זבחיםק.
טוען את הדף…
לָא קַשְׁיָא; כָּאן שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר וּקְבָרוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, כָּאן שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּקְבָרוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. מֵת לוֹ מֵת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר וּקְבָרוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר – יוֹם מִיתָה תּוֹפֵס לֵילוֹ מִדְּאוֹרָיְיתָא. מֵת לוֹ מֵת בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּקְבָרוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר – יוֹם קְבוּרָה מִדְּרַבָּנַן, אֵינוֹ תּוֹפֵס לֵילוֹ אֶלָּא מִדְּרַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב מָרִי: וְאֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי, אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן: תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ: אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ אֲבָל לֹא בַּקֳּדָשִׁים; נֵימָא לֵיהּ: קָאָמֵינָא לָךְ אֲנָא יוֹם מִיתָה דְּאוֹרָיְיתָא, וְאָמְרַתְּ לִי אֶת יוֹם קְבוּרָה דְּרַבָּנַן?! קַשְׁיָא. אַבָּיֵי אָמַר: לָא קַשְׁיָא; כָּאן שֶׁמֵּת קוֹדֶם חֲצוֹת, כָּאן שֶׁמֵּת לְאַחַר חֲצוֹת. קוֹדֶם חֲצוֹת, דְּלָא אִיחֲזִי לְפֶסַח – חָיְילָא עֲלֵיהּ אֲנִינוּת. אַחַר חֲצוֹת, דְּאִחֲזִי לְפֶסַח – לָא חָיְילָא עֲלֵיהּ אֲנִינוּת. וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁנֵי לֵיהּ בֵּין קוֹדֶם חֲצוֹת בֵּין לְאַחַר חֲצוֹת? דְּתַנְיָא: ״לָהּ יִטַּמָּא״ – מִצְוָה. לֹא רָצָה – מְטַמְּאִין אוֹתוֹ עַל כׇּרְחוֹ. וּמַעֲשֶׂה בְּיוֹסֵף הַכֹּהֵן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, וְלֹא רָצָה לִיטַּמֵּא, וְנִמְנוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְטִימְּאוּהוּ בְּעַל כׇּרְחוֹ. וּרְמִינְהִי: ״וְלַאֲחוֹתוֹ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? הֲרֵי שֶׁהָלַךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת – יָכוֹל יִטַּמֵּא? אָמַרְתָּ לֹא יִטַּמֵּא. יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא לַאֲחוֹתוֹ, כָּךְ אֵין מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלַאֲחוֹתוֹ״ – לַאֲחוֹתוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה. לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: כָּאן קוֹדֶם חֲצוֹת, כָּאן לְאַחַר חֲצוֹת? מִמַּאי? דִּילְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לְךָ: אִידֵּי וְאִידֵּי אַחַר חֲצוֹת; וְהָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְהָא רַבִּי עֲקִיבָא. דְּתַנְיָא: ״לָהּ יִטַּמָּא״ – רְשׁוּת. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חוֹבָה. לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דְּרֵישָׁא דְּהָהִיא – רַבִּי עֲקִיבָא קָתָנֵי לַהּ. דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״נֶפֶשׁ״ – אֵלּוּ הַקְּרוֹבִים, ״מֵת״ – אֵלּוּ הָרְחוֹקִים. ״לְאָבִיו״ אֵינוֹ מִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה. ״לְאִמּוֹ״ – הָיָה כֹּהֵן וְהוּא נָזִיר, לְאִמּוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה. ״לְאָחִיו״ – שֶׁאִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל וְהוּא נָזִיר, לְאָחִיו הוּא דְּאֵינוֹ מִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה. ״וְלַאֲחוֹתוֹ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? הֲרֵי שֶׁהָלַךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת – יָכוֹל יִטַּמֵּא? אָמַרְתָּ: לֹא יִטַּמֵּא. יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁאֵין מִטַּמֵּא לַאֲחוֹתוֹ, כָּךְ אֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלַאֲחוֹתוֹ״ – לַאֲחוֹתוֹ לֹא יִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה.לא קשיא - דר"ש אדר"ש הא דקתני הכא אונן לא מייתי פסח כשמת וקברו בי"ד דיום מיתה דאורייתא ותפיס לילו מדאורייתא כדיליף ליה רבי יהודה לקמן והא דקתני לעיל אוכל פסחו בשמת בי"ג וקברו בי"ד דיום קבורה גופיה דרבנן ולא תפיס לילו אלא מדרבנן ורומיא דתרתי מתני' קמייתא משני לה רב מרי אידי ואידי יום קבורה וכאן בפסח וכאן בשאר ימות השנה כדשנינן לה מעיקרא ומאי אבל לא בקדשים אבל לא בקדשים של כל השנה כולה: הכי גרס לא תפיס לילו עמו אלא מדרבנן: אמינא לך אנינות יום מיתה דאורייתא - דהא מאנינות דאהרן מייתי לה לקמן והתם יום מיתה הואי: ואת מהדרת יום קבורה - דהוא גופיה מדרבנן והתם מודינא: אביי אמר - אידי ואידי ביום מיתה ולעולם אנינות לילה לר"ש דרבנן ודקתני בברייתא פסח אינו בא באנינות כשמת קודם חצות דרחמנא דחייה מהאי קרא דדרשינן כשהוא שלם הוא מביא ולא כשהוא אונן ודקתני בפסחים טובל ואוכל פסחו אלמא מייתי ליה אונן כשמת אחר חצות דקדמה חובת שחיטת פסח לאנינות ותו לא דחיא ליה אנינות מלשלח קרבנו ומיהו על כרחך ש"מ אנינות לילה דרבנן דאי מדאורייתא היא האי לא הוה אכיל נהי דקדמה חובת שחיטה לאנינות אבל חובת אכילה לא קדמה ליה ואכילת פסחים לא מעכבא לאביי אלא משום דאנינות לילה דרבנן והם לא העמידו דבריהם במקום כרת דדילמא ממנע ולא שחיט א"נ כיון דעל כרחך שחטיה לאו אורח ארעא דנימרו ישחטנו ע"מ ליפסל הילכך אוכל פסחו אבל לא שאר קדשים אפי' ליל פסח דהעמידו דבריהם במקום עשה ומתני' דדייקינן אי מזמנו ליה אכיל ביום קבורה כדאמר רב אסי לעיל [דמת בי"ג וקברו בי"ד] אפילו מדרבנן לא תפיס לילו: דשני לן - מדאורייתא: ורמינהי כו' - מסקנא דמילתיה הוא דבעי לאתויי מגו רומייא ושינויי: לאחותו מה ת"ל - בנזיר קאי וכיון דכתיב לאביו ולאמו כ"ש לאחותו: אמרת לא יטמא - רישא דברייתא בנזיר קא מיירי כדתני לה לקמן בשמעתין וה"ק סיפא הרי שהיה נזיר והוא כ"ג והולך לשחוט את פסחו או למול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא אי משום נזיר אי משום כ"ג אי משום פסח וכ"ש הכא דאיתנהו לכולהו: ולמול את בנו - דמילת זכריו מעכבתו מלאכול פסחו: לאחותו אין מטמא - אלמא אתיא חובה דפסח ואסרה ליה להיטמא ומביא פסח אונן וקס"ד דתרוייהו קתני אליבא דר' עקיבא דאמר לה יטמא מצוה והילכך לא מיתוקמא הך בתרייתא אלא בשמת לאחר חצות דאתיא חובת פסח ודחיא למצות טומאה וקמייתא במת קודם חצות דאפקעתיה אנינות מפסח: וממאי - דטעמא דקמייתא משום דקדמה אנינות הוא דתוקמא לר"ש דאמר לעיל אין מביא פסח אונן במת קודם חצות וכר"ע: דילמא - טעם דר"ע לאו משום קודם חצות הוא והיכא דלא איטמי במת ואפילו קודם חצות בעי למעבד פסח והכא משום דאיטמי הוא ואפילו מת לאחר חצות נמי קאמר ר' עקיבא יטמא משום דקסבר לה יטמא מצוה ואין לה תשלומין הילכך מטמאינן ליה וממילא אזל ליה כרת דה"ל טמא ופסח יש לו תשלומין בשני והך דקתני לא יטמא רבי ישמעאל היא דאמר רשות הילכך לא תדחייה מצות פסח בשביל רשות דטומאה ולעולם בין לרבי ישמעאל בין לר"ע אונן שלא נטמא מביא פסחו ואפילו מת קודם חצות דטעם דהכא לאו משום אנינות הוא: דרישא - דההיא דנזיר ר"ע קתני לה דאומר מצוה הילכך לא מיתרצי אלא משום טעמא דקודם חצות ואחר חצות היכא דמת קודם חצות קדמה לה חובת טומאה לפסח וטמא והוא הדין לאנינות דהא קדמה והיכא דמת לאחר חצות קדמה חובת פסח ומפקע לחובת טומאה והוא הדין לאנינות: נפש - בנזיר כתיב כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא וסמיך ליה לאביו ולאמו וגו' וכוליה קרא יתירא הוא דהא כתיב ליה קרובים ורחוקים: נפש אלו הקרובים - לאו ממשמעותא היא דתיקשה לך אם כן למה נאמרו רחוקים דאי לא כתיב תרתי קראי הוה מוקמינן ליה ברחוקים אבל השתא דאיכתיבא תרי קראי נפש קרובים משמע שהן כנפשו: לאביו - מה ת"ל אם ללמד שלא יטמא לו הרי פירש קרובים ורחוקים אלא בא לפרט את מי אסר את הקרובים אבל לא מת מצוה: לאמו - מה תלמוד לומר אם לאסור הרי למדנו אם להתיר מת מצוה הרי למדנו אלא לא הוצרך לנזיר לבדו אלא ללמדך שאם היתה בו עוד קדושה אחרת כגון שהיה כהן ונזיר התרתי לך בו מת מצוה ממיעוט דלאמו דרשינן לאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא למ"מ וכן כולם: הרי שהלך לשחוט את פסחו - זה שהיה כ"ג ונזיר וניתוסף בו עוד דבר אחר המעכבו מליטמא שהיה צריך לשחוט את פסחו אף זה לאחותו פטרתי לך בו אבל מיטמא הוא למת מצוה דאם אינו ענין לנזיר לבדו תנהו ענין למי שיש בו כל אלו: אמרת לא יטמא - רישא דברייתא בנזיר קא מיירי כדתני לה לקמן בשמעתין וה"ק סיפא הרי שהיה נזיר והוא כ"ג והולך לשחוט את פסחו או למול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא אי משום נזיר אי משום כ"ג אי משום פסח וכ"ש הכא דאיתנהו לכולהו:הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו' - תימה היכי דייק מהכא דשחיטת פסח דוחה טומאת מתו שאני הכא שהוא כ"ג ונזיר וכי תימא אי לאו דבאפי נפשיה דחיא מתו לא היה צריך קרא למת מצוה דדחיא שלשתן דכיון דכ"ג ונזיר נדחים משום מת מצוה בשביל שהולך עדיין לשחוט את פסחו לא מימנע א"א לומר כן דהא לכהן הדיוט ונזיר איצטריך קרא אף על גב דכהן הדיוט לחודיה מיטמא למתו ויש פירושים שמוגה בהם משום הך קשיא דלא מיירי הכא בנזיר אלא בהולך לשחוט פסחו לחודיה ולא יתכן כלל דהיינו ברייתא דמייתי בסמוך דמיירי בכהן ונזיר ונראה דדייק משום דקתני הכא אמרת לא יטמא ובכולהו לא קתני הכי משמע לא יטמא משום שחיטת פסחו ולא גרסינן ת"ל לא יטמא ועוד נראה לדקדק אי שחיטת הפסח לחודה לא דחיא טומאת קרובים ה"ל למתנייה ברישא דהולך לשחוט כו' הרי שהיה כ"ג ונזיר והולך לשחוט כו' כמו כהן הדיוט דתני ברישא דמעיקרא תני הקל יותר כי היכי דתני כהן הדיוט קודם לנזיר ואח"כ כ"ג ונזיר: הא רבי ישמעאל הא ר"ע - פי' בקונטרס ואפילו מת לאחר חצות נמי קאמר ר"ע יטמא משום דקסבר לה יטמא מצוה ואין לה תשלומין הילכך מטמאינן ליה וממילא אזל ליה כרת דה"ל טמא דפסח יש לו תשלומין בשני ולא דמי לעשה דהשלמה דאתי עשה דפסח ודחי ליה כדאמר בריש תמיד נשחט (פסחים דף נט ושם.) אע"פ שיש לו תשלומין בשני: נפש אלו הקרובים מת אלו הרחוקים - בנזיר בפ' כ"ג (דף מח:) גרס איפכא ועיקר ועושה שם [חדא] דרשא מלאביו ולאמו: