפינה רבה - אפיות הרבה אופה ומטגנה ואופה: אית ליה נא - מש"ה אופה אחר טיגון ואית ליה נאה מש"ה אופה תחילה. לישנא אחרינא רבה גדולה ומרוקעת ודקה וזהו נוייה ואית ליה מטגנה תחילה ואח"כ אופה ואיכא טיגון נא ונאה וגדולה היא: ל"א תאפנה רכה שירככנה בשמן (קריבה נאה) [הרבה] וזהו נוייה תחילה מטגנה ואח"כ אופה ואיכא נא ונאה שלשתן שמעתי: עריכתן - תקון החלות שקורין אטינו"ר ובלשון צרפת סוני"ר: בפנים - בעזרה דתנור של מתכת היה בעזרה ולישה ועריכה ואע"ג דקודם מתן שמן היא והאי תנא אית ליה מדת יבש לא נתקדשה מדלא מצריך לישת שאר מנחות בפנים הא בעינן פנים דקסבר חצי עשרון שבו היה חולק חביתי כ"ג נמשח והאי דלא משחו את העשרון השלם מפני שכל אדם מודד בו מנחתו ופעמים שמוציאו לחוץ אבל זה אינו מסור אלא לכהנים: מנא הני מילי - דדוחות שבת: אינשפא - נפוחה ברוח כמו (שמות טו) נשפת ברוחך: דכביש ליה בירקא - טומנין בירקות כדי שלא ישלוט בה רוח: תעשה - על מחבת בשמן תעשה (ויקרא ו׳:י״ד):תלמוד לומר [כו'] ככל אשר צויתיך יעשו. תימה למה לי קרא דלא תעלו עליו קטרת זרה ותיפוק ליה מהכא ואומר רבי דה"א דצבור הוא דמפקדי שלא ישנו אבל יחיד כעין צבור מביא ותימה דא"כ לא תעלו בלשון רבים למה לי דמיניה דרשינן לעיל צבור ויחיד מקטרת זרה וי"ל [דהוי אמינא צבור שרי לגבי קטרת נדבה על מזבח הפנימי והוי] שפיר בכלל כאשר צויתיך כיון דמייתו חובה (או) מייתו נדבה ונראה דלא מהדר אלא אקטרת סמים דשייך למזבח הקטרת בההיא פרשתא אבל אמאי דלא כתיב קודם לא מהדר [וה"א דעל מזבח החיצון מביא]: ומחצה אבד. קשיא לר' אלעזר דאמר (לעיל מנחות דף ח.) קדוש לחצאין ומחציתה דאמר קרא מחצה משלם (להבאה) הוא וא"כ אמאי אבד דהא אכתי לא איקדיש קדושת הגוף וא"כ בר פדיון הוא ואע"ג דמשמע במסכת שקלים (דף ד.) אבודין מליקרב מ"מ מה בין זה לסולת אחר כיון דנפדה מיהו מש"ה קרי ליה אבד: אפי' פיגול טעון עיבור צורה. דיליף עון עון מנותר אף לענין הא מדהתם איכא [עיבור] צורה הכא ה"נ כדדרשינן פרק קמא (דפסחים דף ג.) ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נו:) ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה: תעשה אפילו בשבת תעשה אפילו בטומאה. הא דמפקינן הכא מחד קרא שבת וטומאה היינו משום דגלי רחמנא גבי פסח דדרשינן מבמועדו אפילו בשבת ואיצטריך קרא אחרינא גבי טומאה איש נדחה ואין צבור נדחין ונראה דהי מינייהו מפקת דשקולין הם ולא דמו לפסח: