זבחיםנד:
טוען את הדף…
דְּגָיֵיז לֵיהּ, ״אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת״ כְּתִיב! דְּמַחֵית מִידֵּי מִתּוּתֵיהּ, וְשָׁקֵיל לֵיהּ. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: אֲבָנִים שֶׁל קְרָנוֹת חֲלוּלוֹת הָיוּ – דִּכְתִיב: ״וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיֹּת מִזְבֵּחַ״; הָכָא נָמֵי ״אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא דְּמַחֵית מִידֵּי מִתּוּתֵיהּ וְשָׁקֵיל לֵיהּ; הָכָא נָמֵי, דְּמַחֵית מִידֵּי מִתּוּתֵיהּ וְשָׁקֵיל לֵיהּ. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ דָּוִד וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנוֹיוֹת בָּרָמָה״? וְכִי מָה עִנְיַן נוֹיוֹת אֵצֶל רָמָה? אֶלָּא שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בָּרָמָה וְעוֹסְקִין בְּנוֹיוֹ שֶׁל עוֹלָם. אָמְרִי, כְּתִיב: ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״ – מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכׇּל אֲרָצוֹת. לָא הֲווֹ יָדְעִי דּוּכְתֵּיהּ הֵיכָא; אַיְיתוֹ סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ, בְּכוּלְּהוּ כְּתִיב: ״וְיָרַד (וְעָלָה) הַגְּבוּל״, ״וְתָאַר הַגְּבוּל״; בְּשֵׁבֶט בִּנְיָמִין ״וְעָלָה״ כְּתִיב, ״וְיָרַד״ לָא כְּתִיב. אָמְרִי, שְׁמַע מִינַּהּ: הָכָא הוּא מְקוֹמוֹ. סְבוּר לְמִבְנְיֵיהּ בְּעֵין עֵיטָם – דְּמִדְּלֵי; אָמְרִי: נִיתַתֵּי בֵּיהּ קַלִּיל, כְּדִכְתִיב: ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: גְּמִירִי דְּסַנְהֶדְרִין בְּחֶלְקוֹ דִּיהוּדָה וּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ דְּבִנְיָמִין, וְאִי מְדַלִּינַן לֵיהּ – מִתְפְּלֵיג טוּבָא; מוּטָב דְּנִיתַתֵּי בֵּיהּ פּוּרְתָּא, כְּדִכְתִיב: ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״. וְעַל דָּבָר זֶה נִתְקַנֵּא דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי בְּדָוִד, כְּדִכְתִיב: ״כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי״, וּכְתִיב: ״זְכוֹר ה׳ לְדָוִד אֵת כׇּל עֻנּוֹתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה׳ וְגוֹ׳, אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וְגוֹ׳, אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה׳ וְגוֹ׳״. ״הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵה יַעַר״; ״בְּאֶפְרָתָה״ – זֶה יְהוֹשֻׁעַ, דְּקָאָתֵי מֵאֶפְרַיִם. ״מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵה יַעַר״ – זֶה בִּנְיָמִין, דִּכְתִיב: ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף״. מַתְנִי׳ זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת; אֵלּוּ הֵן אֲשָׁמוֹת – אֲשַׁם גְּזֵילוֹת, אֲשַׁם מְעִילוֹת, אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה, אֲשַׁם נָזִיר, אֲשַׁם מְצוֹרָע, אָשָׁם תָּלוּי; שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן וְקִיבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים – לְזִכְרֵי כְהוּנָּה, לְכׇל מַאֲכָל, לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת.דגייז ליה - אחר שיבש סתר הבנין מעל חלקו של יהודה: ופרכינן והא אבנים שלמות כתיב - שיהא חלק ולא פגימות פגימות ואי אפשר לסתירה להיות חלקה: דמחית מידי מתותיה - כלומר במקומו על (כנגד) חלקו של יהודה הניח עץ ארוך ועוביו כעובי המלבן וחלק [והניח] בתוך המלבן ולא יכול להדביק עם חלוקי האבנים ע"י שפיכת המיחוי של סיד וקוניא ולכשיבש קצת נטלו ונשאר מקומו חלק: קרנות של מזבח חלולות היו - נקבים נקבים עמוקים בארבעתן שיפול דם החטאת ויבלע לתוכו: כמזרק כזיות מזבח - אלמא בית קיבול יש כמזרקים: דמחית מידי מתותיה - מקלות וקסמין [דקים] נתן בין חלוקי האבנים וכשיבש הוציאם ונשארו מקומות בנקבים חלוקים ולא הוצרך לפגום בפגימות לנקבים: שהן יושבים ברמה - בעירו של שמואל: נויו של עולם - למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה: ועלית - בכל שעריך קרי עלייה ומשם לבית המקדש מלמד שבית המקדש היה גבוה מכל ארץ ישראל: וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות - לא מיבעיא לן הכא ולאו מהכא נפקא לן אלא מקרא אחרינא דכתיב (ירמיהו טז כג) לא יאמר עוד חי וגו' כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון ומכל המקומות אשר הדחתים שם וגו': דוכתיה - מקומו היכן מקום הגבוה בא"י בגבול מי הוא: אייתו ספר יהושע - לבדוק בגבולי השבטים ולא פירשו שם באחד מכל השבטים פיאות גבוליהם לארבע רוחותיהם חוץ משבט יהודה ובנימין שנתפרשו שם כל הגבולים מסובבין ברוחותיה ומקצועותיה גבול יהודה לדרומה של ארץ ישראל וארץ אדום גבולו לדרום על פני כולו ואורך גבול יהודה מן המזרח למערב על פני אורך כל גבולה של א"י ים המלח למזרח וים הגדול למערב והן מן גבולי ארץ ישראל בפרשת אלה מסעי וגבול צפוני של ארץ יהודה לא היה מכוון לארכו אלא התחיל למזרח מן הירדן ועולה למערב ומרחיב מאמצעו ופונה באלכסון לצפון ועולה מדביר ומרחיב לצד צפון אל הכתף היבוסי היא ירושלים ומשהתחיל מן המזרח מונה והולך עד ירושלים: כתיב ועלה הגבול ולא כתיב וירד - ועוד כתיב בעלייה אחת מירושלים עד ראש ההר על פני גיא בן הינום ומשם עד הים שהוא לרוח מערב כתיב ותאר הגבול וירד הגבול: ולא כתיב ועלה - ונחלת בנימין בצפונה של נחלת יהודה וגבול נגב לבנימין הוא גבול צפונה ליהודה אלא שאין אורך נחלת בנימין מן המזרח ועד הים אלא עד ירושלים ועד ההר אשר על גיא בן הינום ועד קרית יערים: כתיב ועלה ותאר ולא כתיב וירד - ותאר אינה לא עליה ולא ירידה למדנו שראש ההר אשר על גיא בן הינום הוא גבוה מן הכל ולמעלה מירושלים דמירושלים ולשם כתיב ועלה: סבור למיבנייה בעין עיטם - נראה בעיני שהוא מעין מי נפתוח האמור שם אחר עליית ההר אשר על פני גיא בן הינום אשר לא נכתב ירידה בינתיים: ניתתי ביה קליל - נעשה אותו נמוך מעט ונבנהו בירושלים שהיא למטה כדכתיב כתפיו ולא כתיב ראשו: ואיכא דאמרי - האי דלא בנאה בעין עיטם משום דרחיק שם נחלת בנימין מנחלת יהודה יותר משיעור הר הבית ואפשר לסמוך לשכת הגזית לעזרה ואנן בעינן סנהדרין בעזרה דכתיב וקמת ועלית וגו' וצריכה להיות בחלקו של יהודה כדמפרש ואזיל גמירי סנהדרין בחלקו של יהודה כדכתיב (בראשית מט) ומחוקק מבין רגליו: את כל ענותו - אשר עינה את עצמו לעסוק ולדעת ונשבע ונדר אם אבא באהל וגו': מתני' זבחי שלמי צבור - כבשי עצרת: אשם גזילות - האמור בשבועת הפקדון (ויקרא ה): אשם מעילות - הנהנה מן הקדש: אשם שפחה חרופה - הבא על שפחה כנענית המיועדת לעבד עברי: אשם נזיר - שנטמא במת דכתיב ביה והזיר לה' את ימי נזרו וגו' (במדבר ו׳:י״ב): אשם תלוי - ספק שגג בכרת ספק לא חטא והוא כתוב בויקרא גבי אשם מעילות אשם ודאי ל"ג שכל אלו שהוזכרו אשמות ודאין הן חוץ מאשם תלוי: שתי מתנות שהן ארבע - דבאשם נמי בעינן זריקת סביב דכתיב במקום אשר ישחטו וגו' (ויקרא ז׳:ב׳): ונאכלין לפנים מן הקלעים - דכתיב באשם בויקח קרח לכל אשמם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו וגו'. וזבחי שלמי צבור בגמרא מפרש מנא ליה:דגייז ליה - תימה מעיקרא ליעבד מלבן בענין זה: אבנים שלמות כו' - תימה דהוה ליה לאקשויי לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא ויש לומר שהש"ס קיצר כאן ורוצה לומר כמו שמדקדק הש"ס במסכת ע"ז פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נב:) גבי אבני מזבח ששקצום אנשי יון ליתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא לינסרינהו לא תניף עליהם ברזל כתיב ואם תאמר וליעביד על ידי שמיר דבבית שני הוה שמיר כדמוכח בסוטה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מח.) דקתני משמתו נביאים הראשונים בטל אורים ותומים [והיינו בית ראשון] משחרב בית המקדש בטל השמיר והיינו בית שני דאי בית ראשון ליערבינהו וליתנינהו דמשמתו נביאים הראשונים היינו חורבן הבית כדתניא בגמרא משחרב בית המקדש בטלו אורים ותומים והיינו בית ראשון דחמשה דברים חסר בית שני מבית ראשון כדאיתא ביומא (דף כא:) ובטל השמיר היינו לאחר בית שני וכן הא דקאמר רבן שמעון בן גמליאל התם משחרב בית המקדש ניטל טעם פירות ומסתמא בבית שני שחרב בימיו איירי תדע דאשכחן בבית שני שהיו פירותיהם מתברכים בימי שמעון בן שטח שנעשו חיטין ככליות של שור הגדול (תענית דף כג.) ועוד יש להביא ראיה דהוה שמיר בבית שני מעובדא דדמא בן נתינה שמו דפרק קמא דקדושין (דף לא.) ובפרק שני דמסכת ע"ז (דף כג:) שבקשו ממנו חכמי ישראל אבנים לאפוד ואבני אפוד בעו שמיר כדמוכח פרק עגלה ערופה (סוטה דף מח:) מדכתיב במלואותם ואפי' רבי יהודה דפליג עליה ואמר שמיר שבו בנה שלמה את בית המקדש מודה דאבני אפוד נמי בעו שמיר כדמוכח פרק מי שאחזו (גיטין דף סח.) גבי בנין בית המקדש שעשה שלמה דקאמר היכי נעביד איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד וההיא על כרחין רבי יהודה היא דלר' נחמיה לא הוה בעי שמיר למקדש ועובדא דבן נתינה בבית שני דקאמר הדר לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו ושבע פרות היו הראשונה עשה משה שניה עשה עזרא כדתנן במסכת פרה (פ"ג מ"ה) וכמו כן קשה בפרק רבי ישמעאל במסכת ע"ז (דף נב:) אמאי גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום אנשי יון כיון דאפשר על ידי שמיר ויש לומר דשמיר אין עושה אותן שלמות שלא תחגור בה הצפורן ופרק קמא דחולין (דף יח.) אמרינן וכמה כדי פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן ומיהו קשה בית המקדש כתיב אבן שלמה מסע נבנה וקאמר רבי יהודה דהוה שמיר לבית המקדש: ומלאו כמזרק כזוית מזבח - הוה מצי לאתויי מתני' דמסכת מדות (פ"ג מ"ב) ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים כמין שני חוטמין דקין שהדמים היו נתונים על יסוד דרומית יורדין בהן ומתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון אלא ניחא ליה לאיתויי דרב כהנא משום קרא ובקונטרס פירש שהנקבים היו בד' קרנות שיפול דם חטאת לתוכן ויבלע ותימה לפירושו שלא היו המתנות למעלה אלא כנגד חודה מבחוץ: