זבחיםקיח.
טוען את הדף…
וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ: כִּי כְּתִיב – ״הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו״ הוּא דִּכְתִיב; אֲבָל בְּבָמָה גְּדוֹלָה – אֲפִילּוּ חוֹבוֹת נָמֵי לִיקְרוּב. אֶלָּא הָא כְּתִיב ״אִישׁ״ – לָאו לְמֵימְרָא דְּאִישׁ יְשָׁרוֹת הוּא דְּלִיקְרוּב, הָא חוֹבוֹת לָא לִיקְרוּב? כִּי כְּתִיב ״אִישׁ״ – לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר. זָר – מִ״וְּזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה׳״ נָפְקָא! מַהוּ דְּתֵימָא לִיבְעֵי קִדּוּשׁ בְּכוֹרוֹת כְּמֵעִיקָּרָא; קָא מַשְׁמַע לַן. חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אָמַר רַב פָּפָּא: קָרְבוּ נְסָכִים בְּמִדְבָּר אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. אָמַר מָר: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר וְכוּ׳. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּכְתִיב: ״וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפֶּסַח בַּגִּלְגָּל״. פְּשִׁיטָא! אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּחוֹבוֹת כְּעֵין פֶּסַח הוּא דְּקָרֵב, הָא לָאו כְּעֵין פֶּסַח לָא קָרֵב. וְאִידַּךְ – מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בַּנָּאָה: עָרֵל – מְקַבֵּל הַזָּאָה. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אֵין בֵּין בָּמָה גְּדוֹלָה לְבָמָה קְטַנָּה, אֶלָּא פֶּסַח וְחוֹבוֹת הַקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן. אֲמַר לֵיהּ: יָחִיד – חוֹבוֹת שֶׁקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן מְנָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אֶסְמְיַיהּ? אֲמַר לֵיהּ: תִּתַּרְגַּם מַתְנִיתָךְ בְּעוֹלַת חוֹבָה, דְּאִיכָּא עוֹלַת נְדָבָה. דְּאִי חַטַּאת יָחִיד הוּא – חוֹבוֹת דִּקְבִיעַ לֵיהּ זְמַן מִי אִיכָּא?! וְלוֹקְמַהּ בְּמִנְחַת חוֹבָה – דְּהָא אִיכָּא חֲבִיתִּין! קָא סָבַר: אֵין מִנְחָה בְּבָמָה. בָּאוּ לְשִׁילֹה וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וַתְּבִאֵהוּ בֵּית ה׳ שִׁילֹה״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וַיִּטֹּשׁ (אֶת) מִשְׁכַּן שִׁילֹה אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם״, וּכְתִיב ״וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר״. הָא כֵּיצַד? לֹא הָיְתָה שָׁם תִּקְרָה, אֶלָּא אֲבָנִים מִלְּמַטָּן וִירִיעוֹת מִלְּמַעְלָן, וְהִיא הָיְתָה ״מְנוּחָה״. קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, דְּאָמַר קְרָא: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכׇל מָקוֹם אֲשֶׁר (אַתָּה) תִּרְאֶה״ – בְּכׇל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה אִי אַתָּה מַעֲלֶה, אֲבָל אַתָּה אוֹכֵל בְּכׇל מָקוֹם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה. אֵימָא: בְּכׇל מָקוֹם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אִי אַתָּה מַעֲלֶה, אֲבָל אַתָּה זוֹבֵחַ בְּכׇל מָקוֹם שֶׁתִּרְאֶה! אָמַר רַבִּי יַנַּאי, אָמַר קְרָא: ״שָׁם תַּעֲלֶה... וְשָׁם תַּעֲשֶׂה״. רַבִּי אַבְדִּימִי בַּר חַסָּא אָמַר, אָמַר קְרָא:ורבי יהודה - דאמר יחיד נמי מקריב חובות בגדולה אמר לך כי כתיב הישר דממעט יחיד מהקרבת חובות אבעיניו כתיב: אלא לרבי יהודה הא כתיב איש - ואי לאו למעוטי אף מבמה גדולה אתא למה לי דכתיב איש נכתוב כל הישר בעיניו וכיון דבעיניו היינו קטנה פשיטא דאיש הוא דמימעיט דהא צבור לא מקרבי בה: להכשיר את הזר - לעבודת במה: זר מוזרק הכהן נפקא לן - לקמן בפירקין דכתיב (ויקרא י״ז:ו׳) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד כהן פתח אהל מועד ואין כהן בבמה אלא אפי' זר ואפי' עבד הכי דריש ליה בתורת כהנים: חכמים היינו תנא קמא - רבנן בתראי היינו רבנן קמאי דהא אינהו נמי הכי אמרי דיחיד לא קרבו אלא עולות ושלמים וצבור קרבי [נמי חובות] דהא מאיש נפקא להו מיעוטא: קרבו נסכים במדבר איכא בינייהו - לרבנן קמאי לא קרבו נסכים במדבר ועולה ושלמים גרידא בלא נסכים קא גמרי דקרבי בבמה דבמדבר לא קרבי דכי תבאו דפרשת נסכים (במדבר טו) להטעינה נסכים במשכן שילה אתא לאחר ירושה וישיבה כדאמרן בהשוחט (לעיל זבחים קיא.) ורבנן בתראי לטפויי אתו מדתנן משנה יתירא כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין בגלגל למה להו למיתני הא רבי יהודה נמי בצבור כוותייהו קאמר והכי איבעי להו למימר כאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים אלא לטפויי אדרבנן קמאי אתו ואמרי כל שהציבור צריכין להקריב מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל ולטפויי נסכים אתו ולמימר דקרבו במדבר לצבור וליחיד וכן בגלגל לשתי הבמות ולמאן דאית ליה קרבו במדבר אית ליה דקרבו בבמת יחיד בגלגל דכי תבאו לא אתא אלא להטעינה נסכים לבמה קטנה דהא בגדולה כבר היו קריבין: פשיטא - דבעו למיעבד פסח: ערל - שנטמא במת מקבל הזאה וטהור מטומאת מת ליגע בקדשים ויליף מהכא דכתיב (יהושע ה׳:י׳) ויעשו את הפסח בגלגל דמשמע שעשאוהו כהלכתו במילה בטהרה ורובן ערלים היו במדבר דכתיב (שם) לא מלו ואמרינן ביבמות בעשרה בניסן שעברו את הירדן לא מהול משום חולשא דאורחא אלא בחד סרי הוא דמהול ואשתכח דטמאי מתים שהיו בהם שהרי רובן טמאי מתים היו שמתו אבותיהם כל ארבעים שנה במדבר ונטמאו בהם ואם לא קבלו הזאה ונטהרו בערלותן אין להם שהות להזות משמלו דהא צריך להפריש שלשה ימים בין הזאה להזאה רביעי חמישי וששי וכאן אי לא הזו עד יום אחד עשר בניסן הזאה ראשונה לאחר שמלו תו לא מטי זמן הזאה שניה עד יום חמשה עשר וביבמות איתיה להא דרבי יוחנן בפרק הערל (יבמות דף עא:): ותתרגם מתניתך - דקתני חובות הקבוע להם זמן קרבו בגדולה: בעולה - כגון עולות של תמידין ומוספין צבור קרבו בה [אבל] חטאות הקבוע להם זמן כגון שעירי הרגלים של צבור לא קרבו בה: דאי בחטאת - דאי חובות הקבוע להם זמן בחטאת נמי קאמר: חטאת נדבה מי איכא - ליקרב כיוצא בה בקטנה ועל כרחיך מתניתין קמ"ל דלא קרבו לר"ש בגדולה לבד מפסחים אלא חובות שיש כיוצא בהן נדבה מדקתני אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן ואי ס"ד כל חובות הקבוע להם זמן קאמר פסחים דקתני למה לי הכי הוה ליה למימר אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא חובות הקבוע להם זמן והוו להו פסחים בכלל אלא ה"ק אלא פסחים שקרבו בגדולה ולא קרבו בקטנה כלל ושאר דברים שקרבו כאן וכאן אין חילוק בהן אלא שבזו לא קרבו אלא נדבות ובזו קרבו אף חובות הקבוע להם זמן: ונוקמה נמי במנחה - דמשכחת לה כאן מנחת נדבה בקטנה ובגדולה עודפת מנחת חביתין שהיא חובות הקבוע להן זמן בכל יום: קא סבר רב אדא בר אהבה אין מנחה בבמה - דזבחים כתיב ובשלמי צבור דעצרת ליכא לאוקמה משום דשלמי במה קטנה לא דמי להו שאלו קדשי קדשים ואלו קדשים קלים: מנה"מ - דבית אבנים למטן ויריעות לגג: ויטש משכן שילה אהל שכן באדם: השמר לך - משתבאו אל המנוחה קאי קרא:ותתרגם מתניתך בעולה - פירוש כגון עולות תמידין ומוספין שיש כיוצא בהם נדבות אבל חטאות הצבור כגון שעירי הרגלים אע"ג דקבוע להם זמן לא קרבו והא מילתא דייק לה מדקתני פסחים דליתני קבוע להם זמן ותו לא והוו להו פסחים בכלל אלא על כרחך מתניתין קמ"ל דלא קרבו לרבי שמעון בגדולה לבד מפסחים אלא שיש כיוצא בהם בבמה והכי קאמר אלא פסחים שקרבו בגדולה לא קרבו בקטנה כלל ושאר דברים שקרבו כאן וכאן אין חילוק בהם אלא שבזה לא הקריבו אלא נדבות ובזה קרבו חובות הקבוע להם זמן כדפירש בקונטרס והכי נמי הוה מצי למידק אברייתא דלעיל דקאמר ר"ש אף צבור לא הקריבו כו' ואי משום דלא איירי התם רבי שמעון בחילוק שבין במה גדולה לבמה קטנה כדאיירי הכא מ"מ על חנם הזכיר פסחים דהא הוו בכלל חובות הקבוע להם זמן ותימה מנא ליה לר' שמעון הא מילתא דחטאת דקבוע להם זמן לא קרב דהא לעיל מפרשינן טעמא דרבי שמעון דיליף מפסח גלגל והא ליכא למילף מפסח דפסח נמי אין כיוצא בו נדבה ואי הוה מפרשינן כן דפסח חשיב כיוצא בו נדבה משום דהוי קדשים קלים כעין שלמים הוה ניחא אבל בקונטרס לא פירש כן וע"ק היכי דייק מדקתני פסחים דלמא הא דקתני פסחים משום דעיקר טעמא מפסח יליף וכן בפ"ק דמגילה (דף ט:) תני פסחים לחוד ופריך בגמרא פסחים ותו לא אלא כעין פסחים ע"כ מה שהזכיר פסחים טפי מאינך משום דכולהו מפסח ילפינן לכן נראה לפרש דקא אמר תתרגם מתניתך בעולה היינו משום דכיון דמפסח יליף אית לן למימר מה פסח שקבוע לו זמן וישנו בצבור כביחיד בשעת היתר הבמות צבור בפסח ראשון ויחיד בפסח שני כדאמרי' פסחים (דף סז.) איש נדחה ואין צבור נדחין אף כל שקבוע להם זמן וישנו בצבור כביחיד בשעת היתר הבמות דהיינו עולות שישנן בצבור בתמידין ומוספין וביחיד בנדבה אבל חטאת לא משכחת ביחיד בשעת היתר הבמות דאפילו בבמה גדולה לא קרבו חובות דיחיד לרבי שמעון כמו לר"מ ורבנן והכי פירושו דשמעתא ותתרגם מתניתך בעולה דאיכא עולת נדבה ונדבות דיחיד קרבו והוי דומיא דפסח דאי בחטאת חטאת נדבה מי איכא דמשכחת ביה חטאת ביחיד דאילו חובות דיחיד לא קרבו לא עולות ולא חטאות ופריך ונוקמה במנחה דאיכא חביתים ומשני אין מנחה בבמה וא"ת ונוקמה בשלמים כגון כבשי עצרת דהא איכא ביה שלמי נדבה וי"ל כדפרש"י דכבשי עצרת קק"ד נינהו ושלמי יחיד קדשים קלים ולא משכחת כיוצא בהן ביחיד: