Menachot 57b · Talmud

וּמֵי פֵירוֹת אֵין מַחְמִיצִין? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מִנְחַת נְסָכִים מְגַבְּלָהּ בְּמַיִם וּכְשֵׁרָה. לֶחֶם הַפָּנִים מִדַּת יָבֵשׁ הִיא, וּשְׁמַעְנָא לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: מִדַּת יָבֵשׁ לֹא נִתְקַדְּשָׁה. שְׁלַח רַבִּי רְאוּבֵן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כָּךְ הִיא הַצָּעָה שֶׁל מִשְׁנָה, וְאֵיפוֹךְ – ״אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ״ לְרַבּוֹת לֶחֶם הַפָּנִים לְחִימּוּץ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְרַבּוֹת מִנְחַת נְסָכִים לְחִימּוּץ. וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְאֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד, וּמַנּוּ רַבִּי יֹאשִׁיָּה. דְּתַנְיָא, ״וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם״. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: מִדַּת הַלַּח נִמְשַׁח בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, מִדַּת יָבֵשׁ נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וְאֵין נִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מִדַּת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים, וְאֵין נִמְשְׁחוּ מִבַּחוּץ, מִדּוֹת יָבֵשׁ לֹא נִמְשְׁחוּ כׇּל עִיקָּר. תֵּדַע לְךָ שֶׁהֲרֵי אֵין מְקַדְּשׁוֹת, דִּכְתִיב ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה׳״. אֵימָתַי הֵן ״לַה׳״? לְאַחַר שֶׁנֶּאֱפוּ. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? ״בְּאֹתָם״. רַבִּי יֹאשִׁיָּה סָבַר ״אֹתָם״ לְמַעוֹטֵי מִדַּת יָבֵשׁ בַּחוּץ, וְרַבִּי יוֹנָתָן סָבַר מִדַּת יָבֵשׁ חוֹל הוּא, וְלָא אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי, כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי מִדַּת לַח מִבַּחוּץ. לֵימָא נָמֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְאֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד, וּמַנּוּ? רַבִּי יוֹנָתָן, מִשּׁוּם דְּלָא שָׁווּ בְּמִדַּת לַח לַהֲדָדֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְהָא אִיכָּא בִּיסָא, דְּלַח הוּא. אֲמַר לֵיהּ: כְּגוֹן שֶׁלָּשׁ עַל גַּבֵּי קַטְבֻלְיָא. אִי הָכִי, דְּקָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹנָתָן: תֵּדַע לְךָ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְקַדֶּשֶׁת, לֵימָא לֵיהּ: כְּגוֹן דְּכַיְילָא בְּעִשָּׂרוֹן דְּחוֹל. הָכִי הַשְׁתָּא? בִּשְׁלָמָא בִּיסָא – לָא כְּתַב רַחֲמָנָא דְּלֶעֱבֵיד בִּיסָא לְמֵילַשׁ בֵּיהּ, כִּי לָשׁ לַהּ עַל גַּבֵּי קַטְבֻלְיָא – לֵית לַן בַּהּ. אֶלָּא עִשָּׂרוֹן, כֵּיוָן דְּאָמַר רַחֲמָנָא: עֲבֵיד עִשָּׂרוֹן וּכְיֵיל בֵּיהּ – שָׁבֵיק עִשָּׂרוֹן דְּקוֹדֶשׁ וְכָיֵיל בְּעִשָּׂרוֹן דְּחוֹל?! תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לְמַעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, וּמִבְּשַׂר אָשָׁם, וּמִבְּשַׂר קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וּמִקֳּדָשִׁים קַלִּים, וּמִמּוֹתַר הָעוֹמֶר, וּמִמּוֹתַר שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּמִלֶּחֶם הַפָּנִים, וּמִשְּׁיָרֵי מְנָחוֹת, שֶׁהוּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי כׇל שְׂאֹר וְכׇל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה׳״, כֹּל שֶׁהוּא מִמֶּנּוּ לָאִישִּׁים הֲרֵי הוּא בְּבַל תַּקְטִירוּ. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, יֵשׁ מֵהֶן לָאִישִּׁים? וְהָתַנְיָא: יָצְאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים שֶׁאֵין מֵהֶם לָאִישִּׁים! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אֵין מִגּוּפוֹ לָאִישִּׁים. אִיתְּמַר: הַמַּעֲלֶה מִכּוּלָּם עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: פָּטוּר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב, דְּתַנְיָא: ״הַמִּזְבֵּחַ״ – אֵין לִי אֶלָּא מִזְבֵּחַ, כֶּבֶשׁ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרָצוֹן״. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר פָּטוּר, מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״שְׂאֹר וּדְבַשׁ ... קׇרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם״. ״אוֹתָם״ – הוּא דְּרַבִּי לְךָ כֶּבֶשׁ כְּמִזְבֵּחַ, אֲבָל מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.

ומי פירות אין מחמיצין - ולית ליה מגבלה במים וכשרה ומנחת כהנים וכהן משיח נמי איתרבאי מיניה והני משום פלוגתייהו נקט: וקפריך מנחת נסכים מי הויא חימוץ הא מי פירות הן - דבשמן נגבלה דהא יש לה ג' לוגין לעשרון דבשלמא שאר חימוץ מנחות שאין שמנן מרובה כו' נותנין בהן מים הלכך איתסר בהן חימוץ אבל בהא מאי חימוץ איכא: מגבלה במים - הלכך אית בהו חימוץ: מדת יבש היא - דלא היו נותנין בביסא שהיא כלי שרת אלא בעשרון כשמודדין ועשרון מדת יבש הוא: ושמעינן לרבי עקיבא כו' - בפ' ב' מדות (לקמן מנחות דף צ.) וכיון דלאו קדושה היא עד שיסדרנה בשלחן אמאי עבר עליה ולקמן פריך הא מדת לח היא (נמי שהרי נתנו) בביסא כשלשה ומשני ליה לקמן: שלח רבין ודאי כך הצעת המשנה - כדאמרן: אבל אפיך לה - משום דהאי פירכא: ואזדא ר' יוחנן לטעמיה - דמוקי הך דלחם כר' יוסי אלמא לר' יוסי מדת יבש נתקדשה לטעמיה כו': וימשחם ויקדש אותם - אכלי מזבח קאי דלחים הם: מדת הלח - הין וחצי הין וכולהו אידך דמפרש בפ' ב' מדות (לקמן מנחות דף פז:): תדע לך - דלא נמשחה שהרי אינה מתקדשת מה שבתוכה עד לאחר שנאפו דתנור מקדשו דתנור היה בעזרה אבל מעיקרא לא קדשינהו עשרון שנמדדו בו ורבי יאשיה דריש בכורים לה' אקודם אפייה קאי: אותם בפנים - של כלי משמע: ונימא נמי ר' יוחנן ר"ע ור' יונתן אמרו דבר אחד - דהא תרוייהו אית להו מדת יבש לא נתקדשה: משום דלא שוו - ר"ע ור' יונתן במדת לח כי הדדי דרבי יונתן אמר מדת לח בפנים ולא בחוץ ור"ע סבר בין מבפנים בין מבחוץ נתקדשה בפ' שתי מדות (לקמן מנחות דף צ.): והאיכא ביסא - כלי שרת: קטבליא - עור: לימא ליה - רבי יאשיה הכי דלא נתקדשה עד אפייה: כגון דכיילא בעשרון דחול - כי היכי דנשתנית גבי לישה: עשרון - כתיב בתורה ועשרון סלת: קדשי קדשים - כגון זבחי שלמי צבור דהן כבשי עצרת: מותר העומר - שירים שנותרו מן הקומץ: כל שממנו לאישים - כל שעלה כבר ממנו למזבח ומבשר קרבנות כבר עלו חלב וכליות ומן המנחות כבר עלה הקומץ ומשתי הלחם כבר עלו חלבי כבשי עצרת הבאין עמהן וכגופן דמו ומלחם הפנים בזיכי לבונה: יצאו שתי הלחם ולחם הפנים - מדין הגשה לקמן בהאי פירקין (מנחות דף סא.): אין מגופו לאישים - הלכך לענין הגשה לא דמו לשאר מנחות שמגופן לאישים אבל לענין הקטרה שירים נינהו דכבשים ובזיכין מתירין אותן: מכולם - מאחד מאלה: חייב - כאילו העלהו על המזבח: (מזבח) ואל המזבח לא יעלו - דסמיך ללא תקטירו ממנו אשה: אותם - ב' הלחם מן שאור ובכורים מן דבש דכתיבי בההוא קרא וה"ק קרבן ראשית תקריבו אותם דהיינו שתי הלחם מן השאור דכתיב (ויקרא כ״ג:י״ז) חמץ תאפינה וראשית מיקרו דהן ראשית לכל המנחות הבאות מתבואת שנה זו דכתיב בה (במדבר כ״ח:כ״ו) מנחה חדשה ובכורים מן הדבש ואיקרו ראשית [דכתיב ראשית] בכורי אדמתך (שמות כ״ג:י״ט) הנך הוא דרבינן ליה כבש כמזבח כדכתיב (ויקרא ב׳:י״ב) ואל המזבח לא יעלו: מידי אחריני - כגון בשר חטאות וכל הנך דלעיל דאסירי משום כל שממנו לאישים לא רבינן לך כבש כמזבח:

ומי פירות אין מחמיצין. פירשתי בריש פירקין (מנחות דף נג: ד״ה אין): ושמעינן ליה לר"ע דאמר מדת יבש לא נתקדשה. לקמן בפ' שתי מדות (מנחות דף צ.) וא"ת דלמא ס"ל תנור מקדש דהיינו משקרמו פניה ועדיין יכול לבא לידי חימוץ ונראה לדקדק מתוך כך דמשקרמו פניו תו לא אתי לידי חימוץ ונפקא מינה למצות של פסח ובסוף פ"ק דשבת (דף יט:) משמע דמההיא שעתא חשיב אפייה גמורה דאמר התם ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה ושמא זו היא שיעור כמאכל בן דרוסאי ופלוגתא היא בקרימת פנים התם אי הוי בתחתון או בעליון וצ"ע דמשמע הכא דאי מדת יבש נתקדשה קדשי לחם הפנים משנמדד בו סולת בעשרון ולא משתמיט בשום דוכתא דליקדוש אלא או בתנור או על השולחן לקמן בפרק שתי הלחם (מנחות דף צה:) דקאמר ושניהם מקרא אחד דרשו והוא דרך חול כו' ובפרק ב' דמעילה (דף ט.) תנן גבי לחם הפנים קרמו בתנור הוכשרו ליפסל וגבי מנחות קתני קדשו בכלי: רבי יאשי' סבר אותם למעוטי מדת יבש מבחוץ. ולהכי ממעט מאותם מדת יבש טפי ממדת לח דוימשחם גבי כלי המזבח כתיב שהן מדת לח כך פירש בקונט' ומשמע שהיה בהן ריבוי משיחה יותר ממדת יבש וא"ת ההוא סוגיא דבריש פ"ב דשבועות (דף טו.) דדרשינן אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה אלא בעבודה כמאן לא כר' יונתן ולא כר' יאשיה וי"ל דאתיא כר' עקיבא דאית ליה מדת לח במשיחה בפנים ובחוץ כדמוכח בשמעתין ולקמן בפרק שתי מדות (מנחות דף צ.) וסבירא ליה מדת יבש חול היא א"כ לא איצטריך אותם אלא למימרא דלדורות בעבודה: אין לי אלא מזבח כבש מנין. הכא מצרכינן קרא לרבויי כבש כמזבח וכן בסוף המזבח מקדש (זבחים דף פז.) דתניא כל הנוגע במזבח יקדש אין לי אלא מזבח כבש מנין ת"ל את המזבח והא דדריש בזבחים בשילהי קדשי קדשים (זבחים דף סד:) על קיר המזבח ולא על קיר הכבש לאו דמיותר קרא למעוטי אלא כיון דכתיב מזבח דווקא משמע כדקאמר נמי ולא קיר ההיכל ולא קיר האולם ותימה דתנן בפ"ב דזבחים (דף כו.) נתנן על הכבש פסול ואמרי' בגמרא אמר שמואל פסול בשר אבל בעלים נתכפרו דאמר קרא ואני נתתיו לכם על המזבח כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים אלמא בלא יתורא דקרא חשבינא כבש כמזבח ונראה לפרש דשמואל לא קאי אנתנו על גבי הכבש [אלא] אאינך קאי דתנן התם שלא כנגד היסוד נתן את הניתנין למעלה למטה ואת הניתנין למטה למעלה ועל זה קאמר אלמא קסבר שלא במקומן כמקומן דמי ועל כרחין שמואל לאו אכולהו מתניתין קאי דניתנין בפנים שנתנן בחוץ לכו"ע לאו כמקומן דמי כדמוכח בפ' כל הפסולין (זבחים דף לו.) בסופו דפריך וליפלוג רבי יהודה בניתנין בחוץ בפנים ובפנים בחוץ פירוש דהני שלא במקומן הן ובפ"ב דזבחים (דף כו: ד"ה אמר) הארכתי: כבש מנין. לר"י דאמר בזבחים בפ' קדשי קדשים (זבחים ד' נט.) דרצפת עזרה נתקדשה כמזבח הוה מצי למינקט קרקע עזרה מנין אלא משום דאיירי נמי הכא באהל מועד ושילה ונוב וגבעון אי נמי אפילו לרבי יהודה הא דקדיש שלמה רצפה לכשרין קידש ולא לפסולין תדע דהא אין עולין לכתחילה:

מנחות נז:

Navigate the library