זבחיםעד.
טוען את הדף…
וּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם קָרַב הָרֹאשׁ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן – יִקְרְבוּ כָּל הָרָאשִׁים! הוּא דְּאָמַר – כְּחָנָן הַמִּצְרִי; דְּתַנְיָא, חָנָן הַמִּצְרִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ דָּם בְּכוֹס – מֵבִיא חֲבֵירוֹ וּמְזַוֵּוג לוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: טַבַּעַת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמֵאָה טַבָּעוֹת, וְנָפְלָה אַחַת מֵהֶם לַיָּם הַגָּדוֹל – הוּתְּרוּ כּוּלָּן; דְּאָמְרִינַן: הָךְ דִּנְפַל הַיְינוּ דְּאִיסּוּרָא. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: אֲפִילּוּ אַחַת בְּרִיבּוֹא – יָמוּתוּ כּוּלָּן. אַמַּאי? נֵימָא: דְּמִית – אִיסּוּרָא מִית! אֲמַר לֵיהּ: רַב דְּאָמַר – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר; דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם קָרַב הָרֹאשׁ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן – יִקְרְבוּ כָּל הָרָאשִׁים כּוּלָּן. וְהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִתִּיר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא שְׁנַיִם שְׁנַיִם, אֲבָל אֶחָד אֶחָד – לָא! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא תַּרְתֵּי קָאָמֵינָא. אָמַר רַב: טַבַּעַת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמֵאָה טַבָּעוֹת, וּפֵרְשׁוּ אַרְבָּעִים לְמָקוֹם אֶחָד וְשִׁשִּׁים לְמָקוֹם אַחֵר; פֵּרְשָׁה אַחַת מֵאַרְבָּעִים – אֵינָהּ אוֹסֶרֶת, אַחַת מִשִּׁשִּׁים – אוֹסֶרֶת. מַאי שְׁנָא אַחַת מֵאַרְבָּעִים דְּלָא – דְּאָמְרִינַן אִיסּוּרָא בְּרוּבָּא אִיתֵיהּ; אַחַת מִשִּׁשִּׁים נָמֵי – אָמְרִינַן אִיסּוּרָא בְּרוּבָּא אִיתֵיהּ! אֶלָּא אִם פֵּרְשׁוּ אַרְבָּעִים כּוּלָּן לְמָקוֹם אֶחָד – אֵין אוֹסְרוֹת, שִׁשִּׁים לְמָקוֹם אֶחָד – אוֹסְרוֹת. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: הַנַּח לַעֲבוֹדָה זָרָה – שֶׁסְּפֵיקָהּ וּסְפֵק סְפֵיקָהּ אֲסוּרָה עַד סוֹף הָעוֹלָם. מֵיתִיבִי: סְפֵק עֲבוֹדָה זָרָה אֲסוּרָה, וּסְפֵק סְפֵיקָהּ מוּתֶּרֶת. כֵּיצַד? כּוֹס שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנָּפַל לְאוֹצָר מָלֵא כּוֹסוֹת – כּוּלָּן אֲסוּרִין; פֵּירַשׁ אֶחָד מֵהֶן לְרִיבּוֹא, וּמֵרִיבּוֹא לְרִיבּוֹא – מוּתָּרִין! תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רִימּוֹנֵי בָאדָן – אוֹסְרִין בְּכׇל שֶׁהוּא. כֵּיצַד? נָפַל אֶחָד מֵהֶן לְתוֹךְ רִיבּוֹא, וּמֵרִיבּוֹא לְרִיבּוֹא – אֲסוּרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: לְרִיבּוֹא – אֲסוּרִין, וּמֵרִיבּוֹא לִשְׁלֹשָׁה וּמִשְּׁלֹשָׁה לְמָקוֹם אַחֵר – מוּתָּר. שְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּמַאן? אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה – אֲפִילּוּ בִּשְׁאָר אִיסּוּרִים אָסוּר! אִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – אֲפִילּוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה נָמֵי שְׁרֵי! וְכִי תֵּימָא שָׁאנֵי לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֵּין עֲבוֹדָה זָרָה לִשְׁאָר אִיסּוּרִים; אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: סְפֵק עֲבוֹדָה זָרָה אֲסוּרָה, וּסְפֵק סְפֵיקָהּ מוּתֶּרֶת – מַנִּי? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן! לְעוֹלָם רַבִּי שִׁמְעוֹן; וּשְׁמוּאֵל סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה בַּחֲדָא, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא. אָמַר מָר: מֵרִיבּוֹא לִשְׁלֹשָׁה וּמִשְּׁלֹשָׁה לְמָקוֹם אַחֵר – מוּתָּר.ותנן - במתני' אם קרב הראש כו' אברי בעל מום ואברי עולות תמימות הרבה שנתערבו ר"א אומר אם קודם שנמלך בה הקריב אחד מן הראשים יקרבו כל הראשים ואפי' לכתחלה דתלינן איסורא באותו שקרב ראשון והא הכא דאילו אתי ברישא לאימלוכי א"ל לא תקריב דכתיב ואשה לא תתנו מהם (ויקרא כ״ב:כ״ב) וכי לא אימליך מכשרינן הנך דפרישי ולא אמרי' ידחו: הוא דאמר - ר"א כחנן המצרי ס"ל דאפילו בשחוטין לית ליה דחייה: אפילו דם - שעיר הנעשה בפנים בכוס שכבר נשחט אם מת המשתלח מביא חבירו מן השוק ומזווג לדם ולא אמרינן הואיל ונדחה הדם במיתת חבירו ישפך ויביא שנים ויגריל עליהן ויתכפר בהן: טבעת של עבודת כוכבים - שנתקשטה בה עבודת כוכבים: ואמאי ימותו כולן - מכיון שמת אחד מהן ליתלי ביה ונימא דאיסורא מית והנותרים יקרבו: כר"א דאמר אם קירב כו' - ומתניתין היא אלמא תלינן איסורא בהאי דאזיל: והא אמר ר"א - לקמן בפירקין דלא התיר ר' אליעזר להקריב את הנותרים אלא שנים שנים דודאי חד מינייהו דהיתירא שהרי לא נתערב בהם אלא בעל מום אחד ובכל חד אמרינן מדחבריה לאו דאיסורא איהו נמי לאו דאיסורא הוא וההוא דאיסורא אזל ליה בהקרבה ראשונה שקרב אחד מהן אבל אחד ואחד לא יקריבו הראשים דבכל חד מספקינן דלמא דאיסורא הוא דליכא למימר מגו: תרתי תרתי קאמינא - שימכור הטבעות שנים שנים: פירשה אחת מארבעים - ונתערבה באחרות אינן נאסרות וכולה מפרש לה ואזיל: מאי שנא אחד מהארבעים - דלא אסרה תערובתה דאמרינן איסורא ברובא איתיה בששים: א' מששים - נימא נמי הך דפריש דהיתירא הוא ואיסורא ברובא איתיה בחמשים ותשע הנותרים: אלא - ה"ק פירשו הארבעים כולם למקום אחד ונתערבו בשאר טבעות אינן אוסרים דאמרינן איסורא בששים איתיה ונהי דהנך עצמם אם לא נתערבו באחרות אסורות לעולם דאפילו ר' אליעזר לא אמר תולין את האיסור אלא בדבר שאבד כגון שנפלה אחת מהן לים הגדול דומיא דקרב הראש של אחד מהן אבל לא לתלותו בששים ולהתיר את הארבעים דאין ביטול ברוב לעבודת כוכבים והוו כולהו ספק עבודת כוכבים אבל כי נתערבו באחרות הוו להו ספק ספיקא של עבודת כוכבים: פירשו ששים למקום אחד אסורות - דכיון דאיסורא ברובא איתיה הוו כולהו ספק עבודת כוכבים: הנח לעבודת כוכבים - מלהקל בספק ספיקא כשאר איסורין ואפילו פירשו ארבעים למקום אחד אסורות: ה"ג תנאי היא דתניא ר' יהודה אומר רמוני בדן כו' - רמוני בדן אחד מששה דברים שאינן בטילים הן הלכך אוסרים בכל שהוא אם של ערלה או של תרומה הן כולן אסורין ואפילו אחרונים: ר"ש אומר לריבוא אסורין - ריבוא הראשון שהאיסור עצמו נפל שם אסור אבל פירש אחד מאותו ריבוא לג' רמונים ומן השלישי פירש אחד למקום אחר מותר אף הג' אמצעיים דספק ספיקא בטיל: ופרכינן שמואל דאמר - הנח לעבודת כוכבים דמשמע דבשאר איסורין לית ליה ספק ספיקא: כמאן - מהני תנאי סבירא ליה: וכי תימא שני ליה לר"ש - ושמואל כר"ש אמר: הך דתני - הך מתניתא דאותיבנא מינה לשמואל לעיל מיניה:ותנן ר"א אומר כו' - לא שייך למימר אדפריך מר' אליעזר לסייעיה מדרבנן דאמרו אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצאו לבית השריפה וגבי כוסות ישפך לאמה דלמא דרבנן לאו משום דחייה פסלי אלא מטעם אחרינא: ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן - משום דמדאורייתא ברובא בטיל כדפירשנו [מש"ה] הקילו כאן ודוקא נפלה ממילא אבל הפילה אפילו שוגג קנסינן אטו מזיד ודוקא לים הגדול שאינה בעין אבל פירשה לא כדמוכח בההיא ופרשו ארבעים למקום אחד דלא מהניא פרישתה להתיר השאר וכן מוכח דקאמר רב דאמר כר"א וגבי אין המדומע מדמע אלא לפי החשבון שמעינן ליה לר"א בפ"ק דתרומות דאמר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה אבל האחרים לא נתקנו: רב דאמר כר"א - תימה הא טעמא דר"א משום דכתיב (ויקרא כ״ב:כ״ה) מום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו כדמפרש ביומא פ' שני שעירים (דף סד.) אבל בעלמא לא וי"ל דהא דאיצטריך לן קרא לא לחד בתרי אצטריך דבלאו קרא ברובא בטיל אלא לחד בחד אצטריך והש"ס מייתי ליה לקרא משום דכיון דכל כך התיר הכתוב אין ראוי להחמיר מדרבנן לגבוה: פירש אחד מהן לריבוא ומריבוא לריבוא מותרין - לא אצטריך מריבוא לריבוא אלא למימר מאן דאסר אסר בכולהו כדפרישית לעיל א"נ משום דיש חילוק בין ריבוא ראשון לריבוא שני דריבוא ראשון אי מתהני מכולהו בבת אחת אסור דקמתהני בחדא ספיקא כיון דבבת אחת מתהני אבל ריבוא שני אפילו נהנה מכולם בבת א' ספק ספיקא הוא ושרי וכן מריבוא לג' ומג' לג' מותר אבל אסור ליהנות מג' הראשונים בבת אחת ומן השניים שרי מהאי טעמא דפריש ובקונטרס לא פירש כן: