זבחיםכח:
טוען את הדף…
אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְחוּץ לִזְמַנּוֹ, תְּנֵהוּ לְעִנְיַן חוּץ לִמְקוֹמוֹ; וּמִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי נוֹתָר: ״וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא״ – לְמַעוֹטֵי חוּץ לִמְקוֹמוֹ. וְאֵימָא: ״וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא״ – זֶהוּ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, וּלְמַעוֹטֵי נוֹתָר מִכָּרֵת! מִסְתַּבְּרָא נוֹתָר הֲוָה לֵיהּ לְאוֹקוֹמֵי בְּכָרֵת – לְמִגְמַר ״עָוֹן״–״עָוֹן״ לְחוּץ לִזְמַנּוֹ, דְּדָמֵי לֵיהּ בְּז״ב. אַדְּרַבָּה! חוּץ לִמְקוֹמוֹ הֲוָה לֵיהּ לְאוֹקוֹמֵי בְּכָרֵת – לְמִגְמַר ״עָוֹן״–״עָוֹן״ לְחוּץ לִזְמַנּוֹ, דְּדָמֵי לֵיהּ בְּמקד״ש! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, תָּנֵי זַבְדִּי בַּר לֵוִי: אַתְיָא ״קֹדֶשׁ״–״קֹדֶשׁ״; כְּתִיב הָכָא: ״אֶת קֹדֶשׁ ה׳ חִלֵּל וְנִכְרְתָה״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ וְגוֹ׳״; מָה לְהַלָּן נוֹתָר, אַף כָּאן נוֹתָר. וּמִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי נוֹתָר ״וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא״ – לְמַעוֹטֵי חוּץ לִמְקוֹמוֹ מִכָּרֵת. וּמַאי חָזֵית דִּקְרָא אֲרִיכָא – בְּחוּץ לִזְמַנּוֹ, וּ״שְׁלִישִׁי״ דְּפָרָשַׁת ״קְדֹשִׁים תִּהְיוּ״ – חוּץ לִמְקוֹמוֹ? אֵיפוֹךְ אֲנָא! מִסְתַּבְּרָא אֲרִיכָא בְּחוּץ לִזְמַנּוֹ – דְּגָמַר ״עָוֹן״–״עָוֹן״ מִנּוֹתָר, דְּדָמֵי לֵיהּ בְּז״ב. אַדְּרַבָּה! אֲרִיכָא בְּחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וּ״שְׁלִישִׁי״ דִּ״קְדֹשִׁים תִּהְיוּ״ בְּחוּץ לִזְמַנּוֹ – מִשּׁוּם דְּדָמֵי לֵיהּ, סַמְכֵיהּ וְקָא מְמַעֵט לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כּוּלְּהוּ מִקְּרָא אֲרִיכָא אָתַיִין; דִּכְתִיב: ״הֵאָכֹל יֵאָכֵל״ – בִּשְׁתֵּי אֲכִילוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶחָד אֲכִילַת אָדָם וְאֶחָד אֲכִילַת מִזְבֵּחַ. ״מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו״ – מָה שְׁלָמִים מְפַגְּלִין וּמִתְפַּגְּלִין, אַף כֹּל מְפַגְּלִין וּמִתְפַּגְּלִין. ״שְׁלִישִׁי״ – זֶה חוּץ לִזְמַנּוֹ. ״לֹא יֵרָצֶה״ – כְּהַרְצָאַת כָּשֵׁר, כֵּן הַרְצָאַת פָּסוּל; וּמָה הַרְצָאַת כָּשֵׁר – עַד שֶׁיַּקְרִיבוּ כׇּל מַתִּירָיו, אַף הַרְצָאַת פָּסוּל – עַד שֶׁיַּקְרִיבוּ כׇּל מַתִּירָיו. ״הַמַּקְרִיב״ – בְּהַקְרָבָה הוּא נִפְסָל, וְאֵינוֹ נִפְסָל בִּשְׁלִישִׁי. ״אוֹתוֹ״ – בַּזֶּבַח הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְאֵינוֹ מְדַבֵּר בַּכֹּהֵן. ״לֹא יֵחָשֵׁב״ –אם אינו ענין לענין מחשבת חוץ לזמנו תנהו לענין חוץ למקומו - ופיגול דקרא אריכא דצו את אהרן לא תידרשיה לחוץ למקומו אלא כוליה קרא בחוץ לזמנו הלכך ממנו אחוץ לזמנו קאי וכ"ת הכא נמי כרת כתיב דסמיך ליה ואוכליו עונו ישא וגו' ההוא בנותר ממש מיתוקם כדמפרש ואזיל וכדי שלא תאמר שניהם במשמע מיעט רחמנא ואוכליו דהיינו מיעוטא מדלא כתיב והאוכל למעוטי חוץ למקומו דלעיל מיניה: תנהו לחוץ למקומו - דבאוכל ממש ביום השלישי ליכא לאוקמא דהא כתיב לא ירצה ואמרינן לקמן (זבחים דף כט.) וכי אחר שהוכשר יחזור ויפסל אלא על כרחך במחשב בשעת עבודה ע"מ כן קאמר: ואימא ואוכליו עונו ישא אחוץ למקומו - דסליק מיניה קאי וכדי שלא תאמר אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואף נותר במשמע ונהי דבלא ירצה ליתא אבל בכרת איתיה להכי מיעט ואוכליו דמשמע אחד ולא שנים למעט נותר מכרת: ה"ג מסתברא נותר אית לך לאוקומי בכרת למיגמר עון עון לחוץ לזמנו דדמי ליה בז"ב אדרבה חוץ למקומו הוה ליה לאוקומי בכרת דמיגמר עון עון לחוץ לזמנו דדמי ליה במקד"ש - והכי פירושא נותר הוה ליה לאוקומי בכרת דמיגמר עון עון כו' שמלמד כרת על חוץ לזמנו שאין כרת מפורש בו אלא נשיאות עון אמורה בו ולימד מכאן בגזירה שוה דהכא כתיב נשיאות עון ומפרש כרת הלכך אי מוקמת ליה להאי בנותר איכא למילפיה לג"ש שפיר דדמו אהדדי בשני דברים הללו ששניהן נפסלים בזמן זה בזמן ממש וזה במחשבת זמן ושניהם נוהגים בבמה כדתנן בפרק בתרא (לקמן זבחים דף קיג.) דכי פרכת ונילף עון עון מטומאת בשר דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים מה להלן לאו ולא כרת אף כאן לאו ולא כרת אמרינן מנותר הוה ליה למילף דדמי ליה בז"ב אבל אי מוקמת ליה להאי כרת בחוץ למקומו כי גמרת ליה חוץ לזמנו מיניה בג"ש ופרכינן ליה ונילף עון עון מטומאה ליכא לתרוצי מחוץ למקומו הוה ליה למילף דדמי ליה בז"ב דהא אין פסולו בזמן ואינו נוהג בבמת יחיד שאין שם מחיצות: במקד"ש - מ' מחשבה ק' קצת ד' דם ש' שלישי חוץ לזמנו וחוץ למקומו שניהם פסולין במחשבה ואם חישב במקצתו נפסל כולו ושניהם נפסלין בעבודת הדם ובשניהם נאמר שלישי לאפוקי טומאה דאינה פסול מחשבה ואם נטמא מקצתו לא נטמא כולו וישנה לאחר זריקת דמים ולא נאמר בו שלישי יתירא אבל בחוץ לזמנו וחוץ למקומו שלישי מיותר לג"ש דלעיל דבכל חד מינייהו כתיב והנותר ביום השלישי באש ישרף וסמיך ליה ואם האכל יאכל ולא בעי למכתב שלישי: אתיא קודש קודש - דהאי ואוכליו בנותר כתיב: קרא אריכא - ואם האכל יאכל דצו את אהרן אריכא הוא: איפוך אנא - ואימא דאריכא בחוץ למקומו וכתיב ביה נשיאות עון ושלישי דקדושים תהיו חוץ לזמנו ואימעוט מכרת: מסתברא אריכא בחוץ לזמנו - דכיון דלא פריש ביה כרת בהדיא אלא בג"ש דעון עון מנותר יליף מסתברא דדמי מדדמי יליף דדמי ליה בז"ב דאי מוקמן ליה בחוץ למקומו תו לא יליף כרת מנותר דלא דמי ליה במידי: אדרבה - מסתברא משום דדמי ליה חוץ לזמנו לנותר סמכיה לנותר וקא ממעט ליה מאוכליו דלא תימא משום דדמי ליה ניגמר מיניה: כולהו מקרא אריכא אתיין - זה לחיוב וזה לפטור כדיליף ליה רבה בריש שמעתין: בשתי אכילות כו' - שמחשבת שתיהן פוסלת דהא לקמן במחשבה מוקי ליה תנא ולא באוכל ביום השלישי: אחד אכילת אדם כו' - דלא שנא חישב לאכול למחר ל"ש חישב להקטיר אימורין למחר פגול: מבשר זבח שלמיו - הקיש זבחים לשלמים מה שלמים יש בהן מפגלין ויש בהם מתפגלין שהדם הוא המפגל והבשר והאימורין המתפגלין: אף כל - שיש בו מפגלין ומתפגלין פיגול נוהג בו יצאו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שהם מתירין את עצמם ואין בהם שירים להתפגל מחמת עבודות מתיריהם שאין פיגול נוהג בהן: לא ירצה המקריב - משמע אזריקה לא תהא זריקה זו מרצה שמע מינה דעד שיזרק הדם מחשבת פיגול תלויה ועומדת נזרק הדם הוקבע הפיגול לא נזרק הדם כגון שנשפך בטל הפיגול דכתיב ביה הרצאה כדכתיב גבי כשר: מה הרצאת כשר - לא קרי ליה הרצאה אלא בזריקה שהוא סוף ארבע עבודות המתירות אף פיגול אינו קבוע עד שיזרק הדם שהיא סוף כל מתיריו: בהקרבה הוא נפסל - השתא יליף (פסול) דבמחשבה הכתוב מדבר שמחשב בשעת הקרבה לאוכלו בשלישי: ואינו נפסל בשלישי - אם בהקרבה לא חישב ע"מ כן ואכל ממנו בשלישי אין הקרבן נפסל למפרע דהכי מידריש לא ירצה המקריב לא תהא זריקתו מרצה אם ע"מ כן הקריבו: אותו בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בזובח - כלומר ושלא תאמר דהאי המקריב לאו להכי הוא דאתא אלא לומר לך שהכהן המקריבו לא יחשב עוד בכהונה ויפסל מלכהן לכך נאמר אותו הזבח בלא יחשב ואין הכהן בלא יחשב:מסתברא נותר אית לן לאוקומי בכרת למיגמר עון עון לחוץ לזמנו דדמי ליה בז"ב - פי' בקונטרס אי מוקמת ליה להאי בנותר איכא למילפיה לגזירה שוה שפיר דדמו אהדדי בשני דברים הללו ששניהם נפסלים בזמן זה בזמן ממש וזה במחשבת זמן ושניהם נוהגין בבמה כדתנן בפ' בתרא (לקמן זבחים דף קיג.) וכי פרכת ונילף עון עון דטומאת בשר דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים מה להלן לאו ולא כרת אף כאן לאו ולא כרת אמרינן מנותר הוה ליה למילף דדמי ליה בז"ב אבל אי מוקמת להאי כרת לחוץ למקומו כי גמרת [ליה] חוץ [לזמנו] מיניה בגזירה שוה ופרכת ליה ונילף עון עון מטומאה ליכא לתרוצי מחוץ למקומו הוה ליה למילף דדמי [ליה] בז"ב דהא אין נפסלים בזמן ואינו נוהג בבמת יחיד שאין שם מחיצות (עד כאן לשונו) ופירוש זה תימה גדול דמה סברא היא זו ומנין לנו דנוקי קרא בנותר כדי ללמוד ממנו חוץ לזמנו מעון עון כדי שלא נלמוד מטומאה ועוד הא לענין במה שוה נמי נותר לטומאת בשר כדאמרינן בסוף מכילתין (גם זה שם) אבל הפיגול והנותר והטמא שוין זה בזה וכן טמא ששימש ליכא למימר דהוא נמי לא הותר בבמה כדאמר לעיל מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה ועוד כשמקשה אדרבה חוץ למקומו הוה ליה לאוקומי כו' דדמי במקד"ש בלאו דומיא דמקד"ש אית לן למילף חוץ לזמנו מחוץ למקומו טפי מטומאה כדאמרינן בפ' בית שמאי (לקמן זבחים דף מה:) שכן הותר ציץ טהור (בקרא) חוץ לזמנו וחוץ למקומו לא הותרו מכללם ואין ציץ מרצה ושניהם טהורין ושניהם [לא] עשה קרב כמקריב מה שאין כן בטומאה דמאי דחוץ למקומו הותר מכללו בבמה אין זה קרוי הותר מכללו על כן נראה לפרש דגזירה שוה זו ניתנה בסיני למילף עון עון הנך קראי דהכא זה מזה ולכך מסתברא לן לאוקומי טפי בנותר מבחוץ למקומו משום דדמי לחוץ לזמנו בז"ב דאית לן לאוקומי קרא במילתא שיהיו דומין זה לזה מה שאנו למידין בגזירה שוה ולא משום שלא נלמוד מטומאה כדפירש [רש"י] ופריך אדרבה חוץ למקומו דמי ליה במקד"ש וכי האי גוונא הויא סוגיא דלעיל בריש פירקין (זבחים דף יז.) דפסיל בתרומה מחיל עבודה דלא פסיל בתרומה לא מחיל עבודה וא"ת דמוקמינן קרא בדדמי טפי לג"ש טומאת בשר תיהוי בכרת בג"ש דעון עון וי"ל דממעט ליה קרא מכרת כדאמר לקמן פרק ב"ש (זבחים דף מג:) וטומאתו עליו מי שטומאתו פורחת ממנו (יוצא עליו מגופו) יצאת טומאת בשר שאין טומאה פורחת ממנו: ואיפוך אנא - תימה הא כתיב קרא שלישי והא דמוקמינן ליה בחוץ למקומו באם אינו ענין לחוץ לזמנו מוקמינן ליה בחוץ למקומו א"כ קרא קמא היינו קרא אריכא אית לן לאוקומי בחוץ לזמנו ודוחק לומר דסבר המקשה אין מוקדם ומאוחר בתורה: מה שלמים מפגלין ומתפגלין - תימה מהיקישא דזאת התורה נפקא לן לקמן בפ' דם חטאת (זבחים דף צח.) ובמנחות פרק התודה (מנחות דף פג.) וכמה דרשות דרשינן מההוא היקישא אע"ג דנפקי מקראי אחריני: