זבחיםיא:
טוען את הדף…
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מָצִינוּ מוֹתַר חַטָּאת בָּא עוֹלָה, וְאֵין מוֹתַר עוֹלָה בָּא חַטָּאת; וּמָה חַטָּאת, שֶׁמּוֹתָרָהּ בָּא עוֹלָה – שְׁחָטָהּ לְשֵׁם עוֹלָה, פְּסוּלָה; עוֹלָה, שֶׁאֵין מוֹתָרָהּ בָּא חַטָּאת – שְׁחָטָהּ לְשֵׁם חַטָּאת, אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא פְּסוּלָה?! אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לֹא; אִם אָמַרְתָּ בְּחַטָּאת – שֶׁכֵּן כְּשֵׁרָה לִשְׁמָהּ כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ, תֹּאמַר בַּפֶּסַח – שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ אֶלָּא בִּזְמַנּוֹ?! הוֹאִיל וְהוּא פָּסוּל לִשְׁמוֹ, דִּין הוּא שֶׁיִּפָּסְלוּ אֲחֵרִים לִשְׁמוֹ. שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר כּוּ׳. רַב אָשֵׁי מַתְנֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מַתְנֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי: מַאי טַעְמָא דְּשִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה? דְּאָמַר קְרָא: ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה׳״ – בְּמוּרָם מֵהֶן אֵין מִתְחַלְּלִין, בְּנָמוּךְ מֵהֶם מִתְחַלְּלִין. וְהַאי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?! וְהָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לִכְדִשְׁמוּאֵל – דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מִנַּיִן לָאוֹכֵל אֶת הַטֶּבֶל שֶׁהוּא בְּמִיתָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה׳״ – בַּעֲתִידִים לִתְרוֹם הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אִם כֵּן, לִכְתּוֹב קְרָא ״אֲשֶׁר הוּרְמוּ״; מַאי ״אֲשֶׁר יָרִימוּ״? שְׁמַע מִינַּיהּ תַּרְתֵּי. בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: כְּשֵׁרִין וְאֵין מְרַצִּין – וְכִי פְּלִיג בַּחֲדָא פְּלִיג, אוֹ דִלְמָא כְּשֵׁרִין וּמְרַצִּין – וּבְתַרְתֵּי פְּלִיגִי? אָמַר אַבָּיֵי, וְאִיתֵּימָא רַבִּי זְרִיקָא, תָּא שְׁמַע: הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם שְׁלָמִים – כְּשֵׁרִים. שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם בְּכוֹר אוֹ לְשֵׁם מַעֲשֵׂר – פְּסוּלִין. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּשֵׁרִין וּמְרַצִּין, בְּכוֹר בַּר רַיצּוֹיֵי הוּא?! אֶלָּא כְּשֵׁרִין וְאֵין מְרַצִּין! וּמִדְּסֵיפָא כְּשֵׁרִין וְאֵין מְרַצִּין, רֵישָׁא נָמֵי כְּשֵׁרִין וְאֵין מְרַצִּין! מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתַהּ, וְהָא כִּדְאִיתַהּ. אֶלָּא מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? גָּבוֹהַּ וְנָמוּךְ קָא מַשְׁמַע לַן?! תְּנֵינָא: כֵּיצַד? קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קֳדָשִׁים קַלִּים כּוּ׳! מַהוּ דְּתֵימָא: קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְקָדָשִׁים קַלִּים הוּא דְּאִיכָּא גָּבוֹהַּ וְנָמוּךְ, אֲבָל קַלִּים וְקַלִּים – לָא. הָא נָמֵי תְּנֵינָא: שְׁלָמִים קוֹדְמִים אֶת הַבְּכוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן טְעוּנִין מַתַּן אַרְבַּע, וּסְמִיכָה, וּנְסָכִים, וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק! הָא עִיקָּר, הָהִיא אַגְּרָרָא נַסְבַהּ. מַתְנִי׳ הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שַׁחֲרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר, כְּאִילּוּ נִשְׁחַט בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר. בֶּן בְּתִירָא פּוֹסֵל, כְּאִילּוּ נִשְׁחַט בֵּין הָעַרְבַּיִם. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: מְקוּבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן בַּיּוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּישִׁיבָה, שֶׁכׇּל הַזְּבָחִים הַנֶּאֱכָלִין שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִין, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה; חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת. וְלֹא הוֹסִיף בֶּן עַזַּאי אֶלָּא הָעוֹלָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מַכְשִׁיר הָיָה בֶּן בְּתִירָא בְּפֶסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שַׁחֲרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לִשְׁמוֹ, דְּכוּלֵּיהּ יוֹמָא זִימְנֵיהּ הוּא. וּמַאי ״כְּאִילּוּ״? אַיְּידֵי דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ ״כְּאִילּוּ״, אָמַר אִיהוּ נָמֵי ״כְּאִילּוּ״. אִי הָכִי, אַדְּמִיפַּלְגִי בְּשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – לִיפַּלְגוּ בְּלִשְׁמוֹ! אִי אִיפְּלִגוּ בְּלִשְׁמוֹ, הֲוָה אָמֵינָא: אֲבָל בְּשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – מוֹדֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְבֶן בְּתִירָא, הוֹאִיל וּמִקְצָתוֹ רָאוּי; קָא מַשְׁמַע לַן. וְהָכְתִיב: ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״! אָמַר עוּלָּא בְּרֵיהּ דְּרַב עִילַּאי: בֵּין שְׁנֵי עֲרָבִים. תָּמִיד, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״ – הָכִי נָמֵי דְּכוּלֵּי יוֹמָא כָּשֵׁר?! הָתָם, מִדִּכְתִיב: ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״, מִכְּלָל דְּ״בֵין הָעַרְבָּיִם״ – בֵּין הָעַרְבַּיִם מַמָּשׁ. אֵימָא חַד בַּבֹּקֶר, אִידַּךְ כּוּלֵּיהּ יוֹמָא! ״אֶחָד... בַּבֹּקֶר״ – וְלֹא שְׁנַיִם בַּבֹּקֶר. נֵרוֹת, דִּכְתִיב ״בֵּין הָעַרְבַּיִם״ – הָכִי נָמֵי דְּכוּלֵּי יוֹמָא כָּשֵׁר?! שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב: ״מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר״, וְתַנְיָא: ״מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר״ – תֵּן לָהּ מִדָּתָהּ שֶׁתְּהֵא דּוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר. דָּבָר אַחֵר: אֵין לְךָ עֲבוֹדָה כְּשֵׁרָה מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר, אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד. קְטוֹרֶת, דִּכְתִיב בָּהּ: ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״ – הָכִי נָמֵי דְּכוּלֵּי יוֹמָא כָּשֵׁר?! שָׁאנֵי קְטֹרֶת,אמר לו רבי יהושע מצינו מותר חטאת בא עולה - כדתניא בתמורה (דף כג:) זה מדרש דרש יהוידע הכהן כל דבר שבא ממותר חטאת וממותר אשם ילקח בהן עולה לקיץ המזבח והיכי דמי מותר חטאת כגון הפריש מעות לחטאתו וניתותרו אי נמי מפריש שתי חטאות לאחריות דקי"ל בתמורה (דף כד.) מתכפר באחת מהן והשניה תרעה: ומה חטאת שמותרה כו' - ואם ק"ו כזה אתה דורש יש לך לפסול עולה לשם חטאת ומהכא דייק רבה מילתיה לעיל מדלא אהדר ליה רבי אליעזר אנא נמי פסילנא בנשחטין לשם חטאת: שכן כשרה לשמה כל השנה - לפיכך עולה הנשחטת לשם חטאת כשרה: ולא יחללו את קדשי - אין (כאן) חילול כשירימו אותם לשם גבוה מהם: בעתידין לתרום - דהיינו טבל דכתיב ירימו דבר העתיד ומסיים בהא בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין גמר חילול מתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו: א"כ - דלכר"ש אחי עזריה לחודיה אתא לכתוב ולא יחללו אשר הורמו מ"ש לשון עתיד דנקט ש"מ למידרש ביה נמי הא: בעי רבי זירא - לשום גבוה מהן כשרים דקתני כשרין ואין מרצין קאמר כת"ק ולא פליג אלא בנמוך דקאמר פסולים לגמרי: ובתרתי פליגי - לשם גבוה מכשיר לגמרי ובנמוך פסיל לגמרי ואילו רבנן בתרוייהו מכשירים ואין מרצין קאמרי: ת"ש - מדקא מפרש מילתיה ונקיט בכור ומעשר דלא לרצויי אתו ש"מ כשרין ואינן מרצין קאמר: ומדסיפא - הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים כשרים ואין מרצין רישא קדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים נמי כשרין ואין מרצין קאמר: הא כדאיתא כו' - כשרין דקתני גבי בכור כשרין למילתייהו קאמר [וכשרים נמי דקתני גבי קדשי קדשים למילתייהו קאמר] ואפי' לרצות לשם חובה: אלא מאי קמשמע לן - האי דנקט הבכור והמעשר אי לאו לגלויי עלה דרישא נקט לה ולמימר דכשרין ואין מרצין קאמר: גבוה ונמוך קמשמע לן - בתמיה וכי אתא לפרושי לן היכי דמי נמוך לשם גבוה: תנינא - ברישא דמילתא: הא נמי תנינא - לקמן בפרק כל התדיר (זבחים דף פט.) דבכור נמוך משלמים: שלמים קודמין את הבכור - אם שניהם עומדים לישחט בעזרה ולהקריב: שהן טעונים מתן ארבע - שתי מתנות שהן ארבע ובכור במתנה אחת כדתנן באיזהו מקומן (לקמן זבחים נו:) סמיכה ונסכים ליתנהו בבכור כדילפינן במנחות בפרק שתי מדות (מנחות דף צ:): הא עיקר - שנשנית תחילה לצורך לאשמועינן גבי פסול שלא לשמו דאיכא בקדשים קלים גבוה ונמוך: ההיא - דכל התדיר אגררא נסבה ששנה שם את הקודמים זה לזה ונקט נמי האי בהדייהו אע"ג דכבר תנייה הכא: מתני' רבי יהושע מכשיר - דפסח בשאר ימות השנה חשיב ליה: בן בתירא פוסל - בגמרא מפרש להו: שבעים ושנים זקן - בגמרא מפרש אמאי לא תנא זקנים: כל הזבחים הנאכלין - אבל עולה לא: לא הוסיף בן עזאי - על דברי חכמים לפסול חוץ מפסח ומחטאת אלא העולה: גמ' מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית לשמו - והוה ליה זמנו לפיכך פסול שלא לשמו כדאמר פסח בזמנו שלא לשמו פסול: ומאי כאילו - נשחט בין הערבים והאמרת דכולא יומא בין הערבים קרי ליה מדקמכשרת ליה שחרית וקרא כתיב בין הערבים אלמא סבירא ליה בין ערב של אמש לערב של אחריו כדמפרשינן ליה לקמיה דהיינו משעלה השחר שפסק ליל של אמש עד שתשקע החמה ומאי כאילו הא הוא גופיה בין הערבים: ליפלגו בלשמו - ולימא [פסח ששחטו בי"ד שחרית] ר' יהושע פוסל ובן בתירא מכשיר: אבל בשלא לשמו מודה רבי יהושע - דאע"ג דשחרית לאו זימניה הוא פסול הואיל ומקצתו של יום ראוי לשמו קמ"ל: והא כתיב בין הערבים - לרבי אושעיא פריך היכי מצי למימר פסח זמנו שחרית: בין שני ערבים - מעלות השחר עד שקיעת החמה דהיינו בין סוף ערב דאתמול ותחילת ערב דאורתא: ואימא חד בבקר - את הראשון לא ישהא יותר מחצות והשני כל היום זמנו רצה שחרית רצה ערבית כדכתיב בין הערבים דמפרשת ליה כל יומא: ולא שנים בבקר - הלכך על כרחך צריך להשהות השני עד הערב: מדתה - חצי לוג לכל נר ונר כך שיערו חכמים לילי תקופת טבת שלא תכבה כל הלילה ובתמוז ובניסן ובתשרי אם תדליק שליש היום לא איכפת לן: אין לך עבודה - מעבודות שהן אמורות ביום כגון עבודות הדם וקמצו וקטרת שכשרין מהדלקת נרות ואילך שזו מאוחרת לכולן:אמר ר' אליעזר לא אם אמרת בחטאת - דין הוא שאחרים כשרים לשמו [וקשה] נהי דלא דמי לפסח מ"מ ק"ו איכא וא"כ [תימא] יפסלו נמי מהאי דינא מותר חטאת בא עולה כמו דינא דמותר פסח בא שלמים וי"ל דאעיקר טעמו סמיך כדאיתא בפסחים (דף סב:) וצ"ל דהא לא אם אמרת דקאמר רבי אליעזר לדברי רבי יהושע קאמר אליבא דרבי יוחנן ורבינו תם מצא בספר ישן ברישא דשמעתא רבה אמר באחרים לשם חטאת ומצא ובאחרים בוי"ו ורבה לא בא אלא לפרש דברי רבי יוחנן ור' יוחנן עצמו מודה דבאחרים לשם חטאת פליגי ולא אמר אמרו דבר אחד אלא באחרים לשם פסח: הג"ה אי איפלוג בלשמן כו' - ותימה השתא נמי דפליגי בשלא לשמן אני יכול לטעות כר"י לבן בתירא שיפסול י"ד לשמו שחרית ולפרש טעמו משום דמקצתו ראוי וי"ל דמזה אינו חושש משום דשום תנא לא מכשיר פסח שחרית אלא זה: הג"ה אחד בבקר ולא שנים בבקר - בעלמא דרשינן אחד מן המיוחד שבעדרו (מגילה דף כח.):