זבחיםלז:
טוען את הדף…
לִימֵּד עַל בְּכוֹר בַּעַל מוּם, שֶׁנִּיתָּן לַכֹּהֵן. שֶׁלֹּא מָצִינוּ לוֹ בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – נָפְקָא לֵיהּ מִ״לְּךָ יִהְיֶה״ דְּסֵיפָא. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּמוֹקֵי לֵיהּ נָמֵי בְּמַעֲשֵׂר וָפֶסַח; הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״לֹא תִפְדֶּה כִּי קֹדֶשׁ הֵם״ – הֵם קְרֵיבִין, וְאֵין תְּמוּרָתָן קְרֵיבָה. דִּתְנַן: תְּמוּרַת בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר – הֵן וּוְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף כׇּל הָעוֹלָם, הֲרֵי הֵן כִּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר, וְיֹאכְלוּ בְּמוּמָן לַבְּעָלִים. וּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי שֶׁתְּמוּרַת פֶּסַח קְרֵיבָה, וּתְמוּרַת פֶּסַח אֵינָהּ קְרֵיבָה, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ. אֶלָּא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּמוֹקֵי לֵיהּ כּוּלֵּיהּ בִּבְכוֹר; מַעֲשֵׂר וָפֶסַח דְּלָא קְרֵיבָה תְּמוּרָתָן, מְנָא לֵיהּ? מַעֲשֵׂר גָּמַר ״עֲבָרָה״–״עֲבָרָה״ מִבְּכוֹר. פֶּסַח – בְּהֶדְיָא כְּתִב בֵּיהּ כֶּשֶׂב; מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם כֶּשֶׂב״ – לְרַבּוֹת תְּמוּרַת הַפֶּסַח אַחַר הַפֶּסַח, שֶׁתִּקְרַב שְׁלָמִים. יָכוֹל אַף לִפְנֵי הַפֶּסַח כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הוּא״. וְכֹל הָנָךְ תַּנָּאֵי דְּמַפְּקִי לֵיהּ לְהַאי ״דַּם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ״ לִדְרָשָׁא אַחֲרִינָא – הַאי כׇּל הַנִּיתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן שֶׁנְּתָנָן מַתָּנָה אַחַת שֶׁכִּיפֵּר, מְנָא לְהוּ? סָבְרִי לְהוּ כְּבֵית הִלֵּל, דְּאָמְרִי: אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת – כִּיפֵּר; וְיָלְפִינַן כּוּלְּהוּ מֵחַטָּאת. וְהַחַטָּאת שְׁתֵּי מַתָּנוֹת. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי? ״קַרְנוֹת״, ״קַרְנוֹת״, ״קַרְנוֹת״ – הֲרֵי כָּאן שֵׁשׁ; אַרְבָּעָה לְמִצְוָה וּשְׁתַּיִם לְעַכֵּב. וּבֵית הִלֵּל: ״קַרְנַת״, ״קַרְנַת״, ״קַרְנוֹת״ – הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע; שָׁלֹשׁ לְמִצְוָה, אַחַת לְעַכֵּב. וְאֵימָא כּוּלְּהוּ לְמִצְוָה! כַּפָּרָה בִּכְדִי לָא אַשְׁכְּחַן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הַיְינוּ טַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל: אַהֲנִי מִקְרָא, וְאַהְנִי מָסוֹרֶת; אַהֲנִי מִקְרָא – לְטַפּוֹיֵי חֲדָא, וְאַהֲנַי מָסוֹרֶת – לְבַצּוֹרֵי חֲדָא. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״לְטֹטֶפֶת״, ״לְטֹטֶפֶת״, ״לְטוֹטָפוֹת״ – הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע; אַהֲנִי קְרָא וְאַהֲנַי מָסוֹרֶת – חַמְשָׁה בָּתֵּי בָּעֵי לְמִיעְבַּד! סָבַר לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: ״טַט״ בְּכַתְפִּי שְׁתַּיִם, ״פַּת״ בְּאַפְרִיקִי שְׁתַּיִם. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״בְּסֻכַּת״, ״בְּסֻכַּת״, ״בַּסּוּכּוֹת״ – אַהֲנִי מִקְרָא וְאַהֲנַי מָסוֹרֶת, חֲמֵשׁ דַּפְנָתָא בָּעֵי לְמִיעְבַּד!לימד על בכור בעל מום שניתן לכהן שלא מצינו לו מקום אחר בכל התורה כולה - ודמן וחלבן ליכא לאוקומי בחד בכור דבעל מום לא קרב: דסיפיה - וכשוק הימין לך יהיה: היינו דכתיב קדש הם כו' ותנן כו' - כלומר היינו דקודש הם ממעט נמי תמורת מעשר ופסח מהקרבה וניליף מינה טעמא דהנך ב' משניות דתנן בהו דלא קרבי (וולדן): כבכור ומעשר - דאין נפדין במום לחול קדושה על המעות ומיהו לא כבכור ומעשר לקרב אלא יאכלו בעלים במום: ותנן נמי - בפסחים דתמורת פסח לא קרבה: ואין לי לפרש - הי קריבה והי לא קריבה וקיימא לן דתמורה שהמיר בו אחר הפסח קריבה דתמורת שלמים היא ושהמיר בו קודם זמנו לא קרבה דתמורת הפסח היא: עברה עברה - כל אשר יעבור תחת השבט במעשר והעברת כל פטר בבכור: אם כשב - ובשלמים כתיב: שקריבה שלמים - שהרי מותר נעשה שלמים משעבר זמנו: הוא - זבח פסח הוא הוא קרב ואין תמורתו קריבה: אף חטאת כו' - וילפינן לה מקראי בשמעתין והדר ילפינן כולהו זבחים מחטאת: קרנת קרנת קרנות - שלש פרשיות נאמרו בחטאות החיצונות בויקרא אחת בשעיר נשיא וב' בחטאת יחיד אחת בכשבה ואחת בשעירה בשתים כתיב על קרנת חסר והאחת מלא וב"ש אית להו יש אם למקרא הרי כאן שש ואין במזבח אלא ארבע והשתים יתירות לא נאמרו אלא ששנה עליה הכתוב לעכב ארבע נאמרו למצוה שמצוה בארבע מתנות ושתים נשנו מהן לעכב: וב"ה - סברי יש אם למסורת הלכך הרי ד' ג' מהן למצוה נאמרו שמצוה לכתחילה ליתן אף עליהן והאחת מעכבת כדמפרש ואזיל: ואימא כולהו למצוה - ואין כאן אחת לעכב שהרי לא שנה באחת מהן: בכדי - בלא מתן דמים: אהני קרא - דמשמע שש: ואהני מסורת - דמשמע ארבע הלכך טפי חדא אמסורת ובציר חדא ממקרא והוו להו חמש נמצא ששנה באחת: לטטפת לטטפת לטוטפות - דילפינן מינה ארבע בתים לתפילין ואנן בכולהו לטוטפות קרינן נמי אהני קרא כו': סברי ב"ה כרבי עקיבא - דיליף לה מקרא אחרינא: כתפי - שם מקום:שלא מצינו לו בכל התורה כולה - פירש בקונט' שלא מצינו לו קרא אחר בכל התורה כולה ונראה לפרש שלא מצינו בכל התורה כענין זה דשאר פסולי המוקדשין אינו מתנה לכהן אלא פודהו ומקריב אחר תחתיו וזה מתנה לכהן ואוכלו במומו כי האי גוונא בפ' שתי מדות (מנחות צא:) שלא מצינו בכל התורה שיהא טפל חמור מן העיקר גבי את הכבש זו עולת יולדת האחד זה אחד עשר של מעשר: קודש הם הם קריבין ואין תמורתן קריבה - תימה דבפ"ק דתמורה (דף ה:) בין אביי ורבא מוקמי הם לבכור ומעשר שנתערבו בכל העולין שקריבין לגבי מזבח ואין תמורתן קריבה נפקא להו מדכתיב לה' הוא קרב ואין תמורתו קריבה ועוד קשה דאביי גופיה דריש ליה התם בפרק אלו קדשים (תמורה כא.) מקרא דהכא מדכתיב קודש הם: שמעתי שתמורת פסח קריבה ותמורת פסח אינה קריבה - מפרש התם בפסח שנמצא קודם שחיטה ירעה וכן תמורתו משום פסח עצמו דלא קרב לא קרבה תמורתו ועוד איכא למאן דאמר התם דנמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה תמורתו קריבה שלמים אע"פ שהפסח רועה ואע"ג דדרשינן הוא קרב ואין תמורתו קריבה הכי קאמר הוא קרב כלומר פסח קרב ואין תמורתו קריבה כשהוא מימר בפסח דחזי ללישנא קמא דרבה דבפרק מי שהיה טמא (פסחים צו:) אפילו המיר בו לאחר שחיטה וללישנא בתרא היכא דהמיר קודם שחיטה וההוא לישנא לא קאי דאיתותב התם וקצת קשה הא דדרשינן קודש הם אבכור מעשר ופסח הם קריבים ואין תמורתן קריבה דלא הוי מעין אחד דגבי פסח אם המיר בפסח עצמו שקרב לשם פסח תמורתו נמי קריבה דאם איתא דלא קרב אמאי איתותב התם לשון שני של רבה לימא דברייתא בהכי מיירי ועוד דרשינן התם אם כשב לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים ופירש התם בקונט' שלמים הבאין מחמת פסח דהיינו תמורת הפסח עצמו ובענין אחר לא מיתוקם כדפרישית לעיל פ"ק (זבחים דף ט.) ובכל מקום שהפסח קרב או לשם פסח או לשם שלמים גם התמורה קריבה כיון דלא אתיא מכח קדושה דחויה וצ"ע אם יכול להקריב התמורה לשם פסח קודם שחיטה דשמא יש לדרוש הוא קרב לשם פסח ואין תמורתו קריבה לשם פסח אבל לשם שלמים קרבה כשקרב הוא לשם פסח: הרי כאן שש - וא"ת בחמש סגי דלאחת לא איצטריך דכפרה בכדי לא אשכחן וי"ל דדילמא ב"ש לית ליה האי טעמא: לטוטפות - ואמר רבינו תם דבספרים מדוייקים לא כתיב לטוטפות כלל בוי"ו לבסוף אלא וי"ו דולטטפת דריש ואפילו למאן דלא דריש וי"ו וי"ו למ"ד דריש כדאמר גבי והנותר פ' הערל (יבמות עב:) ויש מפרשים דלטוטפת דריש דכתיב לטוטפת מלא בוי"ו דוי"ו דבין שני הטיתין דריש וקסבר גורעין ומוסיפין ודורשין ואומר רבינו תם דלא אמרינן גורעין ומוסיפין ודורשין באמצע התיבה אלא בתחלת התיבה או בסוף כדאשכחן בפרק הזהב (ב"מ דף נד:) גבי וחמישיתו וגבי דם מהפר יקבלנו וגבי ונתתם את נחלתו לשארו ביש נוחלין (ב"ב דף קיא:): טט בכתפי שתים - וא"ת א"כ ליבעי תרי סרי בתי וי"ל כיון דמנין הוא אינך הוו להו כפרשה שנאמרה ונשנית ולא דמו לקרנות שאין המנין כתוב בפירוש וה"ר יהודה מקורבי"ל מפרש דחד טטפת לגופיה ואינך תרתי אתו למנין בתים בלשון כתפי ובל' אפריקי: אלא מעתה בסכת כו' - במס' סוכה (דף ו:) דדרשינן לדפנות וכן בפ' המביא (ביצה ל:) גבי אין נוטלים עצים מן הסוכה אסרינן נמי מן הדפנות מדכתיב חג הסוכות דכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל על הסוכה ותימה דגבי אין מסככין בדבר המקבל טומאה וגבי תעשה ולא מן העשוי לא דרשינן לדפנות: