מנחותנב:
טוען את הדף…
לְרַבָּנַן הוּכְפְּלָה לְבוֹנָתוֹ, אוֹ לָא? מִי אָמְרִינַן: מִתּוֹךְ שֶׁהוּכְפְּלָה סׇלְתּוֹ הוּכְפְּלָה לְבוֹנָתוֹ, אוֹ דִילְמָא מַאי דְּגַלִּי גַּלִּי, מַאי דְּלָא גַּלִּי לָא גַּלִּי. וְשֶׁמֶן, בֵּין לְאַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי וּבֵין לְרַבָּנַן – מַהוּ? אָמַר רָבָא תָּא שְׁמַע: חֲמִשָּׁה קְמָצִין הֵן, וְאִם אִיתָא, זִימְנִין דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ שִׁבְעָה. דְּאִי לָא קָתָנֵי, יָתֵיב רַב פָּפָּא וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר שְׁמַעְיָה לְרַב פָּפָּא: וְהָא מַעֲלֶה קוֹמֶץ בַּחוּץ, דְּאִי הֲוָה, וְקָתָנֵי. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וְלֹא מִינּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו – שְׁלֵימָה שַׁחֲרִית, וּשְׁלֵימָה בֵּין הָעַרְבָּיִם, וּמַפְרִישׁ לָהּ שְׁנֵי קְמָצִין – קוֹמֶץ שַׁחֲרִית וְקוֹמֶץ בֵּין הָעַרְבָּיִם, וּמַפְרִישׁ לָהּ שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין – לוֹג וּמֶחֱצָה שַׁחֲרִית, לוֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם. מַנִּי? אִילֵּימָא רַבָּנַן – מַאי שְׁנָא לְבוֹנָתָהּ דְּהוּכְפְּלָה, וּמַאי שְׁנָא שַׁמְנָהּ דְּלֹא הוּכְפְּלָה? אֶלָּא, אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי הִיא, דְּאָמַר: חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל בְּעָלְמָא שְׁנֵי קְמָצִין בָּעֲיָא, וּלְבוֹנָה לֹא הוּכְפְּלָה, וְשֶׁמֶן לֹא הוּכְפַּל. וּמִדְּשֶׁמֶן לְאַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי לֹא הוּכְפְּלָה לְבוֹנָתָהּ וְשַׁמְנָהּ, לְרַבָּנַן נָמֵי לָא הוּכְפְּלוּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּאַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: חֲמִשָּׁה קְמָצִין הֵן. אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן. הֲדַרַן עֲלָךְ הַתְּכֵלֶת. כׇּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה, חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁהֵן בָּאוֹת חָמֵץ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַשְּׂאוֹר בּוֹדֶה לָהֶן מִתּוֹכָן, וּמְחַמְּצָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הִיא אֵינָהּ מִן הַמּוּבְחָר, אֶלָּא מֵבִיא אֶת הַשְּׂאוֹר וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ הַמִּדָּה, וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה. אָמְרוּ לוֹ: אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה. גְּמָ׳ בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי פְּרִידָא מֵרַבִּי אַמֵּי: מִנַּיִן לְכׇל הַמְּנָחוֹת שֶׁהֵן בָּאוֹת מַצָּה? מְנָלַן? דִּכְתִיב בַּהּ – כְּתִיב בַּהּ, דְּלָא כְּתִיב בַּהּ – כְּתִיב בַּהּלרבנן הוכפלה לבונתו - שיביא קומץ שחרית וקומץ בערב דבשלמא לאבא יוסי לא מבעיא ליה דלא הוכפל שיביא שני קמצים לכל הקטרה דלא מצינו ב' קמצים בהקטרה אחת: מאי דגלי גלי - סלת גלי קרא בהוספה כדאמרינן לעיל (מנחות דף נא:) לרבי יהודה מאותה ולר"ש מכליל תקטר: ושמן - מבעיא ליה אליבא דכולהו אם צריך להביא ג' לוגין לכל עשרון דעד שלא ימות היה מביא ג' לוגין וחוצן לוג ומחצה לחצי עשרון דשחר ולוג ומחצה לבין הערבים השתא מאי: ה' קמצין הן - בפרק האומר הרי עלי עשרון (לקמן מנחות דף קו:) חשיב והאי קומץ לבונה של חביתין לא חשיב התם משום דלחצאין קרב ובשלימה קמיירי ולא בחצאין ואם איתא דכי מת כ"ג קרבו שלם בכל הקטרות זימנין דמשכחת [שבעה] כגון ב' קמצים של חביתין דהא התם קא חשיב ב' קמצים של בזיכי לחם הפנים אע"ג דחד קרבן נינהו וה"נ ליחשוב: ומשני לעולם אימא לך דהוכפל והאי דלא חשיב להו משום דאי מת כהן לא קתני אלא בקריבים כדרכן קא מיירי: להא שמעתא - דאי לא קתני: והא מעלה קומץ בחוץ - דקתני ליה התם גבי ה' קמצין דאי עבר והעלהו בחוץ חייב וקתני ליה נמי ש"מ דאם איתא דהוכפל ליתנינהו ואפילו דאי: מאי הוי עלה - דהא לא תנינן ליה בהדיא: אלא אבא יוסי - דאמר חביתין דעלמא נמי בחיי כהן בעי ב' קמצין הילכך הא נמי ב' קמצין וקתני לוג ומחצה שחרית כו' אלמא שמן לא הוכפל ואיפשיטא בעיא דשמן לאבא יוסי ומדשמן לאבא יוסי לא הוכפל דמאי דלא גלי לא גלי לרבנן נמי לבונה ושמן לא הוכפלו דמאי דלא גלי לא גלי דאינהו לא פליגי אלא בלבונה מחיים אבל בלאחר מיתה אי הוכפל אי לא הוכפל לא פליגי: הילכתא כאבא יוסי - דאמר בחיי כהן מקריב קומץ לבונה שחרית וקומץ ערבית: ותנן ה' קמצין הן - ולא חשיב ליה לקומץ דחביתין משום דלחצאין קרב ואם איתא דקרב שלם ליתני ז' קמצים הן: אמוראי נינהו - מר אמר כסתם משנה אמר רבי יוחנן ומר אמר הלכה כאבא יוסי אמר רבי יוחנן: מתני' כל המנחות: חוץ מחמץ שבתורה - דכתיב על חלות לחם חמץ וגו' (ויקרא ז׳:י״ג) ושתי הלחם דכתיב חמץ תאפינה (שם כג): שאור בודה להן מתוכו - מתוך עשרון דתודה ושתי הלחם היה מוציא שאור שהוא לש מן הסלת מעט לאחר שנמדד וטומנו בסלת ומתחמץ מאיליו וממנו מחמץ את השאר: אף היא אינה מן המובחר - שאינה מחמצת יפה לפי שאין לה שאור מחומץ יפה: אלא מביא שאור - המחומץ יפה מתוך ביתו ונותן לתוך העשרון ומוסיף וממלא סלת: אף היא היתה יתרה או חסרה - כגון אם השאור עבה ומגובל בקושי במעט מים אינו מחזיק נפח גדול כאילו היה קמח ונמצא העשרון יתר לפי שאם לא היה שאור מגובל היה נפחו גדול מעכשיו ואם אינו מגובל יפה שנתן בו מים הרבה נמצא נפחו גדול משאילו היה קמח ונמצא העשרון חסר שאם לא בשביל המים לא היה מלא: גמ' דכתיבא כתיבא - אותה מנחה שכתוב בה מצה כגון מנחת מאפה ומנחת מחבת הרי כתיב בה ודלא כתיבא אתא מהאי קרא דכייל לכל המנחות בצו את אהרן דכתיב זאת תורת המנחה וכתיב בתריה מצות תאכל:לרבנן הוכפלה לבונתו. אבל לאבא יוסי בן דוסתאי כיון דצריך קומץ בבוקר וקומץ בערב לא שייך לאיכפולי טפי משיעור שלם דלרבנן הוא דבעי אי בעינן שלם בלבונה כי היכי דבעינן שלם בעשרון אבל משמן בעי (טפי) לאבא יוסי בן דוסתאי נמי דבכל יום לא היה רק לוג ומחצה בבוקר וכן בערב והשתא נמי או דילמא לכל עשרון היו ג' לוגין וזו היא בלילתן: הלכה כאבא יוסי בן דוסתאי. תימה הילכתא למשיחא: מתני' כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. שתי הלחם ניחא דכייל בהדי שאר מנחות דאיקרי מנחה כדאמר בפרק התכלת (לעיל מנחות דף מז:) אבל לחמי תודה לא אשכחן ומ"מ ניחא לאשמועינן דינא: בודה. בדל"ת גרסינן בערוך ופי' לשון הוצאה כמו (מלכים א י״ב:ל״ג) בחודש אשר בדא מלבו (נחמיה ו׳:ח׳) כי מלבך אתה בודאם: חסרה או יתרה. מכאן פי' הרב רבינו חיים דכשמודדין במדה בפסח או לצורך חלה אין להכביד על הסלת דא"כ נמצאת יתרה כמו לענין מנחות ועוד אמרינן לקמן (מנחות דף פז.) גודשא תילתא: מנין לכל המנחות שהן באות מצה כו'. תימה מתני' היא (לקמן מנחות דף נה.) דתנן כל המנחות נילושות בפושרים ומשמרם שלא יחמיצו כו' שנאמר כל המנחה בל תאפה חמץ וה"נ דרשי' לקמן בגמ' (שם) שאר מנחות מנין ת"ל כל המנחה ועוד משמע דשייך לרבויי טפי מההוא קרא דכל מנחה ממאי דמרבה מהאי קרא דזאת תורת המנחה דמייתי הכא דמההוא לא שייך לרבויי אלא מנחות שיש בהם דין הכתוב בפרשה הגשה קמיצה ולבונה כגון מנחת סלת ומחבת ומרחשת אבל מכל המנחה איתרבו אפילו מנחת העומר ומנחת קנאות ומנחת כהן ומנחת [נסכים] ולחם הפנים ונראה לפרש דרבי אמי לא רצה להביא לן הא דדרשינן מייתורא דקראי (אלא) לפי שהיה סבור דאפילו למצוה קא מיבעיא ליה היכא דלא כתיבא מצה הביא לו מקראות פשוטות ותמה על שאלתו והשיב לו דכתיבא כתיבא כגון מחבת ומאפה דלא כתיבא כגון מנחת סלת ומרחשת כתיב זאת תורת וה"ה דאכתי מהנך קראי לא ידעינן כולהו שאר מנחות עוד משמע דמנחת סלת נמי כתיבא דאותה פרשה דזאת תורת דכתיב בה מצות תאכל פשטיה דקרא במנחת סלת [כתיב] דכתיב מסלת המנחה ומשמנה ומזאת תורת מרבי מרחשת ומהשתא מצינו למימר דנתרבו כל מנחות אפילו אותם דאין בהם הגשה קמיצה ולבונה כי היכי דמרבינן מרחשת אע"ג דלא איירי בה קרא אבל קשיא א"כ כל המנחה לרבות שאר מנחות למה לי דאם נאמר ללאו א"כ היכי מייתי לעכב מלא תאפה דלקמן דריש ליה על הכלל ור"ת מפרש דמיבעיא ליה לרבי פרידא מנלן דבאות מצה ולא שיאור וחלוט דאי מלא תעשה חמץ דמתני' הוה אמינא שיאור וחלוט שרי א"ל דכתיבא כתיבא אלמא מצות בעינן ושיאור וחלוט לאו מצה היא א"ל לעכב קא מיבעיא לן מנלן דמיפסלא אם הביא שיאור וחלוט א"ל דכתיב לא תאפה חמץ דמשמע אלא מצה דכתיב מצה באותה פרשה ורב חסדא פריך דילמא מלא תאפה חמץ אלא שיאור אע"ג דכבר כתיב לא תעשה איצטריך טובא לכדדרשינן לקמן ופי' זה דחוק ומגומגם: