זבחיםיח:
טוען את הדף…
מְטוּשְׁטָשִׁין אוֹ מְקוֹרָעִין – וְעָבַד; עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְרוּשָּׁלִין – כְּשֵׁרִין, מְסוּלָּקִין – פְּסוּלִין. וְהָתַנְיָא מְסוּלָּקִין כְּשֵׁרִין! אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: לָא קַשְׁיָא; כָּאן שֶׁסִּילְקָן עַל יְדֵי אַבְנֵט, כָּאן דְּלֵיתְנִיהוּ מֵעִיקָּרָא כְּלָל. רַב אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – פְּסוּלִין. רַב הוּנָא אִיקְּלַע לְאַרְגִּיזָא, רְמָא לֵיהּ בַּר אוּשְׁפִּיזְכָנֵיהּ: מִי אָמַר שְׁמוּאֵל מְרוּשָּׁלִין כְּשֵׁרִין וּמְסוּלָּקִין פְּסוּלִין?! וְהָתַנְיָא: מְסוּלָּקִין – כְּשֵׁרִין! אֲמַר לֵיהּ: בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא, דְּשַׁנְּיַיהּ רָמֵי בַּר חָמָא. אֶלָּא לְרַב – קַשְׁיָא! וְכִי תֵּימָא: מַאי מְרוּשָּׁלִין – מְסוּלָּקִין עַל יְדֵי אַבְנֵט, וְאַבְנֵט מֵיגָז אָגֵיז; אֶלָּא מְסוּלָּקִין קַשְׁיָא! אָמַר רַבִּי זֵירָא, רַב חֲדָא תָּנֵי: מְרוּשָּׁלִין שֶׁסִּילְּקָן עַל יְדֵי אַבְנֵט – כְּשֵׁרִין. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: מְרוּשָּׁלִין שֶׁלֹּא סִילְּקָן – תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: ״עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ״ – אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַרְבַּע וְלֹא חָמֵשׁ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ – הֲרֵי בַּעֲלַת חָמֵשׁ אָמוּר; הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים אַרְבַּע? אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת בַּעֲלַת חָמֵשׁ וּלְהוֹצִיא בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ? מְרַבֶּה אֲנִי בַּעֲלַת חָמֵשׁ – שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל חָמֵשׁ אַרְבַּע, וּמוֹצִיא אֲנִי בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ – שֶׁאֵין בִּכְלַל שָׁלֹשׁ אַרְבַּע. וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ״ – אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ, אַרְבַּע וְלֹא חָמֵשׁ. מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: יָתֵר כְּמַאן דְּאִיתֵיהּ דָּמֵי, וּמָר סָבַר: כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּמַאן דְּאִיתֵיהּ דָּמֵי; וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּרַבִּי רַחֲמָנָא: ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״. וְאִידַּךְ, הַאי ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ – פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרָט לִכְסוּת סוֹמֵא? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ – הֲרֵי כְּסוּת סוֹמֵא אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״? פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת כְּסוּת סוֹמֵא וּלְהוֹצִיא כְּסוּת לַיְלָה? מְרַבֶּה אֲנִי כְּסוּת סוֹמֵא – שֶׁיֶּשְׁנָהּ בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים, וּמוֹצִיא אֲנִי כְּסוּת לַיְלָה – שֶׁאֵינָהּ בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים. וְאִידַּךְ – נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אֲשֶׁר״. וְאִידַּךְ – ״אֲשֶׁר״ לָא דָּרֵישׁ. תָּנוּ רַבָּנַן: בַּד – שֶׁיִּהְיוּ שֶׁל בּוּץ; ״בַּד״ – שֶׁיְּהוּ חֲדָשִׁים; ״בַּד״ – שֶׁיְּהוּ שְׁזוּרִים; ״בַּד״ – שֶׁיְּהוּ חוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה; ״בַּד״ – שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ שֶׁל חוֹל עִמָּהֶן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: בִּשְׁלָמָא שֶׁיְּהוּ שֶׁל בּוּץ – הָא קָא מַשְׁמַע לַן: בּוּץ אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא. אֶלָּא ״בַּד״ שֶׁיְּהוּ חֲדָשִׁים – חֲדָשִׁים אִין, שְׁחָקִין לָא?! וְהָתַנְיָא: מְשׁוּחָקִין – כְּשֵׁרִים! אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעְמָיךְ, ״בַּד״ – שֶׁיְּהוּ חוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה?! ״בַּד״ – חַד חַד לְחוֹדֵיהּ מַשְׁמַע! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: בְּגָדִים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן ״בַּד״ – צְרִיכִין שֶׁיְּהוּ שֶׁל בּוּץ, חֲדָשִׁים, שְׁזוּרִין, שֶׁיְּהֵא חוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה; יֵשׁ מֵהֶן לְמִצְוָה, יֵשׁ מֵהֶן לְעַכֵּב. מִמַּאי דְּהַאי ״בַּד״ – כִּתָּנָא הוּא? אָמַר רַבִּי יוֹסֵף בְּרַבִּי חֲנִינָא: דָּבָר הָעוֹלֶה מִן הַקַּרְקַע בַּד בְּבַד. אֵימָא עַמְרָא! עַמְרָא מִיפְּצֵל. כִּיתָּנָא נָמֵי מִיפְּצֵל! עַל יְדֵי לָקוּתָא מִיפְּצֵיל. רָבִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם, וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מׇתְנֵיהֶם, לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע״. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרָבִינָא: וְהָא עַד דַּאֲתָא יְחֶזְקֵאל – מְנָלַן? וּלְטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה – מִתּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא לָמַדְנוּ, מִדִּבְרֵי יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי לָמַדְנוּ: ״כׇּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְשָׁרְתֵנִי״; עַד שֶׁבָּא יְחֶזְקֵאל מְנָלַן? אֶלָּא גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ – וַאֲתָא יְחֶזְקֵאל וְאַסְמְכֵיהּ אַקְּרָא; הָכָא נָמֵי גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ כּוּ׳. מַאי ״לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע״? אָמַר אַבָּיֵי: לָא יַחְגְּרוּ בִּמְקוֹם שֶׁמְּזִיעִין. כִּדְתַנְיָא: כְּשֶׁהֵם חוֹגְרִין, אֵין חוֹגְרִין לֹא לְמַטָּה מִמׇּתְנֵיהֶן, וְלֹא לְמַעְלָה מֵאַצִּילֵיהֶן, אֶלָּאמטושטשין - בטיט: מקורעין - ואפילו הן חדשים דלאו בגד הוא הראוי לעבודה דבעינן לכבוד ולתפארת: כאן שסילקן ע"י אבנט - משקורציי"ר בלע"ז כדרך שהנשים עושות כשרין דהא איתנהו: אחד זה ואחד זה - אחד מרושלין ואחד מסולקין יותר מדאי שלא על ידי אבנט: והתניא - בברייתא דלעיל: אלא לרב קשיא - מרושלין: וכ"ת מאי מרושלין - דמכשר תנא כגון שסילקן עד למדתו על ידי אבנט וקמכשר ליה תנא דקסבר אבנט מיגז אגיז כלומר כל סלוק שע"י אבנט הוה ליה כחותך ונוטל היתר שבהן ומכשירו: אלא מסולקין קשיא - דקתני כשרין וסתם מסולקין גבוהין מן הקרקע למעלה מרגליו משמע ולרב ליכא לאוקומא כגון שסילקן ע"י אבנט כדתרצה שמואל דהא על כרחיך לרב דשני דסילוק אבנט מיגז אגיז והשתא הוו כולהו כקצרים מעיקרא: רב חדא תני - להנך מרושלין ומסולקין דברייתא בחדא מילתא תני להו מרושלין שסילק רישולן ע"י אבנט עד כדי מדתו כשרין אבל מסולקין יותר מדאי פסולין אפילו ע"י אבנט: ולא שלש - לימד על טלית של בת שלש כנפות שפטורה מן הציצית והיכי דמי כגון שעיגל אחת מד' כנפיה: בת חמש - כגון שחתך מעט מן הכנף ולא עיגל שני מורשי קרנתא ממקום חתך דנעשה כשתי כנפות: הרי בעלת חמש אמור - לחיוב דריבויא הוא: מר סבר - מאן דפטר בעלת חמש סבר לא אמרינן יתר כמאן דליתיה דמי אלא כמאן דאיתיה הוא ולא קרינן לה בת ארבע ומאן דמחייב ס"ל יתר כמאן דליתיה דמי להאי חמישי וגבי מרושלין נמי לא הוי ייתור בגדים: פרט לכסות לילה - טלית העשויה לכסות לילה פטורה מן הציצית: שישנה בראיה כו' - וקרינן ביה וראיתם אותו: בד - שהוא מן בוץ כדמפרש לקמן ממשמעותא: שלא ילבש של חול עמהם - דמשמע לבדו ילבש: חדשים - כשעת שהיו בבדי פשתנן: וליטעמיך - דילפת לה ממשמעותא מקראי חוטן כפול ששה מנא ליה: דברים שנאמר בהן בד צריכין כו' יש מהן למצוה - חדשים לנוי דלאו ממשמעותא אתי ויש מהן לעכב בוץ ושזורים וחוטן כפול ששה בוץ כדמפרש ואזיל דבר העולה מן הקרקע בד בבד שזורים כיון דבד היינו בוץ ובעלמא קרי להו שש משזר וחוטן כפול ששה כדאמרינן בסדר יומא (דף עא:) וילפינן בסדר יומא מקראי דברים שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה ויליף ליה לעיכובא: שיהו שזורים וחוטן כפול ששה - ולקמן פריך והא בד לחודיה משמע כמו לבדו: העולה מן הקרקע בד בבד - קנה יחידי מכל גיזעי ואין ב' קנים עולים מגזע אחד: ואימא עמרא - שאף הצמר עולה מן הבהמה בד בבד נימא נימא לבדה: כיתנא נמי מיפציל - לפני טוויתו כותשים הגבעול והוא נחלק לנימין הרבה: מיפציל - הנימא מתפצלת ומתחלקת לשנים על גבי בהמה מאליה: אגב לקותא - שמכין אותו וחובטים אותו בעץ או בגלגל הוא נכתש ונחלק: ומכנסי פשתים יהיו וגו' - ובעלמא הרי הוא אומר ומכנסי בד ש"מ בד היינו פשתים: דבר זה - קאמר לה לקמן (זבחים דף כב:) אמתני' דקתני ערל מחלל עבודה: בן נכר - שנתנכרו מעשיו מחמת ערלת לבו שהוא ערל לב רשע: וערל בשר - שמתו אחיו מחמת מילה לא יבא אל מקדשי ולקמן (זבחים דף כב:) יליף בה חילול בהדיא: במקום שמזיעין - במקום שהבשר נכפל על הבשר ומתחמם ומזיע: כשהן חוגרין - אבנטיהם בשעת עבודה: למטה ממתניהם - מקום שנכפל ונופל שומן הבטן על הקילבוסת שקורין אנק"א: ולא למעלה מאציליהן - למעלה מנגד מרפקן שקורא קוד"א לפי ששם היד שוכב תמיד על הצלעות ומזיע:מסולקין כשרין - הא דתניא בפ' תמיד נשחט (פסחים סה:) מדו בד כמדתו פי' הקונטרס דהיינו למצוה ולא לעכב: ואידך אשר לא דריש - משמע הכא דאיכא דמרבה כסות דסומא ולא מרבה בעלת חמש ומקשה ר"ת דבפ' התכלת (מנחות דף מג.) גבי פלוגתא דר' שמעון מרבי התם רבי שמעון כסות סומא מאשר תכסה ובעלת חמש מאשר ולאו פירכא היא דההיא סוגיא כמאן דמרבי הכא בעלת חמש ומיהו קשה אההיא דמנחות ולקמן בפ' בית שמאי (זבחים דף מ.) אמרינן דר"ש אשר לא דריש ויש לומר דהכי אמרינן אשר כי האי לא דריש וטובא איכא כי האי גוונא בפ' קמא דבכורות (דף ו:) דדריש ר"ש את הגמל ובפ"ק דמנחות (דף יא:) לא דריש את: והתניא משוחקין כשרין - תימה דביומא (דף יב:) דרשינן מה ת"ל ילבש לרבות את השחקין ואמאי צריך רבוי: ואימא עמרא - ה"ר אפרים היה מדקדק דקנבוס דתנן שילהי כלאים שמותר עם צמר אין זה מה שאנו קורין קנב"א בלע"ז מדלא פריך ואימא קנבוס שעולה בד בבד והיה אומר דקנבוס הוא פשתן ואסור עם הצמר משום כלאים והשיב לו רבינו חיים כהן דהאי דלא פריך ואימא קנבוס משום דבגדי כהונה אי אפשר להיות אלא מצמר ופשתים דכל בגדים האמורים בתורה סתם היינו צמר ופשתים ועוד דכל קנבוס אינו עולה בד בבד דפירש בקונטרס בד בבד קנה יחידי מכל גרעין ואין שני קנים עולים מגרעין אחד ואפשר דקנבוס אינו כן אלא כמו חיטין שכמה שבלין עולין מחיטה אחת: