זבחיםקיג:
טוען את הדף…
הָא אִיפְּנוֹ! נְהִי דְּאִיפַּנּוֹ מִירוּשָׁלַיִם, מִכּוּלַּהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָא אִיפַּנּוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אַיֵּה מֵתֵי מַבּוּל? אַיֵּה מֵתֵי נְבוּכַדְנֶאצַּר? מַאי, לָאו מִדְּהָנֵי הֲווֹ – הָנֵי נָמֵי הֲווֹ? מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתֵיהּ וְהָא כִּדְאִיתֵיהּ. אֵיתִיבֵיהּ: ״מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ״ – בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מִשּׁוּם הָכִי מֵתוּ. אֶלָּא לְדִידָךְ, אַמַּאי מֵתוּ? מִשּׁוּם הַבְלָא. כִּדְרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ, וּבְרוֹתְחִין נִידּוֹנוּ; דִּכְתִיב הָכָא: ״וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה״. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: ״מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ״ – בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא לֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מִשּׁוּם הָכִי הֲוַי חָרָבָה. אֶלָּא לְדִידָךְ, מַאי חָרָבָה? חָרָבָה שֶׁהָיְתָה מֵעִיקָּרָא. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ חָרָבָה? כִּדְרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: בְּדוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל דָּגִים שֶׁבַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ״ – וְלֹא דָּגִים שֶׁבַּיָּם. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – הַיְינוּ דְּקָם רֵימָא הָתָם. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר יָרַד, רֵימָא הֵיכָא קָם? אָמַר רַבִּי יַנַּאי: גּוּרִיּוֹת הִכְנִיסוּ בַּתֵּיבָה. וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזֵי לִי אוּרְזִילָא דְּרֵימָא (בַּת) [בַּר] יוֹמֵאּ, וְהָוֵי כְּהַר תָּבוֹר. וְהַר תָּבוֹר כַּמָּה הָוֵיא – אַרְבְּעִין פַּרְסֵי; מְשָׁכָא דְּצַוְּארֵיהּ – תְּלָתָא פַּרְסֵי, מַרְבַּעְתָּא דְּרֵישָׁא – פַּרְסָא וּפַלְגָא, רְמָא כַּבָּא וּסְכַר יַרְדְּנָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רֹאשׁוֹ הִכְנִיסוּ לַתֵּיבָה. וְהָאָמַר מָר: מַרְבַּעְתָּא דְּרֵישָׁא פַּרְסָא וּפַלְגָא! אֶלָּא רֹאשׁ חוֹטְמוֹ הִכְנִיסוּ לַתֵּיבָה. וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל! לְדִבְרֵי רֵישׁ לָקִישׁ קָאָמַר. וְהָא קָסָגְיָא תֵּיבָה! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: קַרְנָיו קָשְׁרוּ בַּתֵּיבָה. וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ וּבְרוֹתְחִין נִידּוֹנוּ! וּלְטַעְמָיךְ, תֵּיבָה הֵיכִי סָגְיָא? וְעוֹד, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הֵיכָא קָאֵי? אֶלָּא נֵס נַעֲשָׂה לָהֶם, שֶׁנִּצְטַנְּנוּ בְּצִידֵּי הַתֵּיבָה. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן [בֶּן לָקִישׁ] – נְהִי נָמֵי דְּיָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; וְהָא לָא פָּשׁ! דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״מְצוּלָה״? שֶׁכׇּל מֵתֵי מַבּוּל נִצְטַלְּלוּ שָׁם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״שִׁנְעָר״? שֶׁכׇּל מֵתֵי מַבּוּל נִנְעֲרוּ שָׁם. אִי אֶפְשָׁר דְּלָא אִידְּבַקוּ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״שִׁנְעָר״? שֶׁמְּנַעֶרֶת עֲשִׁירֶיהָ. וְהָא קָחָזֵינַן דְּהָווּ! תְּלָתָא דָּרֵי לָא מָשְׁכִי. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: כָּל הָאוֹכֵל מֵעֲפָרָהּ שֶׁל בָּבֶל – כְּאִילּוּ אוֹכֵל בְּשַׂר אֲבוֹתָיו. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כָּל הָאוֹכֵל מֵעֲפָרָהּ שֶׁל בָּבֶל – כְּאִילּוּ אוֹכֵל בְּשַׂר אֲבוֹתָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כְּאִילּוּ אוֹכֵל שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וּרְמִינְהִי: אוֹ ״קׇרְבָּן״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַנַּקְרֵב אֶת קׇרְבַּן ה׳״? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ״ – מִי שֶׁרָאוּי לָבֹא בְּאֹהֶל מוֹעֵד; יָצְאוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת – שֶׁאֵינָן רְאוּיִן. אוֹצִיא אֶת אֵלּוּ – שֶׁאֵינָן רְאוּיִן; וְלֹא אוֹצִיא אֶת שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ – שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לַה׳״ – לְהוֹצִיא שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, שֶׁאֵינוֹ מְיוּחָד לַה׳. לָא קַשְׁיָא; כָּאן קוֹדֶם הַגְרָלָה, כָּאן לְאַחַר הַגְרָלָה. אַחַר הַגְרָלָה נָמֵי, הָאִיכָּא וִידּוּי! אֶלָּא אָמַר רַב מַנִּי: לָא קַשְׁיָא; כָּאן קוֹדֶם וִידּוּי, כָּאן לְאַחַר וִידּוּי. הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע. וְהָא נָמֵי תִּיפּוֹק לִי מִ״פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״!נהי דאיפני מירושלים - כולה ר"ל קאמר לה: מהבלא מתו - וקברום הבאים אחריהם בבתי קברות ואין לחוש לכל הארץ אלא לשאר ארצות שהיה שם מבול ונשקעו בטיט: ברותחין נידונו - ונמצא נמלג ברותחין: חרבה דמעיקרא - קודם מבול: מכל אשר בחרבה - לאפוקי דגים שבים: דהיינו דקם רימא התם - הראם זכר ונקבה שהוא גדול ואינו יכול ליכנס לתיבה עמדו שם: גוריות - הכניסם לתיבה: אורזילא - הוא ראם דימא שהוא על שפת הים: בר יומא - ביום שנולד: משכא דצוארי' - משך צוארו: בי מרבעתא דרישיה - בי מרבץ של ראשו: רמא כבא וסכר לירדנא - הטיל גלל בירדן וסכר הירדן וסתם הילוך מימיו כבא כמו (עירובין דף כט:) כיבוי דרעותא דניסן: חוטמו - שיוכל להנשים: לא ירד מבול לא"י - ולמה ליה לשנויי הכי. לימא דהתם קם נ"ל דל"ג: והא קא סגיא תיבה - והא התיבה מהלכת על פני המים מגבוה לנמוך נמצא חוטמו נשמטת מן התיבה ומת: וליטעמיך תיבה היכי סגיא - והלא זפותה היא מבית ומבחוץ כדכתיב וכפרת אותה וגו' (בראשית ו׳:י״ד) וכיון דרותחין הן היא מהלכת שאין זפתה נפשר: עוג מלך הבשן - דכתיב ביה ויבא הפליט וא"ר יוחנן (נדה דף סא:) זה עוג שפלט מאנשי דור המבול: נס נעשה ונצטננו המים - שבצידי התיבה ושם עמד עוג והראם וגם הזפת לא נפשר והראם לא הוצרך לתיבה ומפני גובהן לא טבעו: הא לא פש - מן המתים שם כלום דאיידי דגבוה היא השפילום המים לבבל שהיא מצולה: למה נקרא שמה מצולה - דכתיב (ישעיהו מ״ד:כ״ז) האומר לצולה חרבי: אי אפשר דלא אדביקו - בטיט: שמנערת עשיריה - מפני שאינן מרחמים על הבריות כדאמרינן במסכת ביצה (דף לב:) עשירי בבל יורדי גיהנם הן: כאילו אוכל שקצים ורמשים - של מבול: או קרבן שומע אני כו' - קרבן דכתיב בשחוטי חוץ (ויקרא י״ז:ד׳) להקריב קרבן וגו' דריש ליה בת"כ על הקרבן חייב ואינו חייב על השוחט חולין בפנים או קרבן לאו להכי אתא אלא לחייב על קדשי בדק הבית ששחטן בחוץ שאף הן נקראו קרבן כענין שנאמר (במדבר ל״א:נ׳) ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד ואין זה אלא לבדק הבית: שאין ראוין לפתח אהל מועד - אני שמעתי בסדר יומא לפי שסתמן בעלי מומין דקי"ל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה במס' תמורה (דף ז:) אבל לענין הסוגיא אני למד כאן דאפילו תמים נמי קרי אינו ראוי דלא הועתד לבא אל אהל מועד דהא פרת חטאת תמימה היא וקרי לה אינו ראוי: אוציא את אלו שאין עתידין לאהל מועד - ולא אוציא שעיר המשתלח דראוי הוא שהוא תמים דבעינן שיהא ראוי לשם דלא ידעינן הי מתרמי זה שמעתי ולפי סוגיא של שמועה זו משמע דקרי ליה ראוי ועתיד ליכנס משום הגרלה ווידוי: ת"ל לה' - להקריב קרבן לה' המיוחד לה' להוציא שעיר המשתלח שאינו מיוחד לשם: קודם הגרלה - הוי ראוי ועתיד ליכנס משום הגרלה ואי לאו דמעטינן מלה' ה"א לחייב: אחר הגרלה - לא ראוי לבא הוא ומימעיט מאל פתח: הא איכא וידוי - דבעי ליכנס להתוודות עליו: תיפוק לי מאל פתח אהל מועד - דהא לאו ראוין הן לבא לעזרה:היינו דקם רימא התם - ואע"ג דכל השאר מתו בהבלא מחמת שהיה גדול וגבור לא הזיק לו ההבל: אורזילא דרימא - גר' ר"ת פי' עופר של ראם דעופר האילים מתרגמי' אורזילא דאיילא (שיר ב) ורימא הוא ראם ולא כרבי שמואל דגרס בהמוכר את הספינה (ב"ב דף עג:) אורזילא דימא ומפרש דג של ים ואגב ריהטיה לא דק דהא אמר הכא לא נגזרה גזרה על דגים שבים ואותם בופל"ש שאנו קורין ראם ליתא וחלבם אסור דראם ודאי מין חיה הוא וחלבו מותר כדכתיב אקו ודישון ומתרגמינן ויעלא ורימא ובופל"ש שבמקומינו קטנים דאין לומר שהוא מין ראם ויש במינו גדול דא"כ מאי קשיא ליה היכא קם הא לא קשיא ליה אריה דבי עילאי בפרק אלו טרפות (חולין דף נט:) היכא קם שהיו אריות אחרים קטנים שיכול להכניס ועוד הא קא חזינן דאותן בופל"ש בני מלאכה נינהו ומושכין בקרון וחורשין בהן וראם לאו בר מלאכה הוא דכתיב התקשר ראם בתלם עבותו אם ישדד עמקים אחריך (איוב לט): יצאו קדשי בדק הבית - בלשון אחר פי' בקונטרס דממעט אפי' תמימים דהא פרת חטאת תמימה וממעטא משום דאינה ראויה לפתח אהל מועד ונראה דאין זו ראיה דפרת חטאת לא קיימא למזבח ולאו מתפיס תמימים לבדק הבית הא אמר בסוף תמורה (דף לג:) דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם ונמכרו לצורכי עולות ושלמים וא"ת מאי שנא קדשי בדק הבית תמימים משעירי יוה"כ דאמר בפ' שני שעירי (יומא דף סב:) דחייב על שניהם בחוץ הואיל וראויים לשעיר הנעשה בחוץ וכ"ש הנך דאין יוצאין מידי מזבח וי"ל כיון דעדיין לאו קדשי מזבח נינהו לא חשיבי ראוין לפתח אהל מועד: כאן קודם הגרלה כו' - בפ' שני שעירי (יומא דף סב:) אמרי' דחייב על שניהם והיינו למסקנא דשמעתין דמשני כאן קודם וידוי וכו' אבל קודם הגרלה חייב דראוי לשעיר הנעשה בחוץ: כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי - ומדפטר קרא קודם וידוי כ"ש לאחר וידוי וכי איצטריך פתח אהל מועד משום פרה ומשום קדשי בדק הבית ומיהו היא גופה תימה אמאי לא ממעטינן מלה' ובפ"ק דתמורה (דף יג.) גרס בכל הספרים ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח שהם ראויין לפתח אהל מועד ת"ל לה' שמיוחדים לה' יצאו אלו שאין מיוחדין לה' ומיהו קדשי בדק הבית שפיר מיקרו מיוחדין לה' דכולם לשמים וע"כ נמי לא גרס פרת חטאת בבריית' דלא תיקשי מתני' ועוד אצטריך אל פתח אהל מועד למעוטי גגו כדאמרינן לעיל בפ' השוחט והמעלה (זבחים דף קז:):