זבחיםיג.
טוען את הדף…
צַד כָּרֵת לָא פָּרֵיךְ. אָשָׁם נָמֵי לַיְיתֵי! אָשָׁם – פָּרֵיךְ: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן בְּצִבּוּר כִּבְיָחִיד. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: צַד כָּרֵת נָמֵי פָּרֵיךְ, וּבֶן עַזַּאי גְּמָרָא גְּמִיר לַהּ. וְהָא דְּקָאָמַר רַב הוּנָא קַל וָחוֹמֶר – לֹא אֲמָרָהּ אֶלָּא לְחַדֵּד בָּהּ תַּלְמִידָיו. מַתְנִי׳ הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן; אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן – פְּסוּלִים. כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן? לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן? לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח. שֶׁהַזֶּבַח נִפְסָל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים: בִּשְׁחִיטָה, וּבְקִבּוּל, וּבְהִילּוּךְ, וּבִזְרִיקָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר בְּהִילּוּךְ, שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בִּשְׁחִיטָה וְשֶׁלֹּא בְּקַבָּלָה וְשֶׁלֹּא בִּזְרִיקָה, אֲבָל אֶפְשָׁר בְּלֹא הִילּוּךְ – שׁוֹחֵט בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ וְזוֹרֵק. רַבִּי אֶלְיעָזָר אוֹמֵר: הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַלֵּךְ – מַחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת; בִּמְקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַלֵּךְ – אֵין מַחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת. גְּמָ׳ וְקַבָּלָה מִי פָּסְלָה?! וְהָתַנְיָא: ״וְהִקְרִיבוּ״ – זוֹ קַבָּלַת הַדָּם. אַתָּה אוֹמֵר קַבָּלַת הַדָּם, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא זְרִיקָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְזָרְקוּ״ – הֲרֵי זְרִיקָה אָמוּר; הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְהִקְרִיבוּ״? זוֹ קַבָּלַת הַדָּם. ״בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים״ – שֶׁתְּהֵא בְּכֹהֵן כָּשֵׁר וּבִכְלִי שָׁרֵת. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִנַּיִן לְקַבָּלָה שֶׁלֹּא תְּהֵא אֶלָּא בְּכֹהֵן כָּשֵׁר וּבִכְלִי שָׁרֵת? נֶאֱמַר כָּאן: ״בְּנֵי אַהֲרֹן״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים״; מָה לְהַלָּן – בְּכֹהֵן כָּשֵׁר וּבִכְלִי שָׁרֵת, אַף כָּאן – בְּכֹהֵן כָּשֵׁר וּבִכְלִי שָׁרֵת. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: אֲקַפֵּחַ אֶת בָּנַיי, אִם לֹא שָׁמַעְתִּי לְהַבְחִין הֶפְרֵשׁ בֵּין קַבָּלָה לִזְרִיקָה. וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ: קַבָּלָה – לֹא עָשָׂה בָּהּ מַחְשָׁבָה כְּמַעֲשֶׂה, זְרִיקָה – עָשָׂה בָּהּ מַחְשָׁבָה כְּמַעֲשֶׂה. קִבְּלוֹ בַּחוּץ – אֵינוֹ חַיָּיב כָּרֵת, זְרָקוֹ בַּחוּץ – עָנוּשׁ כָּרֵת. קִבְּלוּהוּ פְּסוּלִין – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו, זְרָקוּהוּ פְּסוּלִין – חַיָּיבִין עָלָיו. אָמַר לוֹ רַבִּי טַרְפוֹן: הָעֲבוֹדָה אִם הִטֵּיתָ יָמִין וּשְׂמֹאל! אֲנִי שָׁמַעְתִּי וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ, אַתָּה דּוֹרֵשׁ וּמַסְכִּים לַשְּׁמוּעָה! בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, כׇּל הַפּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כְּפוֹרֵשׁ מֵחַיָּיו. אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּמַחְשֶׁבֶת פִּיגּוּל, כָּאן בְּמַחְשֶׁבֶת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״שֶׁהַזֶּבַח נִפְסָל״, וְלָא קָתָנֵי ״מִתְפַּגֵּל״; שְׁמַע מִינַּהּ. וּמַחְשֶׁבֶת פִּיגּוּל לָא פָּסְלָה בְּקַבָּלָה?! וְהָתַנְיָא: יָכוֹל לֹא תְּהֵא מַחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא בִּזְרִיקָה בִּלְבָד; מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁחִיטָה וְקַבָּלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו (פִּיגּוּל הוּא) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה״ – בִּדְבָרִים הַמְּבִיאִין לִידֵי אֲכִילָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף שְׁפִיכַת שִׁירַיִים וְהַקְטָרַת אֵימוּרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה, הַמַּקְרִיב אוֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב״ – זְרִיקָה בַּכְּלָל הָיְתָה, וְלָמָּה יָצְתָה? לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ. לוֹמַר לְךָ: מָה זְרִיקָה מְיוּחֶדֶת – שֶׁהִיא עֲבוֹדָה (וּמְכַפֶּרֶת), וּמְעַכֶּבֶת כַּפָּרָה; אַף כׇּל – עֲבוֹדָה, וּמְעַכֶּבֶת כַּפָּרָה. יָצְאוּ שְׁפִיכַת שִׁירַיִים וְהַקְטָרַת אֵימוּרִין – שֶׁאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַכַּפָּרָה.צד כרת לא פריך - לפי שאינו שוה בשניהם דחטאת אינו ענוש כרת על הבאתו אלא שעל שגגת כרת הוא בא ופסח ענוש כרת על הבאתו: אשם נמי לייתי - לפסול בשלא לשמו מבנין אב כדאמר רבי אליעזר לעיל (זבחים דף י:) דקא"ל רבי יהושע חוזרני חלילה ופרכינן וליהדר דינא ולייתי במה הצד וסליקנא להך אתקפתא משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד כרת. ומשני לבן עזאי אשם מפירכא אחריתא מסלק ליה דלא לייתי בבנין אב דפריך מה להצד השוה שבהן שישנו בצבור פסח קרי ליה קרבן צבור כדאמרן בסדר יומא בפ' הוציאו לו (יומא דף נא.) משום דאתי בכינופיא: גמרא גמיר לה - מפי ע"ב זקנים כדתנן: לחדד תלמידיו - שיקשו לו תשובה עליו א"נ שיתנו לבם להיות חריפין לדרוש קלים וחמורים מאיליהן כבן עזאי: מתני' וקבל והלך וזרק כו' - או או קתני קבל או הלך או זרק: או לשמו ושלא לשמו - שחישב בעבודה אחת לשמו ושלא לשמו: אבל אפשר בלא הילוך - הלכך לא חשיבא למיפסל: המהלך במקום שהוא צריך להוליך - הולכה זו מחשבה פוסלת בה אם חישב בה שלא לשמה ובגמ' מפרש למילתי' מאי צריך ומאי אין צריך: גמ' והקריבו - דכתיב בעולה ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן את הדם זו קבלת הדם וללמד שצריך לקבלו בכלי: אתה אומר כו' או אינו אלא לזריקה - דהא לשון הקרבה למזבח הוא כדכתיב לכהן המקריב אותה וגו' והאי נמי בהקרבה למזבח משתעי דהיינו זריקה אבל קבלה לא צריך [כלי] מאהל מועד ואילך: כשהוא אומר כו' זו קבלת הדם - כדאשכחן קבלה בעולת סיני (שמות כ״ד:ו׳) ויקח משה חצי הדם וישם באגנות ואע"ג דהקרבה לשון הולכה היא כדאמרן לעיל (זבחים דף ד.) והקריב הכהן את הכל זו הולכת אברים לכבש הכא כיון דזימנין הולכה ליתיה כלל כמו השוחט בצד המזבח לא כתב לה קרא ואקבלה הוא דאכתביה והיכא דאיצטריכא הולכה נפקא לן דהויא עבודה מדאפקא רחמנא לקבלה בלשון הולכה: בכהן כשר - לאפוקי חללים ובעלי מומין: ובכלי שרת - שיהו מלובשים בגדי כהונה דכהנים משמע (הכהנים) בכיהונם (לקמן זבחים דף יח:) והיינו בגדי כהונה וכל היכא דקתני נמי בכהן כשר ובכלי שרת בבגדי כהונה קאמר: אמר רבי עקיבא - ר' עקיבא לא משמע ליה מהכא דאיכא למימר בני אהרן כל שהן והכהנים בכיהונם לא משמע ליה: מה להלן בכהנים כשרין - הכתוב מדבר דהא אלעזר ואיתמר כתיבי ובכלי שרת נמי הכתוב מדבר דכתיב אשר מלא את ידם והיינו לשון רבוי בגדי כהונה דכתיב (ויקרא כא) ומלא את ידו ללבוש את הבגדים וכתיב נמי ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם למלא בם את ידם (שמות כט): להבחין הפרש כו' - ואתה עושה את הקבלה כשאר עבודות: ואין לי לפרש - איני יודע לפרש מה הפרש שמעתי ביניהן: לא עשה בה מחשבה כמעשה - השתא סלקא דעתך הא דקאמר אין מחשבה פוסלת בשבילה אם חישב בה חוץ לזמנו או שלא לשמו אלמא לא פסלה בקבלה: קבלו בחוץ אינו חייב כרת - דשחיטה היא דכתיב לחיובא [ואל פתח אהל מועד] וזריקה נפקא מדם יחשב לקמן בפרק השוחט (זבחים דף קז.): קבלו פסולין - זרים ושאר חייבי מיתות כגון שתויי יין והדומין להם: אין חייבין עליו - מיתה דבעיא עבודה תמה שאין אחריה עבודה בסדר יומא (דף כד.) ובפרק בתרא דהכא (דף קיב:) נמי תנן אין בהם משום זרות ולא משום טומאה ולא משום מחוסר בגדים כו': אתה דורש - מאיליך ומסכים למה ששמעתי: מחשבת פיגול - דחוץ לזמנו לא פסלה בקבלה: דיקא נמי - [דתנא] דמתניתין לא איירי במחשבת פיגול: מחשבת פיגול - דחוץ לזמנו לא פסלה בקבלה: ושפיכת שירים לא פסלה בהו מחשבה - דקתני לעיל יכול שאני מרבה אף שפיכת שיריים: אלא בזריקה - במחשב בשעת זריקה ע"מ לאכול מזבחו ביום השלישי כדכתיב בקרא דמחשבת פיגול המקריב אותו לא יחשב ילפינן מיניה בפ"ב (לקמן זבחים כט.) במחשב בשעת הקרבה לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר [והקרבה] היינו זריקה: בדברים המביאים - את הקרבן לידי היתר אכילה הכתוב מדבר: אף שפיכת שירים - אם שפך שירי הדם ליסוד על מנת לאכול בשר חוץ לזמנו או אם הקטיר אימורין במחשבה זו: לא ירצה - היינו זריקה שהיא מרצה: בכלל היתה - בכלל הדברים המביאין לידי אכילה: שאין מעכבין - שירים אין מעכבין כדתניא באיזהו מקומן (לקמן זבחים דף נב.) יכול יעכבנו תלמוד לומר ואת כל הדם ישפך נתקו הכתוב ועשאו שירי מצוה כו' הקטרת אימורין לא מעכבין כפרה דכתיב הדם הוא בנפש יכפר:אתה אומר זו קבלת הדם כו' - לעיל (זבחים דף ד.) פי' בקונט' דמוקמינן והקריבו בקבלה ולא בהולכה משום דוהקריבו נאמר מיד אחר שחיטה וקבלה היא עבודה ראשונה שאחר שחיטה ולפירושו קשה היכי בעי למימר הכא או אינו אלא זריקה אלא נראה דמוקמי' לה בקבלה או בזריקה לפי שהן עבודות חשובות שאי אפשר לבטלן מה שאין כן בהולכה: בכהן כשר ובכלי שרת - פירש בקונטרס כלי שרת בגדי כהונה וקשה דהא נפקא לקמן בפרק שני (זבחים דף יז:) מקרא דאין בגדיהם עליהן אין כהונה עליהן והוו להו זרים ואפילו בעבודה דלא מעכבא כפרה ויש לומר דאי לאו גזרה שוה דהכא הוה אמרינן מה שהקפידה תורה אמחוסר בגדים היינו היכא דכתיבי בגדים אבל היכא דלא כתיבי בגדים לא וגבי נתינת אש וסידור איברים לא הוה בעינא בגדים מכהן בכיהונו אלא מדגלי רחמנא גבי קבלה גזרה שוה ילפינן בכל דוכתא דהכהן הוי בכיהונו: דיקא נמי דקתני שהזבח נפסל - במסקנא לא חיישינן להאי דיקא דבקבלה נמי איכא פסול פיגול ויש לפרש במסקנא דנקט לשון פסול דאיירי בשלא לשמן דהוי בכל ד' עבודות ומיהו אשכחן דיקא דלא קאי לבסוף גבי כל הנישום דמים באחר (קדושין דף כח:):