טוען את הדף…
קָא מַשְׁמַע לַן דִּבְהָא מוֹדֵי. לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי יוֹסֵי, אֵין מַתִּיר מְפַגֵּל אֶת הַמַּתִּיר. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בִּשְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים, שֶׁאֵין מַתִּיר מְפַגֵּל אֶת הַמַּתִּיר. מַאי ״וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר״? מַהוּ דְּתֵימָא טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בִּלְבוֹנָה – מִשּׁוּם דְּלָאו מִינַהּ דְּמִנְחָה הִיא, אֲבָל בִּשְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה, דְּמִינַהּ דַּהֲדָדֵי נִינְהוּ – אֵימָא מְפַגְּלִי אַהֲדָדֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בִּלְבוֹנָה לָאו מִשּׁוּם דְּלָאו מִינַהּ דְּמִנְחָה הִיא? וְהָא קָתָנֵי סֵיפָא: אָמְרוּ לוֹ: מָה שִׁינְּתָה מִן הַזֶּבַח? אָמַר לָהֶן: הַזֶּבַח דָּמוֹ וּבְשָׂרוֹ וְאֵימוּרָיו אֶחָד, וּלְבוֹנָה אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה. מַאי ״אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה״? אֵינָהּ בְּעִיכּוּב מִנְחָה, דְּלָאו כִּי הֵיכִי דִּמְעַכֵּב לְהוּ קוֹמֶץ לְשִׁירַיִם, דְּכַמָּה דְּלָאו מִתְקַטַּר קוֹמֶץ לָא מִיתְאַכְלִי שִׁירַיִם, הָכִי נָמֵי מְעַכֵּב לַהּ לִלְבוֹנָה, אֶלָּא אִי בָּעֵי הַאי מַקְטַר בְּרֵישָׁא וְאִי בָּעֵי הַאי מַקְטַר בְּרֵישָׁא. וְרַבָּנַן, כִּי אָמְרִינַן ״אֵין מַתִּיר מְפַגֵּל אֶת הַמַּתִּיר״ (גַּבֵּי שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל מֵחֲבֵירוֹ לְמָחָר, דְּאָמְרַתְּ שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים), הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אִיקְּבַעוּ בְּחַד מָנָא, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיקְּבַעוּ בְּחַד מָנָא – כְּחַד דָּמֵי. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: לִיקּוּט לְבוֹנָה בְּזָר – פָּסוּל. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִשּׁוּם הוֹלָכָה נָגְעוּ בָּהּ, קָסָבַר הוֹלָכָה שֶׁלֹּא בָּרֶגֶל שְׁמָהּ הוֹלָכָה, וְהוֹלָכָה בְּזָר – פְּסוּלָה. אָמַר רַב מָרִי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַקּוֹמֵץ, וְנוֹתֵן בִּכְלִי, וְהַמּוֹלִיךְ, וְהַמַּקְטִיר. בִּשְׁלָמָא קוֹמֵץ הַיְינוּ שׁוֹחֵט, מוֹלִיךְ נָמֵי הַיְינוּ מוֹלִיךְ, מַקְטִיר הַיְינוּ זוֹרֵק, אֶלָּא נוֹתֵן בִּכְלִי מַאי קָא עָבֵיד? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּדָמֵי לְקַבָּלָה, מִי דָּמֵי? הָתָם מִמֵּילָא, הָכָא קָא שָׁקֵיל וְרָמֵי. אֶלָּא מִשּׁוּם דְּכֵיוָן דְּלָא סַגִּיא לֵיהּ דְּלָא עָבֵד לַהּ, עֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה הִיא, עַל כֻּרְחָיךְ מְשַׁוֵּי לַהּ כְּקַבָּלָה. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא סַגִּיא לֵהּ דְּלָא עָבֵד לַהּ, עֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה הִיא, עַל כֻּרְחָיךְ מְשַׁוֵּי לַהּ כִּי הוֹלָכָה. לָא, לְעוֹלָם דְּדָמֵי לְקַבָּלָה, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ: הָתָם מִמֵּילָא, הָכָא קָא שָׁקֵיל וְרָמֵי – מִכְּדֵי תַּרְוַיְיהוּ קְדוּשַּׁת כְּלִי הוּא, מָה לִי מִמֵּילָא, מָה לִי קָא שָׁקֵיל וְרָמֵי. מַתְנִי׳ שָׁחַט שְׁנֵי כְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל אַחַת מִן הַחַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר שְׁנֵי בָּזִיכִין לֶאֱכוֹל אֶחָד מִן הַסְּדָרִים לְמָחָר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוֹתָהּ הַחַלָּה וְאוֹתוֹ הַסֵּדֶר שֶׁחִישֵּׁב עָלָיו – פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, וְהַשֵּׁנִי פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי יוֹסֵי, פִּיגֵּל בַּיָּרֵךְ שֶׁל יָמִין – לֹא נִתְפַּגֵּל הַיָּרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל. מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא. אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: לָא עֲדִיפָא מַחְשָׁבָה מִמַּעֲשֵׂה הַטּוּמְאָה, אִילּוּ אִיטַּמִּי חַד אֵבֶר מִי אִיטַּמִּי לֵיהּ כּוּלֵּיהּ? וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא: ״וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא״ – מִמֶּנּוּ וְלֹא מֵחֲבֵירוֹ. אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לְעוֹלָם אֵין בּוֹ כָּרֵת עַד שֶׁיְּפַגֵּל בִּשְׁתֵּיהֶן בִּכְזַיִת. בִּשְׁתֵּיהֶן – אִין, בְּאַחַת מֵהֶן – לָא. מַנִּי? אִילֵּימָא רַבָּנַן – אֲפִילּוּ בְּאַחַת מֵהֶן נָמֵי! אֶלָּא פְּשִׁיטָא רַבִּי יוֹסֵי. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא חַד גּוּפָא הוּא – מִשּׁוּם הָכִי מִצְטָרֵף,קמ"ל דבהא מודה - דטעמא לאו משום הכי הוא אלא משום דמפרש לקמן אין מתיר מפגל מתיר: אומר היה ר' יוסי - כלומר ה"ט דר' יוסי: אין מתיר מפגל את המתיר - אין עבודת מתיר זה כגון קומץ מועלת לפגל מתיר האחר הלבונה במחשבה שהוא מחשב על הלבונה בעבודת הקומץ: וכן אתה אומר בבזיכי לבונה - שאם הקטיר האחד מבזיכי לחם הפנים ע"מ להקטיר האחר למחר אינה מחשבה לפגל: מאי וכן - פשיטא דכל היכא דאיכא שני מתירין פליג ר' יוסי: לאו מינה דמנחה היא - דזו סולת וזו לבונה: אינה בעיכוב מנחה - כלומר לעולם טעמא משום דאין מתיר מפגל את המתיר וה"ק להו הזבח כולו אחד והדם הוא מתיר את האימורים הלכך כי חישב על האימורים חוץ לזמנו בשעת עבודת דם לאו שני מתירין נינהו אבל לבונה אינה מעכבת מנחה אינה בכלל עכוב שירים ואין הקומץ מעכב הלבונה מהקטיר כי היכי דמעכב שיריים הילכך הויא לבונה מתיר בפני עצמו ואמר אין מתיר מפגל את המתיר: היכא דלא איקבעו בחד מנא - כגון גבי כבשי עצרת דמודו רבנן בסיפא דמתני' שחט אחד מן הכבשים לאכול מחבירו למחר שניהם כשרים דשניהם מתירין את הלחם התם ודאי אמר אין מתיר מפגל את המתיר: ליקוט לבונה - דלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט הלבונה מעל הסלת ומקטירו: משום הולכה נגעו בה - שזה שליקטה ונתנה לכהן מיעט בהילוך הכהן והולכה אחת מן העבודו' דגמרי' מזבחים דכתיב בהו הולכה דכתיב והקריבו בני אהרן ואע"ג דאמר מר (זבחים דף ד.) זו קבלת הדם אפ"ה לשון הולכה הוא כדאמרינן בסוף הכל חייבין בראייה (חגיגה יא.): שלא ברגל - כגון זר שלא זז ממקומו אלא ליקט והושיטה לכהן: תנינא - דליקוט לבונה עבודה היא: זה הכלל - בפ"ק וקחשיב להנך ד' עבודות חשובות קומץ דמי לשוחט דזה נוטל ומפריש חלק לגבוה מחלק כהנים וכן זה: התם ממילא - נופל הדם במזרק הכא שקיל קומץ ורמי בכלי: ה"נ - בליקוט לבונה: קדושת כלי הוא - דמקדש מקבל דם בכלי והנותן בכלי מקדש ה"נ קומץ בכלי ובדבר זה דומין אבל ליקוט לבונה דלא דמי לחדא מהנך לאו עבודה היא: מתני' שני כבשים - כבשי עצרת דכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים (ויקרא כ״ג:י״ט) ואותם כבשים מתירין ומקדשין לשתי הלחם ואע"ג דז' כבשים ופר ואילים שנים ושעיר עזים כתיבי התם מפרש בפרק התכלת (לקמן מנחות מז.) שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת שני כבשים שלמים הואיל והוזקקו עמו בתנופה: אותו החלה או אותו הסדר כו' - וטעמא דרבי יוסי מפרש בגמ': לא נתפגל ירך שמאל - והאוכלה אין חייב כרת: אילו איטמי חד אבר - לאחר שהופרש מן הבשר: לעולם אין בו כרת - בלחם האחר שלא חישב עליו: עד שיפגל בשתיהן החלות בכזית - כלומר אפילו לא פיגל אלא בכזית בין שתיהן הוי כולהו פיגול: באחת מהן - לא נתפגלה חבירתה: אפילו באחת מהן נמי - דהא אמר במתני' זה וזה פיגול: אי אמרת בשלמא - גבי יריכות דמזבח אחד אתו חד גופא נינהו ואי פיגל בזו נתפגלה זו משום הכי מצטרפות חלות חצי זית מזו וחצי זית מזו כי ערבינהו דחישב על מנת לאכול כזית למחר בין שתיהן דמהני להו מה שעירבו זה במחשבתו כאילו באו שתיהן מגוף אחד דאמרינן לקמן (מנחות דף יד:) דעירב מחשבתו מהני לצרפן וגבי חלות ה"ט דבאחת מהן לא נתפגלה חבירתה משום דלא מחד גופא אתו ובמחשבתו נמי לא עירבן:קמ"ל דבהאי מודה. והא דבעי למימר בסמוך דר' יוסי דלא כר"מ דאמר מפגלין בחצי מתיר לא דמי דהכא קומץ המנחה חשיב עבודה שלמה כיון שאין כיוצא בה בלבונה כדמוכח בכוליה פירקין לקמן וכך פירש בקונטרס בסמוך: משום הולכה נגעו בה קסבר הולכה שלא ברגל כו'. בסוף פ"ק דזבחים (דף יג:) שמעתי שטבילת אצבע מפגלת וחד טעמא הוא דמסיק עלה אף אנן נמי תנינא כי הכא ואפ"ה לא קאמר עלה קסבר הולכה שלא ברגל הוא: לאכול אחד מן הסדרים. הוא הדין חלה אחת מן הסדרים שאותו הסדר פיגול מדבעי רבי יוחנן בגמ' בלחמי תודה מהו במנחת מאפה תנור מהו משמע דמיבעיא ליה משום דהוו שני מינים אבל אותו מין פשיטא דנתפגל והא דקאמרינן בגמרא אילו איטמא חד אבר מי איטמא כוליה אע"ג דשייך האי טעמא בחלה אחת שאם נטמאה אחת לא נטמא כל הסדר מ"מ לענין פיגול נתפגל הואיל והוקבעו בסדר אחד וחשיב כחד לענין פיגול טפי מפיגל בירך של ימין דלא נתפגל ירך שמאל ושמא גם לענין טומאה אם נטמאה אחת נטמא כל הסדר והא דנקט הכא ובסיפא אחד מן הסדרים ולא נקט חלה אחת מאחד מן הסדרים משום רבותא דר"י ובסיפא משום רבותא דחכמים דאע"פ שחישב על כל הסדר אפ"ה אותו סדר דוקא פיגול וטמא והשני אינו פיגול וטהור: אי אמרת בשלמא חד גופא. נראה דהשתא נמי ס"ל דהא דמצטרפין כי ערבינהו היינו מטעם דדרשינן לקמן (מנחות דף יד:) הכתוב עשאן גוף אחד והכתוב עשאן שני גופין ומש"ה פריך אי אמרת בשלמא דשתי ירכות חשיבי חד גופא דאם פיגל בזו נתפגלה זו מש"ה מצטרף כמו כשמערב דהכתוב עשאן גוף אחד אלא אי אמרת דשתי ירכות נמי חשיבי תרי גופי מה מועיל מה שעשאן הכתוב גוף אחד דאפשר נמי דלמאי דקסבר רב הונא אם חישב בשתי הירכות בכזית לא הוי פיגול אם איתא דחשיבא לאחר שהובדלו זו מזו וצ"ע ובקונטרס פירש בע"א: