זבחיםקה:
טוען את הדף…
מְחוּסָּר קְרִיבָה לָאו כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי. אֵיתִיבֵיהּ: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּנִבְלַת עוֹף טָהוֹר, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן: צְרִיכָה מַחְשָׁבָה, וְאֵין צְרִיכָה הֶכְשֵׁר, וּמְטַמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין בִּכְבֵיצָה. מַאי, לָאו רַבִּי מֵאִיר הִיא? לָא, רַבָּנַן הִיא. וְהָא קָתָנֵי רֵישָׁא: צְרִיכָה מַחְשָׁבָה וְאֵין צְרִיכָה הֶכְשֵׁר; וּמַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ הַאי סְבָרָא – רַבִּי מֵאִיר; וּמִדְּרֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר, סֵיפָא נָמֵי רַבִּי מֵאִיר! מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: שְׁחִיטָתָהּ וּמְלִיקָתָהּ מְטַהֶרֶת טְרֵיפָתָהּ מִטּוּמְאָתָהּ; מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ הַאי סְבָרָא – רַבִּי מֵאִיר; רֵישָׁא וְסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר, וּמְצִיעֲתָא רַבָּנַן?! אִין; רֵישָׁא וְסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר, וּמְצִיעֲתָא רַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ רַב הַמְנוּנָא לְרַבִּי זֵירָא: לָא תִּיתֵּיב אַכַּרְעָךְ עַד דְּאָמְרַתְּ לִי הָא מִילְּתָא: נִבְלַת עוֹף טָהוֹר – לְרַבִּי מֵאִיר, מוֹנִין לָהּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, אוֹ אֵין מוֹנִין רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי? אֲמַר לֵיהּ: כֹּל הֵיכָא דִּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע – מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, כֹּל הֵיכָא דְּאֵין מְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע – אֵין מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי זֵירָא מֵרַבִּי אַמֵּי בַּר חִיָּיא, וְאָמְרִי לַהּ מֵרַבִּי אָבִין בַּר כָּהֲנָא, הָא דִּתְנַן: חִיבּוּרֵי אוֹכְלִין עַל יְדֵי מַשְׁקִין – חִיבּוּר לְטוּמְאָה קַלָּה, וְאֵין חִיבּוּר לְטוּמְאָה חֲמוּרָה; מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, אוֹ אֵין מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי? אֲמַר לֵיהּ: כֹּל הֵיכָא דִּמְטַמֵּא אָדָם – מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, אֵין מְטַמֵּא אָדָם – אֵין מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי. יָצְאוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: לְהַלָּן הוּא אוֹמֵר – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, כָּאן – לְמַחֲנֶה אַחַת; לוֹמַר לָךְ: כֵּיוָן שֶׁיָּצָא חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת – מְטַמֵּא בְּגָדִים. וְהִיא גּוּפַהּ מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהוֹצִיא אֶת כׇּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. אַתָּה אוֹמֵר חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מַחֲנֶה אַחַת? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר בְּפַר הָעֵדָה: ״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן״; לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁנִיָּה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ בַּדֶּשֶׁן – שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף״; לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁלִישִׁית. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – הַאי ״מִחוּץ לְמַחֲנֶה״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״חוּץ לַמַּחֲנֶה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״חוּץ לַמַּחֲנֶה״; מָה לְהַלָּן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אַף כָּאן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. וּמָה לְהַלָּן – לְמִזְרָחָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם,הכי גרסינן אמר ליה מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי: צריכה מחשבה - להצטרף פחות מכזית ממנה להשלים פחות מכביצה אוכלין לקבל טומאת אוכלין במגע: ואינה צריכה הכשר - לטמא לא למים ולא למגע שרץ שמאליה מטמאה הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה: ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה - מדקתני צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר אלמא בדנקיט ליה בידיה עסקינן דאי מחתא אארעא אמאי אינה צריכה הכשר ואי דנקט לה בפומיה אמאי צריכה מחשבה אין לך מחשבה גדולה מזו וקתני כביצה אין כזית לא: ה"ג שחיטתה ומליקתה מטהרת טריפתה מטומאתה: האי סברא ר' מאיר - בפרק חטאת העוף (לעיל זבחים סט.): נבלת עוף טהור לר' מאיר - דמטמא טומאת אוכלין מאליה בכזית מונין בו ראשון ושני או לא: כל היכא דלא מטמא אדם במגע אין מונין בו ראשון ושני - דגמר משרץ דכתיב ביה מנין ראשון ושני דכתיב (ויקרא י״א:ל״ג) כל אשר בתוכו יטמא דהוה ליה הכלי ראשון והאוכל שני ונבלת עוף טהור לא מטמא אדם במגע: חיבורי אוכלין על ידי משקין - חצי זית נבלה מכאן וחצי זית נבלה מכאן ומשקה טופח באמצע ונוגע בשניהם מחברן לטמא אוכלין ומשקין הנוגעים באחד מן החצאין האלו: ואין חיבור לטומאה חמורה - לטמא אדם וכלים וטעמא לא ידענא: ה"ג להלן אתה נותן להם שלש מחנות וכאן מחנה אחת א"כ למה נאמר אל מחוץ למחנה לומר לך כיון שיצא חוץ למחנה אחת מטמאים בגדים - והא מתניא בת"כ גבי פר יוה"כ דכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ז) ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא וגו' וקמתמה תנא ואמר להלן בפר העדה וכהן משיח אתה נותן להם מקום שריפתן חוץ לשלש מחנות כדיליף לקמיה וכאן אתה אומר אל מחוץ למחנה ושרפו דמשמע ששורפן חוץ לעזרה מיד בהר הבית והלא אף אלו פנימיים ואייתי לכולהו כי הדדי בריבויא דחטאת החטאת בשילהי כל הזבחים ואמר נמי בפ' בית שמאי (לעיל זבחים לט.) לפר זה פר יום הכיפורים: לומר לך כיון שיצאו חוץ לעזרה - המתעסקין בהן מטמאין בגדים: מחוץ למחנה בדשן - בהוצאת דשן המזבח והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה (שם ו): ור' שמעון - דאמר במתני' אין מטמאין בגדים עד שיוצת האור ברובו האי מחוץ למחנה דכתיב בפר ושעיר של יום הכיפורים מאי עביד ליה: נאמר כאן - בפר יום הכיפורים: ונאמר להלן - בפרה אדומה (במדבר י״ט:ג׳) והוציא אותה אל מחוץ: מה כאן - בפרים הנשרפים חוץ לג' מחנות אף שחיטת פרה אדומה חוץ לג' מחנות: מה להלן - בפרה אדומה במזרחו של ירושלים דכתיב בה והזה אל נוכח פני אהל מועד אלמא עומד במזרח ופניו למערב כנגד פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי ופתחו למזרח אף כאן כו':ומטמא טומאת אוכלין בכביצה - פי' בקונטרס מדקתני צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר אלמא בדנקיט ליה בידיה עסקינן דאי מחתא אארעא אמאי אינה צריכה הכשר ואי דנקיט ליה בפומיה אמאי צריכה מחשבה אין לך מחשבה גדולה מזו וקתני כביצה אין כזית לא וקשה כיון דיש בו כביצה אע"ג דמחית אארעא מטמא בלא הכשר משום דסופו לטמא טומאה חמורה ולא דמי למחוסר יציאה דבפנים אין ראוי כלל לטמא ומשום הכי לא מבעיא ליה לרבנן בכביצה דנקיט בידיה ונראה לפרש דהיינו טעמא דמשמע ליה דמיירי בנקיט בידיה משום דאז איכא חידוש לאשמועינן דבעי כביצה ולא חשיב כנקיט בפומיה אבל במחית אארעא פשיטא דבעי כביצה (ופי' הקונטרס יש לישב כמו שפירשתי לעיל בהגהה וכן עיקר): ומדסיפא ר"מ רישא נמי ר"מ - הוה מצי למימר וליטעמיך הא קתני מציעתא האוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים והיינו דלא כרבי מאיר דקסבר אינו נוהג אלא בטהורה בפרק גיד הנשה (חולין דף קב:) (כדפרישית לעיל): חיבורי אוכלין ע"י משקין - פי' בקונט' חצי זית נבלה מכאן וחצי זית נבלה מכאן ומשקה טופח באמצע ונוגע בשניהן מחברן לטמא אוכלין ומשקין הנוגעין באחד מן החצאין האלו ואין חיבור לטומאה חמורה לטמא אדם וכלים וטעמא לא ידענא וכענין זה פירש בהקומץ רבה (מנחות דף כד.) גבי צירוף כלי וחיבור מים מהו דפירש התם בקונטרס כלומר חצי עשרון שנטמא בצירוף כלי מהו שמטמא אחר בחיבור מים כגון אם יש שתי חצאי עשרון בכלי ואין נוגעין וחצי עשרון יש חוץ לכלי השני וחיבור מים כגון ניצוק או צינור מחבר את של חוץ לכלי ואת שבתוך הכלי ונגע טומאה לזה שבכלי שאין נוגע במים ונטמא חבירו משום צירוף כלי מהו שיטמא זה את של חוץ בחיבור מים ודבר תימה הוא לומר שמשקין מחברין אוכלין לקבל טומאה ולטמא אחרים דאפילו עור אין מצרפו כדאיתא בהעור והרוטב (חולין דף קיז:) ועוד שפירש שמחברין ע"י ניצוק והלא אפי' למים עצמן קי"ל דאין ניצוק חיבור לטומאה וקצת היה נראה לפרש דמיירי בשנימוחו ע"י המים ונדבקו יחד ומיהו כעין פירוש הקונטרס יש משנה אחת במסכת טהרות (פ"ח מ"ח) עריבה שהיא קטפרס וניצוק מלמעלן ומשקה טופח מלמטן וג' חתיכות כביצה אינן מצטרפות וב' מצטרפות ור' יוסי אומר אף שתים אינן מצטרפות אלא א"כ רוצצות משקה ואם היה משקה עומד אפי' כעין החרדל מצטרף ובתוספתא תניא אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש או בקיסם אינו חיבור שאין חיבורי אדם חיבור עיסה שנילושה במי פירות טהורה שאין לך דבר שהוא מחבר את האוכלין אלא שבעה משקין ודבר תימה הוא אם אין לישת פירות מועלת לחבר את הקמח ושמא לשה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט [דבר שאדם] לש במי פירות פעמים שמי פירות מחברים שני חצאי זיתים של עיסה במשקים הבאים מזה לזה: מה כאן חוץ לשלש מחנות ביום הכיפורים אף להלן בפרה אדומה כן - תימה הא בפר יוה"כ לא ידעי' שלש מחנות אלא מהיקשא דלפר זה פר יום הכיפורים בפרק ב"ש (לעיל זבחים דף לט.) כדפירש בקונט' ומספקינן אי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בג"ש או לא ואפי' תימצי לומר דאתא מריבוי דחטאת דבסוף התערובת (לעיל זבחים פג.) ההוא נמי היקשא הוא ושמא ג"ש הוא ויש לפרש דפרה קדשי בדק הבית היא והשתא נמי אתי שפיר דיליף בג"ש מזרחה של ירושלים אע"ג דשריפת פרה ילפא מהזאתה לקמן בפרק בתרא (זבחים דף קיג.):