זבחיםצד:
טוען את הדף…
כָּרִים וּכְסָתוֹת – דְּרַכִּין נִינְהוּ, וּתְנַן: הָיְתָה שֶׁל עוֹר נוֹתֵן עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כֹּל כִּיבּוּס דְּלֵית לֵיהּ כִּיסְכּוּס, לָא שְׁמֵיהּ כִּיבּוּס. וְהָא דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב, וְשַׁכְשֵׁיכִי לֵיהּ מְסָאנֵיהּ בְּמַיָּא; שִׁכְשׁוּךְ אִין, אֲבָל כִּבּוּס לָא – אִי בְּרַכִּין וּכְדִבְרֵי הַכֹּל, אִי בְּקָשִׁין וְכַאֲחֵרִים. אִי הָכִי, בֶּגֶד נָמֵי! בֶּגֶד – שְׁרִיָּיתוֹ זֶהוּ כִּיבּוּסוֹ. רָבָא לְטַעְמֵיהּ – דְּאָמַר רָבָא: זָרַק סוּדָר לְמַיִם – חַיָּיב. זָרַק פִּשְׁתָּן לְמַיִם – חַיָּיב. בִּשְׁלָמָא סוּדָר – עָבֵיד כִּיבּוּס; אֶלָּא זֶרַע פִּשְׁתָּן מַאי טַעְמָא? וְכִי תֵּימָא מִשּׁוּם דְּמִקַדַּח – אִי הָכִי, חִיטֵּי וּשְׂעָרֵי נָמֵי! הָנָךְ אִית לְהוּ רִירֵי. אִי הָכִי, שְׁלָחִים נָמֵי! הָתָם קָעָבֵיד לִישָׁה. דָּרֵשׁ רָבָא: מוּתָּר לְכַבֵּס מִנְעָל בְּשַׁבָּת. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא, וְהָא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב, וְשַׁכְשֵׁיכִי לֵיהּ מְסָאנֵי בְּמַיָּא; שִׁכְשׁוּךְ אִין, אֲבָל כִּיבּוּס לָא! הֲדַר אוֹקֵי רָבָא אָמוֹרָא עֲלֵיהּ וּדְרַשׁ: דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי לִפְנֵיכֶם – טָעוּת הֵם בְּיָדִי; בְּרַם כָּךְ אָמְרוּ: שִׁכְשׁוּךְ מוּתָּר, כִּיבּוּס אָסוּר. הַכִּיבּוּס בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ״. שְׁבִירַת כְּלִי חֶרֶס מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר״. מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה בִּכְלִי נְחֹשֶׁת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה, וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם״. זֶה חוֹמֶר בְּחַטָּאת כּוּ׳. וְתוּ לֵיכָּא?! וְהָאִיכָּא שֶׁנִּכְנַס דָּמָהּ לִפְנַי וְלִפְנִים! בְּחַטָּאוֹת הַחִיצוֹנוֹת. שֶׁאִם נִכְנַס דָּמָהּ (לִפְנַי וְ)לִפְנִים – פְּסוּלָה! כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: כׇּל דָּמִים שֶׁנִּכְנְסוּ לַהֵיכָל לְכַפֵּר – פְּסוּלָה. שֶׁכֵּן מְכַפְּרִין עַל חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת! בְּחַטָּאת דִּשְׁמִיעַת הַקּוֹל. שֶׁכֵּן טְעוּנָה אַרְבַּע מַתָּנוֹת! כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר: כׇּל דָּמִים טְעוּנִין אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת. וְלִיטַעְמָיךְ, הָאִיכָּא קֶרֶן! הָאִיכָּא אֶצְבַּע! הָאִיכָּא חוּדָּהּ! אֶלָּא חַד מִתְּרֵי תְּלָתָא חוּמְרֵי נָקֵט. מַתְנִי׳ בֶּגֶד שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים – נִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים – קוֹרְעוֹ, נִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בִּמְקוֹם קָדוֹשׁ. כְּלִי חֶרֶס שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים – נִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים – נוֹקְבוֹ, וְנִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. כְּלִי נְחֹשֶׁת שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים – נִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים – פּוֹחֲתוֹ, וְנִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. גְּמָ׳ מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: קוֹרְעוֹ?! ״בֶּגֶד״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלָאו בֶּגֶד הוּא! דִּמְשַׁיַּיר בֵּיהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא שִׁיֵּיר בָּהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת, אֲבָל שִׁיֵּיר בָּהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת – חִבּוּר הָוֵי!כרים וכסתות דרכין נינהו - דאין עושין אותן אלא מעור רך שיהא נוח לישכב עליו: כסכוס - משפשף צדו זה על צדו זה כדרך המכבס בגדים אוחז הבגד בשתי ידיו ומשפשף: לא שמיה כיבוס - הילכך נותן עליו מים עד שתכלה שרי בעור ואפילו רך ולקמן פריך אי הכי בגד נמי כיבוס לא [הוי אלא] על ידי כסכוס: בגד נמי - יתן עליו מים ואמאי תנא מקנחה בסמרטוט: זרע פשתן במים חייב - כדמפרש ואזיל: דמיקדח - צומח במים והויא לה זריעה: הכי גרסינן אי הכי חיטי ושערי נמי הנך אית להו רירא אי הכי שלחים נמי התם קעביד לישה: הנך אית להו רירא - זרע פשתן במים נפקא רירא מיניה ומדבקי אהדדי: אי הכי שלחים נמי - אי משום דמדבקי ברירייהו מחייבין להו בשלחים נמי עורות שאינן עבודין ונתנן במים רירא קנפקא מינייהו: ומשני התם - גבי זרע פשתן כי מדבקת ברירא דנפקי מינייהו הוי תולדות לישה אבל שלחים לא שייכא בדיבוקא דידהו ענין לישה: אמר ליה רב פפא - לאחר שישב לו המתורגמן: הדר אוקי - באותה שעה חזר ואמר למתורגמן עמוד והשמע לרבים שאני חוזר בי ממה שדרשתי: וכלי חרס - בתר כיבוס כתיב: והאיכא - אכתי חומר בחטאת שהרי יש בהן דמן נכנס לפנים מה שאין בשאר קדשים: ומשני בחטאות החיצונות קאמרינן: ופרכינן בחטאות החיצונות נמי איכא שאם נכנס דמה לפנים פסולה - כדכתיב (ויקרא ו׳:כ״ג) וכל חטאת אשר יובא: ומשני כרבי עקיבא - סבירא ליה לתנא דידן: דאמר כל דמים כו' - בכל הזבחים שנתערבו (לעיל זבחים דף פא:): והאיכא שכן טעונה ארבע מתנות - מפוסקות ושאר קדשים שתי מתנות שהן ארבע ואין בהן אלא פיסוק שתי מתנות: כר' ישמעאל - דאמר באיזהו מקומן (לעיל זבחים דף נג:) כל הדמים טעונין פיסוק ארבע מתנות לב' קרנות: ופרכינן לר' ישמעאל איכא חומר בחטאת שהוא טעון ארבע קרנות: וליטעמיך טובא איכא - שהרי חטאת טעונה קרן ושאר דמים ניתנין למטה מן החוט ואיכא שטעונה אצבע ושאר דמים נזרקין מן הכלי מרחוק למזבח וטעונה חודה של קרן מה שאין כן בשאר דמים: מתני' בגד - שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לקלעים: נכנס - לעזרה ומכבסו במקום קדוש: נטמא חוץ לקלעים - לאחר שיצא ואי אפשר להכניס טומאה לעזרה: קורעו - וטהור מטומאה ומותר להכניסו ונכנס ומכבסו במקום קדוש: נוקבו - לטהרו מטומאתו: פוחתו - דכלי מתכות אינו טהור בנקב כל דהו אלא בנקב גדול: גמ' בגד אמר רחמנא - שיהא שם בגד עליו בשעת כיבוסו: דמשייר ביה - שלא יבדיל את הקרע על פני כולו לחלוק את הבגד לשנים אלא משייר בו כדי רוחב סודר דמטומאתו טהור הואיל ונקרע רובו וכיון ששייר בו כדי מעפורת ראוי לחברו ושמו עליו ובגד קרינן ביה: והאמר רב הונא - בפרק העור והרוטב (חולין דף קכג:) לא שנו דטלית טמאה שהתחיל בה לקורעו כיון שנקרע רובה טהורה אלא שלא שייר באותה מיעוט כדי מעפורת: אבל שייר בה כדי מעפורת חיבור הוי - ועדיין הוא בטומאתו:אי הכי שלחים נמי - ה"ר חיים גריס שחלים: אלא מתרי תלת חומרי נקט - תימה מ"מ קשה זה חומר דמשמע זה חומר ותו לא כדדייקינן בפ' הזהב (ב"מ דף נז:) [גבי] אלו דברים שאין להם אונאה בשלמא הדיוט זה חומר ותו לא אלא הקדש זה חומר ותו לא ומיהו בלאו הכי קשה התם מאי קאמר בשלמא הדיוט זה חומר ותו לא אכתי איכא (בעי) תשלומי כפל דאיתיה בהדיוט וליתיה בהקדש ושומר חנם שנשבע להדיוט ואין נשבע להקדש ואית דלא גרס התם ותו לא והכי פירושא בשלמא בהדיוט שייך למיתני זה חומר לפי שמועטות חומרות של הדיוט משל הקדש וכשמוצא [חומרא] שייך למיתני זה חומר עליה אבל חומרי דהקדש משל הדיוט נפישן ואינו שום חידוש דליתני עלה זה חומר ולפירוש זה ניחא הכא וכן במסכת ערכין בפרק האומר משקלי עלי (ערכין דף יט:) דקתני זה חומר בנדרים מבערכין ובגמ' חשיב טפי מברייתא ואי גרסינן ותו לא יש לפרש משום דחומרא באונאה שכיחא אבל חומרא דחיוב ד' וה' וכפל ושבועת שומר חנם ותשלומי שומר שכר לא שכיח האי חומרא בהדיוט אלא הקדש זה חומר ותו לא אכתי איכא טובא דשכיחי ולפירוש זה לא מיתרצא הך דשמעתין וההיא דערכין: לא שנו אלא שלא שייר בה כדי מעפורת אבל שייר בה כדי מעפורת חיבור - מילתיה דר"ה איתמר בהעור והרוטב (חולין דף קכג:) אההיא דטלית שהתחיל בה לקורעה כיון שנקרע בה רובה שוב אינו חיבור וטהורה ומשמע דטהורה לגמרי ותימה אמאי אינה טמאה מגע מדרס כדאמר בפ' בהמה המקשה (חולין דף עב:) שלשה על שלשה שנחלק טהורה מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דברי רבי מאיר ומסיק התם בשלש על שלש הבאות מבגד גדול לכולי עלמא בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן ואפי' מיירי הך דטלית בשלא נטמאה מדרס אלא מגע טומאה בעלמא מ"מ כל כמה דאשתייר בה שלש על שלש שהוא שיעור טומאת מגע לא פקעה מינה טומאת מגע ואי לאו הך דשמעתין הוה מצינן למימר דטהורה דקתני מן המדרס קאמר והא דלא קתני אבל טמא מגע מדרס כדקתני בבהמה המקשה משום דלא נחת להשמיענו חידוש של טהרה אלא קמ"ל אע"ג דטלית גדולה (הרבה יותר) עדיין יותר מג ' על ג' אפ"ה טהורה מן המדרס הואיל ולא חזיא למלאכתו ראשונה [להתעטף] אבל קשה מהך שמעתא דאי לא פקעה מינה טומאת מגע היאך מכניסו הא אכתי טמא הוא מ"מ י"ל דטלית ובגד דשמעתין שאני שהם כלי ושם כלי עליהן וכשנקרעו כיון דאזיל שם כלי מינייהו טהרו לגמרי אבל בבהמה המקשה (חולין דף עב:) מיירי בחתיכת בגד דעלמא ואין שם כלי עליו ולא טהר ממגע מדרס אע"פ שטהור מן המדרס ובפ' העור והרוטב (חולין דף קכג:) פי' בקונטרס דההיא דאבל טמא מגע מדרס כשהיה בו ב' טומאות מדרס החמורה ומגע זב ואהני החלוקה לבטל המדרס דתו לא חזו ליה ופשא ליה טומאת מגע דחזיא לשלש אצבעות אבל בהעור והרוטב (שם) מיירי דליכא אלא חדא טומאה או מגע זב בלא הכבדה או מגע שרץ ונבלה וחד שמה הוי וכולה טומאה דשלשה על שלשה היא וקריעה מהניא לבטולי שמה מינה ותו לא פש עלה מידי ואין זו שום סברא לחלק בין טומאה אחת לשתי טומאות דכיון שנשאר בטלית שלש על שלש שזהו שיעור טומאת מגע היאך יהיה טהור ובתחילת הסוגיא פי' שם בקונטרס טלית שהתחיל בה לקורעה ולבטלה מתורת טלית מאחר שאין ראוי למלאכה ראשונה ואין שמה עליה מיטהרת אע"פ שיש בשירים שלש על שלש ועדיין ראויין לקבל טומאה טהרו מטומאתן ראשונה דומיא דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלין טומאה כדאמר באלו טריפות (שם דף נד:) הן וקרקרותיהן ואין (זו) משם ראיה דהתם מיירי כשייחד השברים אח"כ אבל בלא ייחוד לא כדפרישית שם ונראה לפרש דקריעה דבגד וטלית מיירי תרוייהו כשקורע קרעים הרבה ואין בכל אחד רוחב שלשה ולהכי קאמר טהורה לגמרי אע"ג שעדיין כל הקריעות מחוברין בסופן לאו חיבור הוא כיון שכל קרע וקרע שקרע עד רובה של טלית (בפחות משלשה על שלשה) הוי כאילו גמר כל אחד ואחד עד סופן וכגון שלא שייר בטלית באותו מיעוט שלא נקרע כדי מעפורת דאם שייר הוי טמא מדרבנן כדמסקינן הכא וזהו תימה מ"ש דלענין טומאה לא מיקרי בגד מן התורה אע"ג דשייר בה כדי מעפורת ולגבי חטאת מקרי בגד וכמו כן קשה בסמוך גבי כלי חרס שניטמא [כו' נוקבו כו'] [דפריך] כלי אמר רחמנא והאי לאו כלי הוא ומשני דנקיב ליה בכדי שורש קטן והשתא א"כ לאו כלי הוא שהרי מיטהר מטומאתו ונראה לפרש כיון שמועיל לו ייחוד לאותו בגד ששייר בו כדי מעפורת שלא הבדיל הקרעים על פני כולו ולאותו כלי שניקב בשורש קטן שאם היה מיחדו לזיתים או לרימון היה מקבל טומאה מכאן ולהבא חשיב הוא כלי ובגד לענין דם חטאת כיון דאין מחוסר מעשה אלא ייחוד בעלמא והא דקאמר בסמוך גבי כלי נחשת פוחתו כלי אמר רחמנא והאי לאו כלי הוא ומשני דרציף ליה מרציף אין לפרש כמו רצפינהו מרציף דפ"ק דשבת (דף טז:) פי' שיתקן הפחיתה שמכה עליו בקורנוס ומחברו וחזר שם כלי עליו דא"כ בגד נמי לישני הכי שחזר ותפרו לאחר שקרעו אלא ע"כ הוא חשיב בגד חדש וכלי חדש וכאילו אינו ראשון ורציף ליה היינו שהופך צד פנים לצד חוץ וצד חוץ לצד פנים ונעשה תוכו גבו וגבו תוכו ומיטהר בכך מטומאתו וקצת תימה מה שייך באותו שיעור דשורש קטן לענין טהרת כלי שאותו שיעור הוא לענין הכשר זרעים בסוף המצניע (שבת דף צה:) ואם הכלי מיוחד לאוכלין שיעורו בזיתים אבל בשורש קטן לא ואם הוא מיוחד למשקין שיעורו ככונס משקין ובקונטרס פירש דשורש קטן איכא למ"ד שזהו שיעור נקיבתו ליטהר ואי אפשר לומר כן דהא פלוגתא דאמוראי הוא בסוף המצניע (שבת דף צה:) דכדי שורש קטן וכדי מוציא רימון ופי' שם בקונטרס דפליגי לענין הכשר זרעים דלענין טומאה משנה היא במסכת כלים (פ"ג) דעשוי לאוכלין שיעורו כזיתים ומשקין ככונס משקה ומיהו גם לאותו פי' קשה דמתני' היא במס' עוקצין (פ"ב מ"י) דלהכשיר זרעים בשורש קטן ומפרש ר"ת דלענין צמיד פתיל פליגי ליחשב פתח בסתם כלים אבל לענין טומאה לא פליגי ויש לפרש בדוחק דהאי כלי חרס עשוי לאוכלין ולמשקין שהרי מבשלין בו חטאת ויש בו מרק ולכך שיעורו בשורש קטן ואין עליו לא תורת כלי העשוי למשקין ולא תורת כלי העשוי לאוכלין ולא דמי להא דגרסי' במס' כלים (פ"ג מ"א) העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרא כזיתים היינו בשעה שמניחים בו משקין אין מניחין בו אוכלין וכשמניחין בו אוכלין אין מניחין בו משקין אלא שמניחין בו אוכלין בפני עצמן ומשקין בפני עצמן אבל הכא בקדירה שמבשלין בה בשר שעשוי להשתמש אוכלין ומשקין על ידי תערובת והא דאין שיעורה ככונס משקה משום דאכתי ראוי לבשל בה שיכול להניח בשר כנגד הנקב וגם המרק שהאור מעמיד המרק שלא יצא לכך שיעורה בשורש קטן והאי דלא קאמר בסוף המצניע (שבת דף צה:) שש מדות בכלי חרס משום דמדה זו של שורש קטן קחשיב (זה) לענין הכשר זרעים ומיהו קשה דבהדיא תנן במס' כלים (בפ"ג מ"ב) האילפס והקדירה שיעורן כזיתים ואי הוה אמינא דשיעור זיתים דבעינן מדרבנן הוה ניחא כדקאמר גבי בגד אבל מדאורייתא אם ניקב בשורש קטן טהור: