זבחיםנא.
טוען את הדף…
מְטַהֶרֶת טְרֵיפָתָהּ מִטּוּמְאָתָהּ; אַף מְלִיקָה, שֶׁמַּכְשַׁרְתָּהּ בַּאֲכִילָה – תְּטַהֵר טְרֵיפָתָהּ מִטּוּמְאָתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: דַּיָּהּ כְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה – שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ, וְלֹא מְלִיקָתָהּ. וְלָא הִיא; הָתָם תֶּיהְוֵי הִיא, מִשְּׁחִיטָה דְּחוּלִּין קָאָתְיָין. דָּבָר הַלָּמֵד בְּבִנְיַן אָב, מַהוּ שֶׁיְּלַמֵּד בְּהֶיקֵּשׁ וּבִגְזֵירָה שָׁוָה וּבְקַל וָחוֹמֶר וּבְבִנְיַן אָב? פְּשׁוֹט מִיהָא חֲדָא – מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ: לָן בַּדָּם – כָּשֵׁר? שֶׁהֲרֵי לָן בָּאֵימוּרִין כָּשֵׁר. לָן בְּאֵימוּרִין כָּשֵׁר – שֶׁהֲרֵי לָן בַּבָּשָׂר כָּשֵׁר. יוֹצֵא – הוֹאִיל וְיוֹצֵא כָּשֵׁר בְּבָמָה. טָמֵא – הוֹאִיל וְהוּתַּר בַּעֲבוֹדַת צִיבּוּר. חוּץ לִזְמַנּוֹ – הוֹאִיל וּמְרַצֶּה לְפִיגּוּלוֹ. חוּץ לִמְקוֹמוֹ – הוֹאִיל וְהוּקַּשׁ לְחוּץ לִזְמַנּוֹ. שֶׁקִּיבְּלוּ פְּסוּלִין וְזָרְקוּ דָּמָן – בְּהָנָךְ פְּסוּלִין דַּחֲזוּ לַעֲבוֹדַת צִיבּוּר. וְכִי דָּנִין דָּבָר שֶׁלֹּא בְּהֶכְשֵׁירוֹ, מִדָּבָר שֶׁבְּהֶכְשֵׁירוֹ?! תַּנָּא מִ״זֹּאת תּוֹרַת הָעוֹלָה״ רִיבָּה סָמֵיךְ לֵיהּ. שְׁיָרֵי הַדָּם כּוּ׳. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ – הַהוּא דְּפָגַע בְּרֵישָׁא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה״ – וְלֹא יְסוֹד מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי. ״אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה״ – אֵין לוֹ יְסוֹד לַפְּנִימִי עַצְמוֹ. ״אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה״ – תֵּן יְסוֹד לַמִּזְבֵּחַ שֶׁל עוֹלָה. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִזְבְּחָהּ שֶׁל עוֹלָה – יְהֵא לַיְסוֹד? אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: קַל וָחוֹמֶר; מָה שִׁירַיִים, שֶׁאֵין מְכַפְּרִין – טְעוּנִין יְסוֹד; תְּחִלַּת עוֹלָה, שֶׁמְּכַפֶּרֶת – אֵינוֹ דִּין שֶׁטְּעוּנָה יְסוֹד?! אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מָה שִׁירַיִים, שֶׁאֵין מְכַפְּרִין וְאֵין בָּאִין לְכַפָּרָה – טְעוּנָה יְסוֹד; תְּחִלַּת עוֹלָה, שֶׁמְּכַפֶּרֶת וּבָאָה לְכַפָּרָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁטְּעוּנָה יְסוֹד? אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה״? תֵּן יְסוֹד לְמִזְבְּחָהּ שֶׁל עוֹלָה. אָמַר מָר: ״אֶל יְסוֹד מִזְבַּח״ – וְלֹא יְסוֹד מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי. הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ! מֵ״אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ נָפְקָא. ״אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעוֹלָה״ –הכי גרסי' ולא היא התם תיהוי משחיטה דחולין קאתיא - הכי פירושו התם עיקר טעמא דר"מ לא יליף בבנין אב אלא מהיקש דזאת תורת הבהמה והעוף כדלקמן בפרק חטאת העוף (זבחים דף סט:) אמרינן ר"מ קרא אשכח ודרש ואי נמי תיהוי דגמר לה בבנין אב כדקתני במתני' לא מיפשטא בעיין דהא ר"מ מליקה בקדשים משחיטה דחולין גמר הוה ליה מלמד דחולין ולמאן דלית ליה דרב פפא אף על גב דלמד קדש לאו ראייה היא: פשוט מהא - מתני' חדא מהנך בעיא: מפני מה אמרו - לקמן היא בפ' המזבח [מקדש] (דף פד:) לרבי יהודה דדריש זאת היא העולה הרי אלו מיעוטין פרט לנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים ופריך מה ראה להוציא את אלו ולהכשיר את השאר: מפני מה אמרו לן בדם כשר - שאם עלה לא ירד שהרי כשר באימורין אם לנו אימורין ועלו למזבח לא ירדו: ולן באימורין למה כשר שהרי לן בבשר כשר - גמור מן התורה שזמן אכילת שלמים שני ימים אלמא אימורין גמרי בבנין אב על הדם: טמא - איברי עולה טמאין מפני מה אם עלו לא ירדו: הואיל ומרצה לפיגולו - הואיל וחשובה הרצאת דמו לחייב עליו משום פיגול כמו שקרבו מתיריו בהכשר לפיכך אימורי פיגול שעלו לא ירדו: שקבלו פסולין - אם זרקו את דמו מפני מה אם עלו הדם או האימורין לא ירדו: בהנך פסולין - מכשירים דחזו לעבודת צבור כגון כהן טמא: וכי דנין דבר כו' - דקא ילפת באימורין שלא בהכשירם מנלן בבשר דהכשירו בכך וזו היא מצותו ותו היכי יליף יוצא במקדש מיוצא בבמה שכולו יוצא הוא שאין שם קלעים אלא ע"פ השדה: זאת תורת העולה - תורה אחת לכל העולין אם עלו לא ירדו כדכתיב על מוקדה כל הלילה וכל ראיות הללו משום דממעט מזאת היא העולה תלתא פסולי מייתי מהנך מאי שנא הני מהני והעיקר מקרא ואסמכתא בעלמא הוא: מאי טעמא - אל יסוד מערב הוא דכתיב בפר כהן משיח (ויקרא ד) אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד יסוד שכנגד הפתח וזו היא מערבו של מזבח שהוא כנגד פתח ההיכל ולקמן בברייתא (זבחים דף נב.) נפקא לן פר יום הכפורים מריבויא דהפר שטעון מתן דם ליסוד בפר כהן משיח ובשעיר כתיב (ויקרא טז) ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר: אל יסוד מזבח העולה - חמש פרשיות הן בחטאת של פר משיח ושל העלם שהן פנימיות ושל שעיר נשיא ושל כבשת יחיד ושל שעירת יחיד שהן חיצוניות. בשתים הפנימיות ובשעיר נשיא כתיב בשפיכת שיריהן אל יסוד מזבח העולה. בשתים החיצונות כתיב אל יסוד מזבח סתמא וקדריש תנא תלתא אל מזבח העולה למה פירש הכתוב וה"ג לה בת"כ אל יסוד מזבח העולה של פר כהן משיח ולא יסוד מזבח הפנימי אל יסוד מזבח העולה של פר העדה שאין ת"ל אין לו יסוד לפנימי עצמו. כשהוא אומר אל יסוד מזבח העולה בשעיר נשיא שאין תלמוד לומר שאם את שיריו לא קיבל מזבח הפנימי שירי מזבח החיצון יקבל. דבר אחר וכי יש לו יסוד לפנימי עצמו אם כן מה תלמוד לומר אל יסוד מזבח העולה תן יסוד למזבחה של עולה והכא נמי בעינן תלתא למיגרס והכי גרסי' ופירושו אל יסוד מזבח העולה האמור בפר כהן משיח ולא יסוד מזבח הפנימי שלא תאמר במקום מתן הקרנות שם יהיו שפיכת שיריו: אל יסוד מזבח העולה - האמור בפר העדה דלא צריך תו דהא איתקוש להדדי אלא ללמוד בא שאפילו יסוד אין לו לפנימי והכי מידריש הואיל ומיותר לדרשא יסוד יהיה למזבח העולה ולא לפנימי: אל יסוד מזבח העולה - האמור בשעיר נשיא שאין ת"ל כדמפרש בת"כ בהדיא מתרי טעמי [חדא דהא] שירי דמים של עצמן של פנימי כגון בפר משיח ועדה לא קיבל הפנימי כדאמרן שיריו של חיצון יקבל בתמיה ועוד למדנו שאין לו יסוד ולקמן (זבחים דף נב.) נמי הכי פרשינן לה בשמעתין אם כן מה תלמוד לומר אל יסוד מזבח העולה תן יסוד למזבחה של עולה תן תורת שפיכת שירים יסוד להלכות מזבחה של עולה שיהא המזבח טעון בעולה ובכל דמים הניתנין עליו שפיכת שירים אל היסוד אם נשאר בכלי כלום כשזורק ממנו שתי זריקות לשתי קרנות ישפכנו ליסוד ומשום דבעולה לא כתיב שפיכת שירים איצטריך למילף מהכא: או אינו אלא למזבחה של עולה יהא יסוד - או אינו בא ללמד כלום על שפיכת שירים של עולה ושל שאר דמים אלא בא ללמד על הלכות המזבח במתן דמה של עולה שיתן שתי מתנותיה כנגד היסוד ולמעוטי קרן מזרחית דרומית שאין לו יסוד כדאמרינן בהאי פירקין (דף נג:): אמר רבי ישמעאל מקל וחומר - נפקא לן הא ולא בעי קרא: מה שירים של חטאת שאין מכפרין טעונין יסוד כו' - ורבי עקיבא גמר לה להא קל וחומר הכי ומה שירים כו' ולקמיה מפרש מאי בינייהו כו': האי מיבעיא ליה לגופיה - שישפכם ליסוד מזבח החיצון ומיהו כל שכן אם רצה יתנם על הפנימי דמהיכא יליף מיעוטא ואי קשיא הא ילפינן מברייתא דאין לו יסוד לגמרי ההוא מייתורא דקרא ואי דרשת קמא לגופיה ותניינא למיעוטא תו לא מייתר שני להכי אלא מקרא שלישי ותו לית לך דרשא שלישי: מאשר פתח אהל מועד נפקא - דהיינו חיצון והוה מצי למיכתב אל יסוד המזבח אשר פתח אהל מועד מזבח העולה למה לי למיעוטא: הכי גרסינן אל יסוד מזבח העולה תן יסוד למזבחה של עולה ואי סלקא דעתך כדכתיב הני למה לי [קרא לשיריים] שירים הא בראי עביד להו וכי תימא דאפיך מיפך דגואי לבראי ודבראי לגואי הא אין לו יסוד לפנימי עצמו:פשוט מהא חדא - תימה דתרתי תפשוט דכיון דמלמד בבנין אב חבירו אם כן מלמד בק"ו ומה היקש שאינו מלמד בהיקש אי מדרבינא מלמד בק"ו מדתנא דבי רבי ישמעאל בנין אב המלמד בבנין אב חבירו אינו דין שילמד בק"ו וכה"ג עביד ק"ו לעיל: מפני מה אמרו לן בדם כשר - תימה היכי דייק מהכא דבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב דילמא לן הדם לאחר שקיעת החמה יליף מלן דאימורין דלא פסילי בשקיעת החמה אלא בעמוד השחר והדר יליף לן דאימורין הנפסלים בעמוד השחר דאם עלו לא ירדו מלן בשר ויש לומר דפשיטא ליה דאע"ג דיליף באימורים שלא הכשירו מהכשירו דבשר דם המתיר עדיף ולא ילפינן דם שלא בהכשירו מהכשירו תדע מדלא ילפינן מעיקרא לן דם מלן בשר: אשר פתח אהל מועד - יסוד שכנגד הפתח וזהו מערבו של מזבח שיהו כנגד פתח ההיכל כך פי' בקונטרס ולא גריס מה שכתוב בספרים ההוא דפגע ברישא משום דמשמע מטעם שאין מעבירין על המצות ולא מן הפסוק פתח אהל מועד והלא גבי חטאת אית דאמרי שירי הדם על יסוד מערבי לקמן (זבחים דף נג.) ואמר טעמא ילמוד סתום מן המפורש מחטאת פנימי משמע דמפורש בהדיא ועוד דאית דאמרי על יסוד דרומי וקאמר ילמוד ירידתו מן הכבש בסמוך לו ליציאתו מן ההיכל בסמוך לו מהיכן פשוט לו זה יותר מזה והלא בתרוייהו שייך טעמא דאין מעבירין על המצות ועוד אמרינן לקמן (זבחים דף נח:) על קדשי קדשים שירים בהדיא כתיב בהו אשר פתח אהל מועד ומיהו הא גופא קשיא דלמה לי קרא דפתח אהל מועד תיפוק לי דאין מעבירין על המצות כדאשכחן טעם זה בפ"ק דיומא (דף טו:) דפריך מאי שנא דיהיב מזרחה צפונה ברישא וגבי דישון מזבח פנימי והמנורה אמר דישון מזבח קודם משום דאין מעבירין וכן עבורי דרעא אטוטפתא אסור ויש לומר דלא שייך אין מעבירין על המצות אלא כשיש שתי מצות לפניו כגון דישון מזבח פנימית ומנורה או כגון מצות קרנות שאינו יודע מהיכן יתחיל אבל לקבוע מקום אשפיכת שירים לא קבעינן מהאי טעמא אי לאו דגלי קרא בהדיא: הכי גרסינן מאשר פתח אהל מועד נפקא - ואף על גב דדרשינן ליה ליסוד מערבי תרתי שמע מינה: