זבחיםו.
טוען את הדף…
וְשׁוּתָּפִין לָא מָצוּ מְמִירִין. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא קַנְיָא לְהוּ – אָמוֹרֵי נָמֵי לִימְרוּ! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״אִם הָמֵר יָמִיר״ – לְרַבּוֹת אֶת הַיּוֹרֵשׁ; אֶחָד מֵמִיר וְאֵין שְׁנַיִם מְמִירִין. מַתְקֵיף לַהּ רַב יַעֲקֹב מִנְּהַר פְּקוֹד: אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי מַעֲשֵׂר דִּכְתִיב: ״וְאִם גָּאֹל יִגְאַל״ לְרַבּוֹת אֶת הַיּוֹרֵשׁ – הָכִי נָמֵי אֶחָד גּוֹאֵל וְאֵין שְׁנַיִם גּוֹאֲלִין?! שָׁאנֵי מַעֲשֵׂר, דְּגַבֵּי אֲבוּהוֹן נָמֵי אִיתֵיהּ בְּשׁוּתָּפוּת. אֲמַר לֵיהּ רַב אַסִּי לְרַב אָשֵׁי: וּמִינַּהּ – אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קַנְיָא לְהוּ, הַיְינוּ דְּחַד מִיהָא מֵימַר; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא קַנְיָא לְהוּ, הֵיכִי מֵימַר? וְהָאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּקְדִּישׁ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, וּמִתְכַּפֵּר עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, וְהַתּוֹרֵם מִשֶּׁלּוֹ עַל שֶׁל חֲבֵירוֹ – טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁלּוֹ! מִקִּיבְעָא לָא מְכַפְּרָא, מִקּוּפְיָא מְכַפְּרָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כִּיפְּרוּ עַל מַה שֶּׁבָּאוּ, אוֹ לֹא כִּיפְּרוּ? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מִסְתַּבְּרָא דְּלֹא כִּיפְּרוּ; דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כִּיפְּרוּ, שֵׁנִי לָמָה הוּא בָּא? וְאֶלָּא מַאי, לֹא כִּיפְּרוּ?! לָמָה הוּא קָרֵב? אָמַר רַב אָשֵׁי, רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לֹא כִּיפְּרוּ – שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ מִכֹּחַ לִשְׁמוֹ קָאָתֵי, וְשֵׁנִי לָמָה הוּא בָּא – לְכַפֵּר; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כִּיפְּרוּ – שֵׁנִי לָמָה הוּא בָּא? אִיבַּעְיָא לְהוּ: אַעֲשֵׂה דִּלְאַחַר הַפְרָשָׁה – מְכַפְּרָא, אוֹ לָא מְכַפְּרָא? מִי אָמְרִינַן מִידֵּי דְּהָוֵה אַחַטָּאת; מָה חַטָּאת – דְּקוֹדֶם הַפְרָשָׁה אִין, דִּלְאַחַר הַפְרָשָׁה לָא; אַף הָכָא נָמֵי – דְּקוֹדֶם הַפְרָשָׁה אִין, לְאַחַר הַפְרָשָׁה לָא? אוֹ דִלְמָא לָא דָּמְיָא לְחַטָּאת; דְּחַטָּאת – עַל כׇּל חֵטְא וְחֵטְא בָּעֵי לְאֵיתוֹיֵי חֲדָא חַטָּאת, וְהָכָא – כֵּיוָן דְּאִיכָּא כַּמָּה עֲשֵׂה גַּבֵּיהּ מְכַפְּרָא, אַעֲשֵׂה דִּלְאַחַר הַפְרָשָׁה נָמֵי מְכַפְּרָא? תָּא שְׁמַע: ״וְסָמַךְ... וְנִרְצָה״ – וְכִי סְמִיכָה מְכַפֶּרֶת?! וַהֲלֹא אֵין כַּפָּרָה אֶלָּא בַּדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר״! אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְסָמַךְ... וְנִרְצָה... לְכַפֵּר״? שֶׁאִם עֲשָׂאָהּ לִסְמִיכָה שְׁיָרֵי מִצְוָה – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ לֹא כִּיפֵּר, וְכִיפֵּר. מַאי לָאו דְּכִיפֵּר – עֲשֵׂה דְּקוֹדֶם הַפְרָשָׁה, לֹא כִּיפֵּר – אַעֲשֵׂה דִּסְמִיכָה, דְּהָוֵה לֵיהּ עֲשֵׂה דִּלְאַחַר הַפְרָשָׁה? אָמַר רָבָא: עֲשֵׂה דִּסְמִיכָה קָאָמְרַתְּ?! שָׁאנֵי הָתָם, דְּכֹל כַּמָּה דְּלָא שָׁחֵיט – בַּ״עֲמוֹד וּסְמוֹךְ״ קָאֵי; אֵימַת קָא הָוֵי עֲשֵׂה – לְאַחַר שְׁחִיטָה; לְאַחַר שְׁחִיטָה לָא קָא מִיבַּעְיָא לַן. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה לְרָבָא, אֵימָא: כִּיפֵּר – גַּבְרָא,ושותפין לא מצו ממירין - דתניא הכל ממירין [חוץ מן השותפים] לפי שכל הפרשה כולה נאמרה בלשון יחיד כמו לא יחליפנו ולא ימיר אותו ואם המר ימיר אחד מימר ולא שנים ממירין: שאני התם - אע"ג דלא קניא להו גזירת הכתוב הוא דשני יורשין אין ממירין זבח שהפריש אביהן: אחד ממיר - דהא דיורש ממיר בקרבן אביו מהכא נפקא לן אם המר לרבות את היורש דהוה מצי למיכתב אם ימר והכא נמי בלשון יחיד כתביה: אם יגאל איש ממעשרו לרבות יורש - שמוסיף חומש ופודה את מעשר אביו: איתיה בשותפות - דלא אשכחן דמימעט שותפין מפדיון מעשר שני ותמורה היינו טעמא משום דכל הפרשה נאמרה בלשון יחיד: המקדיש מוסיף חומש כו' - אדם שנדר קרבן והפרישו חבירו משלו להתכפר בו הנודר והומם ובא לחללו אם המפריש מחללו מוסיף חומש ואם המתכפר מחללו אינו מוסיף חומש דתלייה רחמנא לחומש במקדיש דכתיב (ויקרא כ״ז:ט״ו) ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישיתו ואם גאל יגאל את השדה [המקדיש אותו]: ומתכפר עושה תמורה - דאיהו הוה בעלים דידיה ובמסכת תמורה יליף טעמא בפ"ק: והתורם - תרומה משלו על הכרי של חבירו טובת הנאה של מפריש הוא בידו לתתה לכהן שירצה ואם בא ישראל ואמר לו הילך סלע זו ותן תרומתך לבן בתי כהן אותה סלע טובת הנאה של מפריש הוא ויליף התם טעמא את כל מעשר תבואתך ונתת (דברים כ״ו:י״ב) מי שהפרישה מתבואתו בידו לתתה: ומשני מקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא - כפרה קבועה שיהא יורש בעליו ממש אין להן הלכך גבי מנחה כשרה ליקרב דלא דשותפין היא אבל כפרה קופיא וצפה ממילא יש להן בו והלכך ממיר: קופיא - לשון צף כמו (חגיגה טז:) אקפו ידייכו וכמו (מלכים ב ו׳:ו׳) ויצף הברזל תרגום וקפא ברזלא ויש לו דומה במסכת יומא (דף טז:): כיפרו על מה שבאו - קדשים שנזבחו שלא לשמן יקרבו ותנן לא עלו לשם חובה וצריך להביא אחר מיהו מבעיא ליה אם כפרו על החטא שהופרשו עליו ונפקא מיניה שלא ידאג מן היסורין בינתיים: אמר רב אשי רב שישא בריה דרב אידי - דיליף לא כיפרו מדבעי לאיתויי שני: הכי קשיא ליה - בהבאת שני טפי מהקרבת ראשון: אי אמרת בשלמא לא כיפרו - אפילו הכי מיקרב קרבי דשלא לשמו מכח לשמו קאתי דמתחילתו לשמו הוקדש ושני בא לכפר על החטא כגון אם עולה היא מכפרת על עשה או אם אשם הוא יכפר על אשמו: אעשה דלאחר הפרשה כו' - אסתם עולה קאי שנזבחו לשמן: אחטאת - דלא מכפרא אלא שגגת כרת דקודם הפרשה דכתיב או הודע אליו חטאתו וגו' (ויקרא ד׳:כ״ג): כיון דאי איכא כמה עשה גביה מכפרא - שהרי לא חייב הכתוב להביאו שתחייב על כל עשה ועשה אלא דורון בעלמא וכתיב ונרצה לו מלמד שנתרצה להקדוש ברוך הוא (בת"כ פ' ויקרא) אלמא כולן נתכפרו: שירי מצוה - שלא נחשבה בעיניו ולא עשאה: כאילו לא כיפר וכיפר - כלומר אף על פי כן כיפר: מאי כיפר ומאי לא כיפר לאו כיפר עשה קמא דקודם הפרשה ולא כיפר עשה דסמיכה דהוה ליה לאחר הפרשה: בעמוד וסמוך קאי - ואכתי כל כמה דלא שחטיה לא עבר עליה: כיפר גברא - על כל עשה שבידו וניצל מן היסורין:אחד מימר ואין שנים ממירין - משמע דלרבי יוחנן יורש מימר ותימה דבפ' מי שהוציאהו (עירובין מו:) קאמר רבי יוחנן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה ובריש תמורה (דף ב.) וערכין (דף ב.) פליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה וקאמר רבי יהודה יורש אינו מימר וי"ל משום דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה ובריש תמורה וערכין אומר הכל ממירין לאתויי יורש: מתכפר עושה תמורה - והא דתניא בפ' קמא דתמורה (דף ט.) לא יחליפנו בשל אחרים הא מפרש התם כגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר בבהמתו ימיר: מקופיא מכפרא - תימה דבפ' קמא דתמורה (דף י.) ילפינן דמתכפר עושה תמורה מנזיר וההיא כפרה קבועה היא וי"ל דלא יליף מנזיר אלא דמפריש אינו מימר אבל מתכפר עושה תמורה אפי' מקופיא וא"ת דיורש בקופיא גרידא קרי מתכפר ומימר וכי הוו שנים יורשים מיקרו שותפין ולא ממירין והא ביומא פרק הוציאו לו (יומא דף נ:) קבעי בפר כה"ג שאחיו הכהנים מתכפרים אי בקביעותא מתכפרין והוו שותפין ולא מצי ממיר או מקופיא מתכפרין וכולו של כהן גדול ומצי מימר דיחיד הוא אלמא לא חשיב מתכפר כשהוא מקופיא מדכהן גדול מימר ולא מיקרו שותפין מה שאחיו מתכפרין בו בקופיא וי"ל דבשמעתא שניהם היורשין הוו מקופיא לכך מיקרו שותפין ולא ממירין אבל התם כיון דאיכא השתא בהאי קרבן כפרת כהן גדול דקביעא לא חשיבא לגביה אחיו כמו שותפין על ידי כפרת קופיא: דאי ס"ד כיפרו שני למה הוא בא - תימה כמה קרבנות אדם מתנדב ומביא זה אחר זה מיד אע"פ שכיפר הראשון שנעשה לשמו וי"ל דפריך שני למה חייב להביא ואם תאמר מאי קאמר שני למה הוא בא דלמא קאתי לכפר אמחשבה דשלא לשמן דחשיב עשה לאחר שחיטה כמו סמיכה דבסמוך ומיהו יש לומר דמחשבה תלויה בעובד וקרבן לא מכפר אלא על בעליה ונראה דמאשם קדייק שאינו בא נדבה: אלא מאי לא כיפרו למה הוא קרב - צ"ע דהיינו קשיא דריש לקיש דאם כשירין הם ירצו ואם אינן מרצין למה הן באין: או דלמא לא דמיא לחטאת - תימה דנפשוט ממתני' דפ"ק דשבועות (דף ב:) דאפי' לר' שמעון דלית ליה (שם יא:) לב בית דין מתנה עליהן שעיר שלא קרב עליו ברגל זה יקרב ברגל אחר אע"פ שמרגל שעברו נתכפרו כבר אטומאת מקדש וקדשיו דקודם הפרשה דקאתי האי שעיר מכפר אטומאה שאחר כך ויש לומר כיון שאבד וקרב אחר תחתיו איגלאי מילתא שלא היתה הפרשתן הפרשה עד רגל אחר דשחטי ליה: והלא אין כפרה אלא בדם - בפרק תמיד נשחט (פסחים נט:) אמרי' כל כמה דלא אכלי כהנים בשר לא מצי מכפר דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין בשר ובעלים מתכפרים אבל מכל מקום עיקר כפרה אינה אלא בדם: לאחר שחיטה לא קא מיבעיא לן - בסוף הסוגיא בעי רבי ירמיה אפילו לאחר שחיטה: