זבחיםיט:
טוען את הדף…
שֶׁשָּׁם מַנִּיחִין תְּפִילִּין. מְחוּסַּר כִּיפּוּרִים מְנָלַן? אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר קְרָא: ״וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה״ – ״טָהֵרָה״ מִכְּלָל שֶׁהִיא טְמֵאָה. וְשֶׁלֹּא רָחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. אָתְיָא ״חוּקָּה״–״חוּקָּה״ מִמְּחוּסַּר בְּגָדִים. תָּנוּ רַבָּנַן: כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁלֹּא טָבַל וְשֶׁלֹּא קִידֵּשׁ בֵּין בֶּגֶד לְבֶגֶד וּבֵין עֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה, וְעָבַד – עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֶחָד כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁלֹּא קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו שַׁחֲרִית, וְעָבַד – עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַסִּי לְרַבִּי יוֹחָנָן: מִכְּדִי חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין דְּאוֹרָיְיתָא, וְ״חוּקָּה״ כְּתִיב בְּהוּ – לִיעַכְּבוּ! אֲמַר לֵיהּ, אָמַר קְרָא: ״וּלְבֵשָׁם״ – לְבִישָׁה מְעַכֶּבֶת, וְאֵין דָּבָר אַחֵר מְעַכֵּב. צָהֲבוּ פָּנָיו, אֲמַר לֵיהּ: וָי״ו אַאוּפְתָּא כְּתַבִי לָךְ – אִי הָכִי, דְּצַפְרָא נָמֵי. אָמַר חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא: ״וְהָיְתָה לָהֶם חׇק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם״ – דָּבָר הַמְעַכֵּב בְּזַרְעוֹ, מְעַכֵּב בּוֹ; דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בְּזַרְעוֹ, אֵין מְעַכֵּב בּוֹ. רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר מֵהָכָא: ״וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו״ – דָּבָר הַמְעַכֵּב בְּבָנָיו מְעַכֵּב בּוֹ, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בְּבָנָיו אֵין מְעַכֵּב בּוֹ. רַבִּי יוֹנָתָן מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִדְּחִזְקִיָּה? אָמַר לָךְ: הָהוּא לְדוֹרוֹת הוּא דִּכְתִיב. וְאִידַּךְ – מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מֵהַאי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא – דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כׇּל כִּיּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי לְקַדֵּשׁ אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים מִמֶּנּוּ – אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו״. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מִצְוַת קִידּוּשׁ? מַנִּיחַ יָדוֹ הַיְמָנִית עַל גַּבֵּי רַגְלוֹ הַיְמָנִית, וְיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית עַל גַּבֵּי רַגְלוֹ הַשְּׂמָאלִית, וּמְקַדֵּשׁ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ עַל גַּב זוֹ, וְעַל גַּבֵּי שְׁתֵּי רַגְלָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, וּמְקַדֵּשׁ. אָמְרוּ לוֹ: הִפְלַגְתָּה, אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כֵּן. שַׁפִּיר קָאָמְרִי לֵיהּ! אָמַר רַב יוֹסֵף: וַחֲבֵירוֹ מְסַיְּיעוֹ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: עֲמִידָה מִן הַצַּד אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי לְרָבִינָא: וְלִיתֵּיב מִיתָּב וּלְקַדֵּשׁ! אָמַר קְרָא: ״לְשָׁרֵת״ – וְשֵׁירוּת מְעוּמָּד הוּא. תָּנוּ רַבָּנַן: קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו בַּיּוֹם – אֵין צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה – צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ בַּיּוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי; שֶׁהָיָה רַבִּי אוֹמֵר: לִינָה מוֹעֶלֶת בְּקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין לִינָה מוֹעֶלֶת בְּקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. תַּנְיָא אִידַּךְ: הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ כׇּל הַלַּיְלָה לָאוֹרָה – טָעוּן קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁקִּידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִתְּחִילַּת עֲבוֹדָה – אֲפִילּוּ מִיכָּן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא – בְּהַהִיא קָאָמַר רַבִּי, דִּפְסַק לֵיהּ מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה; אֲבָל בְּהָא, דְּלָא פְּסַק לֵיהּ – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ רַבִּי לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן; אֲבָל בְּהָא – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי; צְרִיכָא. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דִּכְתִיב: ״בְּגִשְׁתָּם״. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּכְתִיב: ״בְּבוֹאָם״. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָא כְּתִיב ״בְּבוֹאָם״! אִי כְּתִיב ״בְּגִשְׁתָּם״ וְלָא כְּתִיב ״בְּבוֹאָם״ – הֲוָה אָמֵינָא: עַל כׇּל גִּישָׁה וְגִישָׁה; כְּתַב רַחֲמָנָא: ״בְּבוֹאָם״. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָא כְּתִיב ״בְּגִשְׁתָּם״! אִי כְּתִיב ״בְּבוֹאָם״ וְלָא כְּתִיב ״בְּגִשְׁתָּם״ – הֲוָה אָמֵינָא: אֲפִילּוּ אַבִּיאָה רֵיקָנִית. אַבִּיאָה רֵיקָנִית?! הָא כְּתִיב: ״לְשָׁרֵת״! אֶלָּא בְּגִשְׁתָּם מִיבְּעֵי לֵיהּ, לְכִדְרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב. דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הַכֹּל מוֹדִים בְּקִידּוּשׁ שֵׁנִי – כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ מְקַדֵּשׁ; דְּאָמַר קְרָא: ״אוֹ בְגִשְׁתָּם״ – מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא גִּישָׁה בִּלְבַד, יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר לְבִישָׁה וְגִישָׁה. ״לְהַקְטִיר אִשֶּׁה״ לְמָה לִּי?ששם מניח תפילין - הלכך ליכא חציצה ותנא דאיצטריך לאשמועינן אם הניחן אין חוצצות משום ייתור בגדים הוא דאיצטריך לאשמועינן דלאו בגד הוא: מכלל שהיא טמאה - עד עכשיו וטמא כתיב ביה וינזרו ולא יחללו: אתיא חוקה חוקה - מה להלן אם עבד חילל אף כאן אם עבד חילל: כהן גדול כו' - כגון בחמש עבודות של יום הכפורים דילפינן בסדר יומא (דף לב.) שהוא משנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב וצריך לכל חילוף טבילה ושני קידושין מן המקרא אם לא טבל ולא קידש עבודתו כשרה: שחרית - בין ביום הכפורים בין בכל השנה עבודתו פסולה כדילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים: דאורייתא - דכתיב ורחץ את בשרו במים ולבשם והתם יליף לכולה מילתא: וחוקה כתיב בהו - לאחר שגמר כל הפרשה כתיב והיתה להם לחוקת עולם בחדש השביעי בעשור וגו': אמר קרא ולבשם - שינה הכתוב בלבישה לעכב דכתיב ילבש ולבשם ולהכי כתיב הכא עכובא למעוטי עכובא דחוקה דלא קיימא אהאי קרא דאיירי ברחיצה ולבישה אלא אשאר (שני) דברים האמורים בפרשה: ואין דבר אחר - בפסוק זה מעכב: צהבו פניו - של ר' אסי מפני שמחה כסבור טעם הגון שמע: וי"ו אאופתא כתיבי לך - כתבתי לך וי"ו על הבקעת אות שאין ניכרת בה מפני שורות הבקעת שמפסיקות בה הפסקות הרבה לשון אחר השורות עצמו קרי להו ווי"ן שדומין לה כלומר אין זה טעם דאיכא לאקשויי א"כ אפילו קדוש של שחרית [של יוה"כ] נמי לא לעכב ביה דהא אימעוט ביום הכפורים מולבשם: והיתה להם לחק עולם - בקידוש כתיב: בזרעו - בכהנים הדיוטים דהיינו קידוש שבשעת כניסה שנוהג בכל הכהנים מעכבא באהרן ביום הכפורים דהא חוקה כתיב: לדורות הוא דכתיב - אזהרה לנהוג חוקה זו לזרעו אחריו ולאו להיקשא אתא: שאין בו - שאין מחזיק מים כשיעור ארבע קידושין: משה ואהרן - תרין ובניו תרין שאף משה כהן היה בשבעת ימי המילואים ואע"ג דלא כהנו בבת אחת מיהו קרא להכי מידריש: מניח ידיו כו' - דבעינן ידיו ורגליו כאחד ירחצו כדכתיב קרא: הפלגתה - דברים ממדת כל אדם דאי אפשר לו שלא יפול: אמר רב יוסף - הא דרבי יוסי ברבי יהודה כשחבירו מסייעו מחזיק בו שלא יפול: מאי בינייהו - במאי פליגי: עמידה מן הצד - כגון זו שאינו בלא סיוע לרבנן לא הויא עמידה ואנן עמידה בעינן כדמפרש לקמן: אמר קרא לשרת - או בגשתם אל המזבח לשרת איתקש קידוש לשירות: אינו צריך לקדש בלילה - אם לא יצא ולא הסיח דעתו: צריך לקדש ביום - כדמסיים מילתיה שהלינה פוסלת בקידוש ועמוד השחר הוא העושה לינה לקמן בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פז.): מתחילת עבודה - כשהתחיל לעבוד עבודות הללו ולא הסיח שוב דעתו [עד עשרה ימים ובלבד שיהא עומד ועובד]: דפסק ליה מן העבודה - אלא שלא הסיח דעתו דלא תני בה היה עומד ומקריב כי הכא: דכתיב בגשתם - וגישה דשחרית גישה אחריתי היא שהרי יש כאן מערכה חדשה: דכתיב בבואם - והרי לא יצא: אבל גישה וגישה - ואפי' שתיהן בו ביום: אביאה ריקנית - נכנס שלא לעבוד: דרב אחא בר יעקב - בסדר יומא: הכל מודים - ר"מ ורבנן דפליגי בקידוש שלפני כל טבילה של טבילות [כ"ג רבנן אמרי] קידש ידיו ורגליו ופשט רבי מאיר אומר פשט קידש ידיו ורגליו מודים הם בקידוש של אחר טבילה שלובש הבגדים שהוא מחליף ואחר כך מקדש ואינו מקדש כשהוא ערום דכתיב בגשתם ירחצו מי שאינו מחוסר אחר קידוש אלא גישה: להקטיר אשה - דכתיב גבי קידוש למה לי פשיטא דבעיא קידוש דהא גישת מזבח היא:וחוקה כתיב בהו ליעכבו - אפי' למאן דאמר (יומא דף ס.) דלא כתיבא חוקה אלא [בדברים הנעשים] בבגדי לבן בפנים לכל הפחות קידוש דהוי בין בגדי זהב לבגדי לבן ליעכב דצורך פנים כפנים כדאמר שילהי הוציאו לו (יומא דף ס:) דת שחפנה קודם שחיטת הפר פסולה דצורך פנים כפנים דמי: אי הכי דצפרא נמי - תימה מאי קושיא כיון דהוי במיתה אתי בקל וחומר מיושב שאינו במיתה ואם עבד חילל וכי תימא מה ליושב כו' ונילף מיושב וחד מהנך ועוד דשם יושב לא פריך ואמאי חשיב ליה וי"ו אאופתא: וחבירו מסייעו - במסכת תמיד (דף כח. פרק א מ"ד) משמע דאותו [שהיה הולך לתרומת הדשן] היה מהלך יחידי וההיא פליגא או היה שם דבר שהיה מסייעו: עמידה מן הצד איכא בינייהו - לרבנן לא שמיה עמידה מן הצד ונראה כשקורין בתורה שלא לסמוך משום דאמר (רבי) במגילה פרק הקורא את המגילה עומד (דף כא.) דבתורה בעי עמידה ובירושלמי נמי אמרינן דאסור לסמוך משום דכשם שניתנה באימה כך נוהגין אותה באימה: וליתב מיתיב וליקדש - לאו ישיבה ממש קאמר דאין ישיבה בעזרה אלא סמיכה: אלא האי בגשתם מיבעי ליה לכדרב אחא בר יעקב - אף על גב דביומא משמע דרבי נמי אית ליה דרב אחא בר יעקב דקסבר דתרתי שמע מינה: