זבחיםיא.
טוען את הדף…
עוֹלָה שֶׁהִיא כָּלִיל, נִכְנַס דָּמָהּ לִפְנִים כְּשֵׁרָה; אָשָׁם שֶׁאֵינוֹ כָּלִיל, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! מָה לְעוֹלָה, שֶׁכֵּן אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת! מִנְחַת חוֹטֵא תּוֹכִיחַ. וְלֵימָא: חַטַּאת הָעוֹף תּוֹכִיחַ! חַטַּאת הָעוֹף – בַּעְיָא דְּרַבִּי אָבִין הִיא. וְלִפְרוֹךְ: מָה לְמִנְחַת חוֹטֵא, שֶׁכֵּן אֵינָהּ מִין זֶבַח! עוֹלָה תּוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין; לֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה; הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: שֶׁהֵן קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְנִכְנַס (דָּמָן) לִפְנִים – כְּשֵׁרִין; אַף אֲנִי אָבִיא אָשָׁם – שֶׁהוּא קוֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, וְנִכְנַס דָּמוֹ לִפְנִים – כָּשֵׁר. אֲמַר לֵיהּ רָבָא מִבַּרְנִישׁ לְרַב אָשֵׁי: וְלִפְרוֹךְ, מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁכֵּן אֵין לָהֶן קִצְבָה; תֹּאמַר בְּאָשָׁם – שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה?! אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן, דְּאָמַר קְרָא: ״דָּמָהּ״ – דָּמָהּ שֶׁל זוֹ, וְלָא דָּמָהּ שֶׁל אַחֵר. וְאִידַּךְ – ״דָּמָהּ״ וְלֹא בְּשָׂרָהּ. וְאִידָּךְ – ״דָּם״–״דָּמָהּ״. וְאִידַּךְ – ״דָּם״–״דָּמָהּ״ לָא דָּרֵישׁ. בִּשְׁלָמָא לְרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: אָשָׁם שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – כָּשֵׁר; הַיְינוּ דְּאִיתַּקַּשׁ מִנְחָה לְחַטָּאת, מִנְחָה לְאָשָׁם. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם״ – מִנְחַת חוֹטֵא הֲרֵי הִיא כְּחַטָּאת, לְפִיכָךְ קְמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, פְּסוּלָה; מִנְחַת נְדָבָה הֲרֵי הִיא כְּאָשָׁם, לְפִיכָךְ קְמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, כְּשֵׁרָה. אֶלָּא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – לְמַאי הִלְכְתָא אִיתַּקַּשׁ מִנְחָה לְחַטָּאת וּמִנְחָה לְאָשָׁם? לְכִי אִידַּךְ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דִּתְנַן: שֶׁלֹּא בִּכְלֵי שָׁרֵת – פְּסוּלָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. וְאָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר קְרָא: ״קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וּכְאָשָׁם״ – בָּא לְעוֹבְדָהּ בַּיָּד, עוֹבְדָהּ בַּיָּמִין כַּחַטָּאת; בִּכְלִי, עוֹבְדָהּ בִּשְׂמֹאל כָּאָשָׁם. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – הַאי קְרָא מַפֵּיק לֵיהּ לְהָכִי וּמַפֵּיק לֵיהּ לְהָכִי?! עִיקָּר קְרָא – לְכִדְרַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא הוּא דַּאֲתָא; וּמִנְחַת חוֹטֵא דִּפְסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ [– טַעְמָא אַחֲרִינָא הוּא]: חַטָּאת טַעְמָא מַאי – דִּכְתִיב בַּהּ ״הִיא״; מִנְחַת חוֹטֵא נָמֵי כְּתִיב בַּהּ ״הִיא״. וּלְרַבָּנַן, לְמַאי הִלְכְתָא אִיתַּקַּשׁ אָשָׁם לְחַטָּאת? לוֹמַר לָךְ: מָה חַטָּאת טְעוּנָה סְמִיכָה, אַף אָשָׁם טָעוּן סְמִיכָה. יוֹסֵף בֶּן חוֹנִי אוֹמֵר: הַנִּשְׁחָטִין כּוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יוֹסֵף בֶּן חוֹנִי וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. רַבָּה אָמַר: בַּאֲחֵרִים לְשֵׁם חַטָּאת פְּלִיגִי. דְּתַנְיָא: הַפֶּסַח שֶׁעִבְּרָה שְׁנָתוֹ, וּשְׁחָטוֹ בִּזְמַנּוֹ לִשְׁמוֹ; וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֲחֵרִים לְשֵׁם פֶּסַח בִּזְמַנּוֹ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אִם בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ – אֲחֵרִים כְּשֵׁרִים לִשְׁמוֹ; בִּזְמַנּוֹ שֶׁהוּא כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּכְשְׁרוּ אֲחֵרִים לִשְׁמוֹ?! אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אוֹ חִילּוּף הַדְּבָרִים: וּמָה אִם בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ – כָּשֵׁר הוּא לְשֵׁם אֲחֵרִים; בִּזְמַנּוֹ, שֶׁהוּא כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁיּוּכְשַׁר לְשֵׁם אֲחֵרִים?! וְיוּכְשַׁר פֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ! וְכָךְ אַתָּה אוֹמֵר?! מָה לִי הוּכְשְׁרוּ אֲחֵרִים בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה לִשְׁמוֹ – שֶׁכֵּן הוּא כָּשֵׁר לְשֵׁם אֲחֵרִים; וְיוּכְשְׁרוּ אֲחֵרִים בִּזְמַנּוֹ לִשְׁמוֹ – שֶׁכֵּן הוּא פָּסוּל לְשֵׁם אֲחֵרִים?! אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אִם כֵּן, הוֹרַעְתָּה כֹּחַ פֶּסַח, וְנָתַתָּ כֹּחַ בִּשְׁלָמִים. חָזַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְדָנוֹ דִּין אַחֵר: מָצִינוּ מוֹתַר פֶּסַח בָּא שְׁלָמִים, וְאֵין מוֹתַר שְׁלָמִים בָּא פֶּסַח. וּמָה פֶּסַח, שֶׁמּוֹתָרוֹ בָּא שְׁלָמִים – שְׁחָטוֹ בִּזְמַנּוֹ לְשׁוּם שְׁלָמִים, פָּסוּל; שְׁלָמִים, שֶׁאֵין מוֹתָרָן בָּא פֶּסַח – אִם שְׁחָטָם לְשֵׁם פֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהוּ פְּסוּלִין?!עולה נכנס דמה לפנים כשרה - בין לרבנן בין לרבי אליעזר דלא דרשינן כל וכל והיקשא נמי ליכא הכא: מנחת חוטא - דקרבן עולה ויורד דשמיעת הקול: תוכיח - שמכפרת ואם נכנסה לפנים כשירה דלא פסל הכתוב אלא דם: ונימא חטאת העוף תוכיח - והכי שפיר טפי שהוא ממיני דמים וראויה להוכיח על מיני דמים: חטאת העוף בעיא דר' אבין היא - היכא דהכניס דמה לפנים בצוארה שאין לדמה קבלה ומיבעיא ליה בפ' דם חטאת (לקמן זבחים צב:) אם נפסלה בכך או לא ולא איפשיטא לה: דמה - אשר יובא מדמה: ולא בשרה - שאם נכנס בשרה להיכל אינה נפסלת: דם דמה לא דריש - דכיון דלא מצי למיכתב וכל חטאת אשר יובא אל אהל מועד דאיצטריך למיכתב דם למעוטי בשר אורחיה דקרא למיכתב מדמה: קדש קדשים היא כחטאת וכאשם - במנחה הוא דכתיב וקא א"ר שמעון מדקא מקיש מנחות לחטאת ואשם להכי מקיש [לשניהם לומר לך דיש מהם כחטאת ויש מהם כאשם] שתהא מנחת חוטא כחטאת דלא לשמה פסולה ומנחת נדבה כאשם דכשר שלא לשמו: אלא לרבי אליעזר - כיון דחטאת ואשם כי הדדי נינהו למאי הלכתא איתקש לתרוייהו: שלא בכלי שרת - שלא קדש הקומץ בכלי שרת פסולה שהמנחות הוקשו לזבחים ליטעון ארבע עבודות קמיצה כנגד שחיטה מתן קומץ בכלי שרת כנגד קבלת הדם הולכה כנגד הולכה הקטרה כנגד זריקה: ור"ש מכשיר - אם הוליכו בידו בקומצו עד המזבח והקטירו: כחטאת וכאשם - להכי איתקש מנחה לחטאת ולאשם שאינן שוין בהלכותיהן לומר לך: בא לעובדה - בהלכות והקטרות ביד שלא בכלי: עובדה בימין - שהקומץ בה כזריקת דם חטאת שהיא ביד באצבע ובימין דכתיב בחטאת ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן וגו' ודרשינן לקמן בפ"ב (זבחים דף כד.) באצבעו ונתן שלא תהא נתינה אלא בימין דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין: בא לעובדה בכלי - רשאי לעובדה בשמאל להוליך הכלי שקדשה בתוכו בשמאלו למזבח וליתן בשמאלו מן הכלי על האשים כזריקת דם אשם שהוא מן הכלי למזבח שאינה בנתינת אצבע דלא כתיב אצבע אלא בחטאת וכשרה בשמאל לר"ש בכל הזבחים חוץ מחטאת דאמרינן לקמן בפרק שני (שם:) זרק בשמאל פסול ור"ש מכשיר חוץ מחטאת משום דרבי שמעון תרתי בעי אצבע וכהונה דגמרינן ממצורע דכתיב ביה אצבע וכהונה וימין וטבל הכהן באצבעו הימנית ובזריקת כל הזבחים לא כתיב בו אצבע אלא כהונה חוץ מחטאת: מנחת חוטא כתיב בה כי חטאת היא - גבי שמיעת הקול בויקרא: ולרבנן - דפליגי עליה דר' אליעזר במתני' למאי הלכתא כו': חטאת כתיב בה (ויקרא ד׳:כ״ד) וסמך ידו על ראש החטאת: אמרו דבר אחד - דרבי אליעזר נמי פסיל באחרים הנשחטים לשם פסח בזמנו ולשם חטאת כל ימות השנה ומברייתא דלקמן דייק לה רבי יוחנן: ורבה אמר באחרים לשם חטאת פליגי - יוסף בן חוני ורבי אליעזר ולא פסיל רבי אליעזר אלא באחרים לשם פסח אבל באחרים לשם חטאת מכשיר כדתניא כו' ובין רבה ובין ר' יוחנן דייקי מילתייהו מהא מתני' ובמסקנא בעינא לפרושי דיוקייהו: הפסח שעברה שנתו - דתו לא חזי לפסח סתמיה שלמים כדרבינן לעיל (זבחים דף ח:) מקראי: ושחטו בזמנו לשמו - דהוה ליה שוחט שלמים לשם פסח: וכן השוחט - אחד מכל הזבחים לשם פסח בזמנו: אם בשאר ימות השנה שאינו כשר לשמו - כדילפינן לה במסכת פסחים (דף סא.) שחטו קודם חצות פסול שנאמר בין הערבים וכמה פעמים שנה הכתוב לעכב קביעות זמנו בי"ד בין הערבים: אחרים כשרים לשמו - דרבי אליעזר מודה בו דלא פליג אלא בזמנו כדתנן בהדיא אבל כל ימות השנה אין שם שחיטת פסח חל על קרבן אחר: אמר לו רבי אליעזר או חילוף - אם ק"ו אתה בא לדרוש יכול אני להחליפו בענין אחר ולומר דבר שאינו ולהכשיר פסח בזמנו שלא לשמו: ויוכשר פסח בי"ד שלא לשמו - ובדין הזה אתה יכול להכשיר פסח בזמנו שלא לשמו: וכן אתה אומר - בתמיה התדרוש ק"ו ויתכשרו: מה לי הוכשרו אחרים כו' - ק"ו שדרשת יש עליו תשובה: מה לי הוכשרו אחרים כו' יוכשרו אחרים כו' - בתמיה ומהכא דייק רבי יוחנן למילתיה ואמר דכי היכי דפסיל רבי אליעזר באחרים לשם פסח פסיל באחרים לשם חטאת דהא טעמו דרבי אליעזר משום דהוא פסול לשם אחרים וה"נ בחטאת איתא ורבה דייק מסיפא שחזר רבי אליעזר מדין זה ודנו בדין אחר ומודה דאחרים לשם חטאת כשרים: א"כ - אם אתה פוסל אחרים לשמו בזמנו הורעת פסח ונתת כח בשלמים שכל השנה שהיא זמן שלמים פסח הנשחט לשמו כשר והיום שהוא זמן פסח כל שלמים הנשחטין לשמו פסולין נמצאת מחשבת שלו גדול כח בשלמים מפסח וקרא אשכחן דאחמור בפסח מבשלמים דכתיב ביה הוא ובכל הזבחים הכשיר שלא לשמן:אשם שאינו כליל לא כל שכן - לא שייך למימר חטאת תוכיח דאיכא למימר מה לחטאת שכן דמה למעלה ושכן צד כרת ושכן באה בצבור: מנחת חוטא הרי היא כחטאת - אין זה למד מלמד דאע"ג דחטאת ילפינן למצוה משלמים לעיל מכל מקום עכובא בגופיה כתיבי ומנחת נדבה כאשם לאו משום דמאשם ילפא למצוה דמנחה גופה איתקש לשלמים כאשם אלא למימרא דלא הוי כחטאת: בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת - דכתיב בה אצבע דילפינן מגזירה שוה ממצורע דאצבע הוי ימין וא"ת הלא איבעיא לן פרק איזהו מקומן (לקמן זבחים דף נ.) אי ילפינן היקש מג"ש ואי מצורע חולין [הוא] הוה אתי שפיר [ולא] קשה למ"ד דבעי למד קדש ומלמד קודש פרק איזהו מקומן (גם זה שם): הכי גרסינן עיקר קרא לכדר' יהודה בריה דרבי חייא הוא כו' - תימה דבריש מנחות (דף ב:) משמע דאידך דרשא עיקר דפריך אביי מכדי מחשבה דפסיל רחמנא היקישא הוא: הורעתה כח פסח ונתת כח בשלמים - דבזמן שלמים פסח לשם שלמים כשר ואילו בזמן הפסח שלמים לשם פסח פסולים והלא יש פסוק בפסח לפסול שלא לשמו ואילו בשלמים אין פסוק: