טוען את הדף…
דָּנִין יָחִיד מִיָּחִיד, וְאֵין דָּנִין יָחִיד מִצִּיבּוּר. וּלְמַאן דְּיָלֵיף מִזִּקְנֵי עֵדָה, מַאי טַעְמָא לָא יָלֵיף מֵעוֹלַת רְאִיָּיה? דָּנִין מִידֵּי דִּכְתִיב בֵּיהּ סְמִיכָה בְּגוּפֵיהּ, מִמִּידֵּי דִּכְתִיב בֵּיהּ סְמִיכָה בְּגוּפֵיהּ, לְאַפּוֹקֵי עוֹלַת רְאִיָּיה, דְּהִיא גּוּפַהּ מֵעוֹלַת נְדָבָה גָּמְרָה. דְּתָנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב יִצְחָק בַּר אַבָּא: ״וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט״ – כְּמִשְׁפַּט עוֹלַת נְדָבָה, לִימֵּד עַל עוֹלַת חוֹבָה שֶׁטְּעוּנָה סְמִיכָה. וְהָעֶבֶד וְהַשָּׁלִיחַ וְהָאִשָּׁה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״יָדוֹ״ – וְלֹא יַד עַבְדּוֹ, ״יָדוֹ״ – וְלֹא יַד שְׁלוּחוֹ, ״יָדוֹ״ – וְלֹא יַד אִשְׁתּוֹ. כֹּל הָנֵי לְמָה לִי? צְרִיכָא, אִי כְּתַב רַחֲמָנָא חַד, הֲוָה אָמֵינָא לְמַעוֹטֵי עֶבֶד, דְּלָאו בַּר מִצְוֹת, אֲבָל שָׁלִיחַ דְּבַר מִצְוָה הוּא, וּשְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, אֵימָא לִסְמוֹךְ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי, דְּלָאו כְּגוּפֵיהּ דָּמְיָא, אֲבָל אִשְׁתּוֹ דִּכְגוּפֵיהּ דָּמְיָא, אֵימָא תִּיסְמֹךְ – צְרִיכָא. סְמִיכָה שְׁיָרֵי מִצְוָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְסָמַךְ״ ״וְנִרְצָה״, וְכִי סְמִיכָה מְכַפֶּרֶת? וַהֲלֹא אֵין כַּפָּרָה אֶלָּא בַּדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר״! אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, שֶׁאִם עֲשָׂאָהּ לִסְמִיכָה שְׁיָרֵי מִצְוָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ לֹא כִּיפֵּר, וְכִיפֵּר. וְתַנְיָא גַּבֵּי תְנוּפָה כִּי הַאי גַוְונָא: ״לִתְנוּפָה לְכַפֵּר״, וְכִי תְּנוּפָה מְכַפֶּרֶת? וַהֲלֹא אֵין כַּפָּרָה אֶלָּא בַּדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר״! אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, שֶׁאִם עֲשָׂאָהּ לִתְנוּפָה שְׁיָרֵי מִצְוָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ לֹא כִּיפֵּר, וְכִיפֵּר. עַל הָרֹאשׁ, תָּנוּ רַבָּנַן: ״יָדוֹ עַל הָרֹאשׁ״ – וְלֹא יָדוֹ עַל הַצַּוָּאר, ״יָדוֹ עַל הָרֹאשׁ״ – וְלֹא יָדוֹ עַל הַגַּבַּיִים, ״יָדוֹ עַל הָרֹאשׁ״ – וְלֹא יָדוֹ עַל הֶחָזֶה. כֹּל הָנֵי לְמָה לִי? צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא חַד לְמַעוֹטֵי צַוָּאר, דְּלָא קָאֵי בַּהֲדֵי רֹאשׁוֹ, אֲבָל גַּבּוֹ דְּקָאֵי לַהֲדֵי רֹאשׁוֹ אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תְּרֵי, מִשּׁוּם דְּלָא אִיתְרַבִּי לִתְנוּפָה, אֲבָל חָזֶה דְּאִיתְרַבִּי לִתְנוּפָה, אֵימָא לָא, צְרִיכָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: יָדוֹ עַל הַצְּדָדִין, מַהוּ? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: אַבָּא בִּירָאָה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: ״יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ״, וְלָא יָדוֹ עַל הַצְּדָדִין. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מַטְלֵית מַהוּ שֶׁתָּחוֹץ? תָּא שְׁמַע: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַזֶּבַח. וּבִשְׁתֵּי יָדַיִם, מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר קְרָא ״וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו״, כְּתִיב ״יָדוֹ״ וּכְתִיב ״שְׁתֵּי״, זֶה בָּנָה אָב: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״יָדוֹ״ – הֲרֵי כָּאן שְׁתַּיִם, עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב ״אַחַת״. אֲזַל רַבִּי אֶלְעָזָר, אַמְרַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא בְּבֵי מִדְרְשָׁא, וְלָא אַמְרַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ. שְׁמַע רֵישׁ לָקִישׁ וְאִיקְּפַד, אֲמַר לֵיהּ: אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כֹּל הֵיכָא דִּכְתִיב ״יָדוֹ״ תַּרְתֵּי נִינְהוּ, לְמָה לִי לְמִכְתַּב ״יָדָיו״ ״יָדָיו״? אַקְשִׁי לֵיהּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע ״יָדָיו״, ״יָדָיו תְּבִיאֶינָה״, ״יָדָיו רָב לוֹ״, ״שִׂכֵּל אֶת יָדָיו״ – אִישְׁתִּיק. לְבָתַר דְּנָח דַּעְתֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא תֵּימָא לִי, ״יָדָיו״ דִּסְמִיכָה קָאָמְרִי? בִּסְמִיכָה נָמֵי כְּתִיב: ״וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ״, סְמִיכָה דִּבְהֵמָה קָאָמְרִי. וּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה. מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: בִּמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, שֶׁתֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה. מַתְנִי׳ חוֹמֶר בַּסְּמִיכָה מִבַּתְּנוּפָה, וּבַתְּנוּפָה מִבַּסְּמִיכָה – שֶׁאֶחָד מֵנִיף לְכׇל הַחֲבֵרִים, וְאֵין אֶחָד סוֹמֵךְ לְכׇל הַחֲבֵרִים. חוֹמֶר בַּתְּנוּפָה – שֶׁהַתְּנוּפָה נוֹהֶגֶת בְּקׇרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וּבְקׇרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר,דנין קרבן יחיד מיחיד - מעולת ראייה דהוי נמי קרבן יחיד: דנין - סמיכה בקרבן יחיד דכתיב ביה סמיכה בגופיה דכתיב וסמך מפר העלם דבר של ציבור דכתיב ביה סמיכה בגופיה וסמכו זקני העדה (ויקרא ד׳:ט״ו): לימד על עולת חובה - כגון האי דמילואים ועולת ראייה כמו עולת חובה היא: כל הני למה לי - והנך כולהו מחד ידו ממעטי: ושלוחו של אדם כמותו - דגמרינן (קדושין דף מא:) מפסח דכתיב ושחטו אותו כל קהל וגו': (סמיכה שירי מצוה. שאם לא עשאה לא מעכב): כאילו לא כיפר - כאילו לא עשה מצוה מן המובחר כדכתיב (ויקרא א) וסמך ונרצה ואפילו הכי כיפר דכפרה בדם הוא: ולא על הצואר - היינו הגרון בית השחיטה: הגביים - היינו גב: דקאי להדי רישיה - בשוה הראש אימא לא נמעט: על הצדדין - של ראש על הלחיים: מהו שתחוץ - בין ידו לבין הראש: כתיב ידו - חסר: אקפד - על שלא אמרה משמו ואקשי ליה אי ס"ד וכו' למה לי דכתב רחמנא בשום מקום בתורה ידיו מלא לכתוב ידו ומשמע נמי תרי: ידו דסמיכה קאמרי - דמשמע תרי והא לא אשכחן ידיו מלא דסמיכה: סמיכה דבהמה קאמרי - דכל מקום שנאמר ידו משמע תרי: (מאי) קאמר - במקום שסומכין שוחטין כלומר דלאחר שסומכין לאלתר שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה דהכי מסתבר שפיר (ע"א) מאי קאמר דמשמע ליה דבאותו מקום בבהמה שסומכין שם שוחטין והלא אין סמיכה בצואר נ"ל: במקום שסומכין - בעזרה במקום הטבעות דבשעת סמיכה היו ישראל רשאין ליכנס שם:ידו ולא יד אשתו. מהא דכתיב בני ישראל למעוטי נשים מסמיכה לא נפקא אשתו דהוה אמינא תסמוך בקרבן בעלה דכיד בעלה דמיא וא"ת ולמה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה תיפוק לי דמצות עשה שהזמן גרמא אם תכף לסמיכה שחיטה דאורייתא כדאמר בפ' כל הפסולין (זבחים לג.) דאפילו סמך בסוף הלילה תכף לעמוד השחר צריך לשחוט עדיין את התמיד תחילה שלא יהא דבר קודם לתמיד עוד תנן בפרק ב' דמגילה (דף כ:) כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה דריש בגמרא דכתיב ביום זבחכם ואיתקש סמיכה לשחיטה דכתיב ושחט וסמך: כאילו לא כיפר וכיפר. בפ"ק דזבחים (דף ו.) בעי למידק מהכא דלא מכפר אעשה דלאחר. הפרשה דקאמר מאי לאו כיפר עשה דקודם הפרשה לא כיפר סמיכה דהוה ליה עשה דלאחר הפרשה ואמר רבא עשה דסמיכה קאמרת שאני הכא כיון דכל כמה דלא שחט בעמוד וסמוך קאי אימת קא הוי עשה לאחר שחיטה חשיב כעשה דלאחר שחיטה אמר ליה רב הונא בר (רבי) יהודה לרבא ואימא כיפר גברא לא כיפר קמי שמיא כדתניא והנותר בשמן אשר על כף הכהן כו' ותימה דלא מייתי מברייתא דתנופה דהכא דעל כרחין לא כיפר קמי שמיא קאמר דלא שייך למימר לא כיפר עשה דתנופה היא לאחר זריקה ויש לומר דהך ברייתא מיתניא גבי אשם מצורע בתורת כהנים שטעון תנופה חי ושייך לפרש לא כיפר עשה דתנופה מחיים: ולא ידו על הצואר. לצד הגרון מקום הסימנין ששם קרוי צואר כדתנן בפרק קמא דחולין (דף יט:)