זבחיםג:
טוען את הדף…
אִם הִצִּיל בְּמֵת חָמוּר – שֶׁכֵּן חֲלוּקָה בְּאוֹהָלִין, תַּצִּיל בִּכְלִי חֶרֶשׂ הַקַּל – שֶׁאֵין חֲלוּקִין בְּאוֹהָלִין. הָתִינַח לְרַבָּנַן; לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר קַל וָחוֹמֶר קָאָמַר. אִי הָכִי, הָתָם נָמֵי לֵימָא קַל וָחוֹמֶר: קֳדָשִׁים מְחַלְּלִין קֳדָשִׁים – חוּלִּין לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֶלָּא טַעְמָא דְּרַב – כְּרַבִּי אֶלְעָזָר; דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי טַעְמָא דְּרַב? ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה׳״ – קֳדָשִׁים מְחַלְּלִין קֳדָשִׁים, וְאֵין חוּלִּין מְחַלְּלִין קֳדָשִׁים. אַלְמָא אֲתָא קְרָא אַפְּקֵיהּ מִקַּל וָחוֹמֶר; הָכָא נָמֵי – לֵיתֵי ״תּוֹכוֹ״ לַפְּקֵיהּ מִקַּל וָחוֹמֶר! הַאי ״תּוֹכוֹ״ – מִיבְּעֵי לֵיהּ לָאֳוכָלִין שֶׁגִּיבְּלָן בְּטִיט, וְהִכְנִיסָן לַאֲוִיר תַּנּוּר. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּבִנְגִיעָה לֹא מְטַמֵּא, בַּאֲוִירוֹ נָמֵי לָא מְטַמּוּ [קָא מַשְׁמַע לַן]. וְרַבָּנַן – הָנָךְ לָא צְרִיכִי קְרָא. רַב יוֹסֵף בַּר אַמֵּי רָמֵי שִׁינּוּי קוֹדֶשׁ אַשִּׁינּוּי בְּעָלִים, וּמְשַׁנֵּי. מִי אָמַר רַב: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם חַטַּאת – כְּשֵׁירָה, לְשֵׁם עוֹלָה – פְּסוּלָה; אַלְמָא דְּלָאו מִינַהּ מַחֲרִיב בַּהּ, דְּמִינַהּ לָא מַחֲרִיב בַּהּ?! וְהָאָמַר רַב: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ עַל מִי שֶׁמְּחוּיָּיב חַטָּאת – פְּסוּלָה, עַל מִי שֶׁמְּחוּיָּיב עוֹלָה – כְּשֵׁרָה; אַלְמָא דְּבַר מִינַהּ מַחֲרִיב בַּהּ, דְּלָאו מִינַהּ לָא מַחֲרִיב בַּהּ! וּמְשַׁנֵּי: הָתָם ״וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת״ אָמַר רַחֲמָנָא, וַהֲרֵי חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת נִשְׁחֲטָה. הָכָא ״וְכִפֶּר עָלָיו״ כְּתִיב – עָלָיו וְלֹא עַל חֲבֵירוֹ; חֲבֵירוֹ דּוּמְיָא דִידֵיהּ, שֶׁמְּחוּיָּיב כַּפָּרָה כְּמוֹתָהּ. רַב חֲבִיבָא רָמֵי שִׁינּוּי בְּעָלִים אַתּוֹךְ תּוֹכוֹ, וּמְשַׁנֵּי. וּמִי אָמַר רַב: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ עַל מִי שֶׁמְּחוּיָּיב [חַטָּאת – פְּסוּלָה, עַל מִי שֶׁמְּחוּיָּיב] עוֹלָה – כְּשֵׁירָה; אַלְמָא דְּמִינַהּ מַחֲרִיב בַּהּ, לָאו מִינַהּ לָא מַחֲרִיב בַּהּ?! וְהָתַנְיָא: ״תּוֹכוֹ״ – וְלֹא תּוֹךְ תּוֹכוֹ, אֲפִילּוּ כְּלִי שֶׁטֶף מַצִּיל! וּמְשַׁנֵּי: אַרְבְּעָה ״תּוֹכוֹ״ כְּתִיבִי (תּוֹכוֹ) – ״תּוֹךְ״, ״תּוֹכוֹ״, ״תּוֹךְ״, ״תּוֹכוֹ״. חַד – לְגוּפֵיהּ; וְחַד – לִגְזֵירָה שָׁוָה; חַד – תּוֹכוֹ שֶׁל זֶה וְלֹא תּוֹכוֹ שֶׁל אַחֵר; אִידַּךְ – ״תּוֹכוֹ״ וְלֹא תּוֹךְ תּוֹכוֹ, וַאֲפִילּוּ כְּלִי שֶׁטֶף מַצִּיל.אם הציל - המחיצה במת החמור באהל המת שהמחיצה מפסקת וכלים שמעבר השני טהורין דכתיב (במדבר יט) כל אשר באהל יטמא והני לאו בההוא אהל נינהו: שכן חולקין - דרך בני אדם לחלוק אוהלין במחיצה הלכך אהל אחרינא הוא: תציל בכלי חרס - [בתמיה שאין חולקין כלי חרס] במחיצות הלכך תוכו קרינא ביה: התינח לרבנן - דאמרי מחיצה לא מצלא איתא לדרב דאמר דלאו מיניה לא מחריב ביה: אלא לר' אליעזר מאי איכא למימר - לימא דרב תנאי היא: ר' אליעזר קל וחומר קאמר - לעולם בעלמא ר' אליעזר כרב סבירא ליה כגון חולין וקדשים אבל לענין מחיצה מקל וחומר יליף כיון דבמת החמור מצלא קל וחומר לכלי חרס הקל שהשרץ קל מן המת: הכי גרסינן אלא טעמא דרב כר' אלעזר ולא יחללו את קדשי הכי דריש ליה אין דבר אחר מחלל את קדשי בני ישראל וגזירת הכתוב היא: ופרכינן אלמא לר' אלעזר דבעית לאוקמה לדרב אליביה אתא קרא דלא יחללו ואפקיה מק"ו דהוה לן למידרש קדשים מחללין קדשים כו': ה"נ ליתי תוכו - קרא יתירא דדרשינן לקמן תוכו ולא תוך תוכו (וקאמרת מקרא למידק למידרש תוכו ולא תוך תוכו) וקאמרת מסברא דלא ממעט אלא תוך כלי אחר אבל מחיצה דלאו בת מיניה לית ליה לאיחרוביה אי לאו משום קל וחומר ואמאי אמרת קל וחומר ליתי תוכו וליפקיה דמדמעט תוך תוכו מכלל דתוכו לעולם טמא דאי מחיצה (בעלמא) מצלא למה לי קרא למעוטי תוך תוכו השתא תוכו מציל תוך תוכו מבעיא והאי שבעבר המחיצה תוכו הוא לרב דהאמרת דלאו מיניה לא מחריב ביה: אמר לך ר' אלעזר האי תוכו דאתי למעוטי תוך תוכו ובעית למידק מיניה מחיצה לא מצלא: מיבעי ליה לאוכלין שגיבלן - וחיפן בטיט סביב שאין השרץ יכול ליגע בהן והכניסן לאויר התנור והני הוא דאיתרבו לטומאה מדרשא דלא תוך תוכו הוא כדקאמרת תוך תוכו הוא דמציל אבל הקפת טיט לא מיחרבא ביה לבטולי שם תוכו דלאו מיניה כה"ג לא מחריב ביה דס"ד אמינא הואיל וא"א להם ליטמא במגע שרץ לא נטמאו נמי מתורת אויר כלי חרס קמ"ל מיעוטא דלא תוך תוכו הוא (דאמר) דלא מטמא אבל הני מיטמו ומיהו מחיצה אע"ג דלאו מיניה הוא אתא ק"ו ורבייה לאיחרובי ביה: ורבנן הני - אוכלין לא צריכי קרא הך וי"ו יתירא דדריש לקמן למעוטי תוך תוכו ואיתרבו הנך [דלאו] מיניה נינהו לא איצטריך קרא לרבויינהו דהני מתוך נפקי דהא בתוך נינהו ומהיכא תיתי לך לטהרינהו והא דקאמר הואיל ובנגיעה לא מטמאו לאו איריא היא לטהרינהו מדין אויר: שינוי קודש - חטאת לשם עולה: שינוי בעלים - חטאת ראובן ששחט לשם שמעון להתכפר בה שמעון דקי"ל [לקמן] דפסולה דכתיב לכפר עליו ולא על חבירו: חטאת ששחטה לשם חטאת - חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם והא מילתא לקמן בפירקין (זבחים דף ז.): והאמר רב - בשינוי בעלים חטאת ראובן ששחטה להתכפר בה שמעון אם שמעון מחוייב חטאת (הוה) פסולה אבל אם מחוייב עולה ולא חטאת כשרה אלמא לאו מיניה לאו מחריב ביה: התם - שינוי קודש נפקא לן [לפסולא מושחט] אותה לחטאת שתהא שחיטה לשם חטאת וכאן הרי חטאת לשם חטאת נשחטה: הכא - בשינוי בעלים פסולה נפקא לן מעליו ולא על חבירו והילכך חבירו דומיא דידיה דבר מיניה הוא דמחריב ביה לבטולי שמיה: ארבעה תוכו כתיבי - כיצד תוכו תרי זימני ודרוש תוך ודרוש תוכו דהוה מצי למיכתב אל תוך וכתיב תוכו למיעוטא וכן בחבירו: חד לגופיה - שיטמא [אוכלין] מאוירן: וחד לג"ש - שיטמא שרץ את הכלי ואע"פ שלא נגע כו' כדיליף ליה בהכל שוחטין (חולין דף כד:) נאמר תוכו ליטמא ונאמר תוכו לטמא: ולא תוכו של אחר - למעוטי כלי שטף מטומאת אויר אא"כ נגע: וחד תוכו ולא תוך תוכו - כדפרישית לעיל וע"כ עיקר קרא לכלי שטף אתא דאי למעוטי כלי חרס שבתוך התנור ופיו למעלה מפי התנור שיציל על האוכלין שבתוכו למה לי וי"ו יתירא למעוטי לכתוב כל אשר [בתוך] יטמא ומהיכא תיתי לטמויי אוכלים שבפנימי הא לאו תוכו נינהו אלא ללמד על כלי שטף שאף הוא יציל דלא תימא דלאו מיניה לאו מחריב ביה הילכך גזירת הכתוב היא:שכן חולקין אוהלים - פי' בקונטרס שכן דרך בני אדם לחלוק אהלים במחיצה הילכך אהל אחרינא הוא אבל תנור אין דרך לחלקו משמע לפירושו דפליגי אף בתנור שחצצו בנסרים או ביריעות ובתורת כהנים משמע דבכוורת פחותה ופקוקה ומשולשלת לאויר תנור דוקא פליגי ולא כשחצצו בנסרים וטעמא משום דכוורת שיש לה ד' מחיצות חייצא דדמי לכלי ולכך מטהר אבל מחיצה אחת בתנור מודה ר' אליעזר דלא חייצא וטמא והכי איתא בפרשת ויהי ביום השמיני גבי תוכו ולא תוך תוכו כיצד חבית שנתנוה בתנור ופיה למעלה מן התנור כו' מיכן אמרו כוורת שהיא פחותה כו' ור' אליעזר אומר מצלת אמר ר' אליעזר אם הצילה במת חמור לא תציל בכלי חרס הקל אמרו לו אם הצילה במת חמור מקום שהמחיצה מצלת תציל בכלי חרס הקל שאין מחיצה מצלת משמע דשכן חולקים אהלים דאמרו לו דשמעתין היינו נמי פירושו דאמרו לו דתורת כהנים לכך נראה לרבינו הקדוש לפרש הכי אם הציל כוורת פחותה ופקוקה באהל המת שכן חולקין אהלים פירוש שכן מחיצה אחת המפסקת מצלת תאמר בכלי חרס שתחוץ כוורת שאין חולקין אהלים פי' שמחיצה אחת המפסקת בתנור אינה חוצצת אלמא בתנור שחצצו לא פליגי והא דמסיים בתורת כהנים בתר הכי וקתני בלשון שמועתינו שאמר לו ר' יוחנן בן נורי [אם הציל אוהלים מיד אוהלים במת חמור שכן חולקים אוהלים יצילו אוהלים מיד חרס אמר רבי יוסי אמרתי לר' יוחנן בן נורי] תמיה אני אם קיבל ממך רבי אליעזר תשובה מפני שהוא הנדון פירש ר"ש שגם שם פליג ר' אליעזר ועל זה צ"ע ונראה לי ברוך גם מהכא משמע בפירוש דחולקים אהלים דקאמר ר' יוחנן בן נורי היינו מחיצה של תנור ועל זה אמר לו רבי יוסי הלא גם שם פליג רבי אליעזר והשתא פירכא דאמרו לו ופירכא דר' יוחנן בן נורי הכל אחד אלא דמר אמר בהאי לישנא ומר אמר בהאי לישנא ואין להפך הגירסא כמו שיש [מקצת ספר] בתורת כהנים ולגרוס באמרו לו שכן חולקים אהלים ולפרש כפי' ר"ש ועל ר' יוחנן בן נורי נגרוס שכן מחיצה מצלת ועל זה יתיישב ר' יוסי שאומר הלא הוא הנדון אין לומר כן שהרי בתוספתא דמסכת כלים מוכחא כי ליכא מילתא דאמרו לו כלל כי אם דברי ר' יוחנן בן נורי שכן חולקין אהלים ועלה א"ר יוסי הלא הוא הנדון והתם אין לשנות הגירסא כיון דאמרו לו לא איירי התם ש"מ דחולקין אהלים הוי פירושן גבי כלי חרס מחיצה המפסקת בתנור כמו פירכא דמחיצה [מצלת] דאמרו לו ששניהן סוברין שרבי אליעזר הודה [במחיצה] גבי תנור ועל זה אמר ר' יוסי הוא הנדון גם שם פליג ר"א ברו"ך: הכא נמי נימא קל וחומר קדשים מחללין קדשים כו' - יש תימה דעד השתא אסיקנא איפכא מתוך הסברא דאדרבה בשביל שהם קדשים ומינה לכך מחריב בה אבל חולין דלאו בר מינה לא מחריב ונראה לפרש דעביד קל וחומר משום דמה קדשים שאין מחללין כגון בשוחט חטאת סתם וכסבור שהיא עולה דכשירה ואפ"ה מחללין קדשים בשוחט לשם עולה חולין שמחללין כגון בכסבור שהן חולין דאמר בסוף בית שמאי (לקמן זבחים דף מו:) משום חולין פסולה לא כל שכן שמחללין קדשים בשוחטן לשם חולין: לא יחללו את קדשי בני ישראל - אע"ג דהאי קרא כתיב בטבל ובתרומה כדמוכח לקמן (זבחים דף יא:) בגמרא דשמעון אחי עזריה דילמא קדשי מיותר קדריש דהוה מצי למיכתב ולא יחללו את אשר ירימו: